כ”ו כסלו תש”ט
אהובי,
אכתוב לך הפעם פתק קצר. עד עכשו (יום ג’ שעה 1 אחה”צ) לא הצלחתי לתקשר עם עו”ד זליגמן. אנסה עוד פעם לטלפן אליו. אולי אמצא אותו.
הביתה הגעתי בשלום. באותו יום היה קשה להשיג מקום בטכסי וחשבתי שאצטרך להשאר ללון בחיפה. בנס הצלחתי בכל זאת להגיע ב 7 בערב הביתה.
בימים האחרונים הילדה מרבה קצת לבכות. היא סובלת כפי הנראה מגזים. התקשרתי עם הרופאה והיא חושבת שאיכות האוכל איננה מספיקה לה. מחר בשעות הצהרים היא תהיה אצלנו ותקבע לה אוכל אחר. בדרך כלל היא חמודה מאד ונראית טוב. מיום ליום (מה שהיא יותר משמינה) היא נעשית יותר דומה לך. אל תחשוב שזהו “תחליף” מספיק בשבילי ואל תחליט להשאר שם, בוא מהר הביתה. אמנם, כפי שכבר כתבתי לך, שני אכסמפלרים כאלה הם למעלה מכוחותי, אבל מוטב שיהיו מרוכזים במקום אחד.
מהביקור חזרתי מרוצה מאד. ביליתי כמעט יום שלם עם בעלי. מעניין, לא כן?
זה עתה היה אצלי בן-דוד של מתי. מסרתי לו את חבילת הלבנים. הוא ישתדל להעבירה אליו במהירות האפשרית, ז.א. בהתחלת השבוע הבא. גם את הלבנים שלך אוכל רק לשלוח אז. לוח עדיין לא השגתי. גם את זה אעביר בפעם הבאה.
חיכיתי לך אתמול והיום, אבל לא הופתעתי כשלא באת. סוף-סוף אני מכירה אותם ויודעת מה הבטחה כזו שלהם שווה. חבל שלא באת. אחרי פרידה אתה תמיד “נחמד”.
מסור ד”ש לבבית למתי והגד לו שדורית בינתים מחכה לו, אבל נדמה לי שלה לא תהיה סבלנות כמו לי לחכות כל-כך הרבה.
הרבה נשיקות ואהבה
מפרידה