יום ב’, כ”ז במרחשון תש”ט
אהובתי,
לא כתבתי לך מזה אחד-עשר יום. ראשית: ביום א’ לפני שבוע הביאו אלינו עוד שלושה חברים, כפי שקראת בעיתון. וחמישה אנשים בחדר אחד, אינם שניים. כל היום משוחחים על מה שצריך לשוחח ועל מה שאין הכרח לשוחח. מתכוננים למשפט. וכך עוברים הימים מהר. היו גם קרים הימים וקשה היה לשבת ליד השולחן. אך הסיבה העיקרית היתה – ציפיה לפגישה איתך. כבר כתבתי לך, שביום קבלת הטלגרמה, ביקשתי רשות להתראות עמך. הייתי משער, שלפחות דבר זה לא ימנעו מאתי. אך יום רודף יום ותשובה לא באה: לא שלילית, גם לא חיובית. והרי – אם לא יחול שינוי ברגע האחרון – יתחיל מחרתיים המשפט. הוא יארך, לדעתי, לפחות שבוע ימים. יתכן שבית הדין יחליט לשחרר אותנו לתקופת המשפט. אילו היה קורה דבר זה, ודאי היתה גם הזדמנות להתראות. אך להיות בטוח בכך – אין כל יסוד.
סבורני שהמשפט יהיה מעניין. יתכן גם – סנסציוני. אילו היה בית-הדין בלתי-תלוי, אין צל של ספק בידי, שהיינו יוצאים זכאים כבר בתחילת המשפט. אולם, דא עקא: ביחס לבית- הדין אין לי הרבה אשליות. בן-גוריון ידאג להרכב כזה, שהוא יהיה בטוח מראש בפסק הדין. ואף כי מבחינת פסק הדין, הקרב שאנו ננהל יהיה נדון לכשלון מראש, בטוחני שמבחינה מוסרית ננחל נצחון גדול. אכן, בן-גוריון וחבריו “מצפצפים” על מושגים ריקים-מתוכן כמו מוסר. להם עיקר – התוצאה המעשית. אולם במרוצת הזמן יתברר להם, כי בסופו של דבר קובע הנצחון המוסרי גם את התוצאות המעשיות.
מר זליגמן מסר לי דרישןת-שלום ממך וכן את החבילה. בליל-שבת ובמוצאי-שבת שתינו כולנו לחייך ולחיי הבת. עד כה שתינו את היין. הערב נשתה את הקוניאק ושוב נרים כוסות לשתיכן. העוגה היתה מצוינת. אמרי לבת-הדודה, שהכל נהנו ממנה ושבחו את מעשה-ידיה. מסרי לה תודה. שמחתי לשמוע, שאת מרגישה טוב. כמובן, עדיין לא בא על סיפוקו יצר הידיעה שלי. כמה הייתי רוצה לדעת איך עבר הכל. וקודם כל הייתי רוצה לראות אותך ואת הבת. שמעתי, שמצערים אותך, כי דורית דומה לי ועל-כן לא תהיה יפה. לדעתי עדיין מוקדם להצטער. הייתי שמח, אילו היו לה עיני תכלת בתוך חיתוך-העינים שלך. אבל במשך החודשים הקרובים עוד ודאי ישתנה פרצופה של הקטנטונת ורק אז אפשר יהיה לקבוע את מידת יופיה. העובדה, שהיא ארוכה, ודאי משמחת אותי. במשפחתי היו כמעט רק אנשים גבוהים וכך גם במשפחתך. כתבי, אם היא מציקה לך הרבה בלילות. אני משער לעצמי, שאת כבר מתחילה לדבר אליה. אני בטוח שאינך קוראת לה “בובה’לה” ולא “דורה’לה”. את מילות החיבה בסיומת אידית מאד אינני אוהב. הרי השם דורית כשלעצמו הוא שם-הקטנה בסיומו (כמו כוסית, כפית וכד’). דברי אליה עברית בלבד. שפות-לועז היא עוד תספיק ללמוד. אני בטוח, שאחזור אליכן עוד בטרם תתחיל דורית לפטפט. אך בטוחני, שבכל מקרה היא לא תקרא לי “אבא’לה”. – הנה עברתי לשטח החינוך והרי יודע אני, כי כל זה מיותר. הן את יודעת הכל בעצמך. אולם אני רוצה לגרום לעצמי אשליה, כי גם לי יש יד בגידול הבכורה שלנו וחינוכה.
בעיתונים ראיתי כמה ברכות. (לא כל העיתונים מגיעים אלינו תמיד). הופתעתי למצוא בין המברכים אנשים, שכמעט לא שוחחתי עמם אף פעם. אילו היתה לי אפשרות, הייתי מודה לכולם. אך מכיון שאין אפשרות כזאת – עליהם לחכות קצת.
שמחתי לקבל את הברכה מאחי ואת הידיעה, שגם הוא מצפה לשמחה. (הרי בפסח תמלאנה לו 40 שנה). אני משער שאת ובת-הדודה כתבתם לו. אני אכתוב אליו לאחר ה”משפט” מן החופש או מבית הכלא.
חברי דורשים כולם בשלומך. אברשה סלמן היה מרוצה מאד שנולדה לי בת. הסיבה: לו יש שלוש… השם דורית נתקבל על דעת כולם. אומרים, שזה שם נאה. מתי מודה לך מאד על דרישת השלום. בפעם אחרת הוא יוסיף לך כמה שורות. הפעם כותב לך אליהו: רק כאן בבית-הסוהר הכרתי אותו היטב ואני נהנה ממנו מאד. דרישת שלום גם מעקיבא ברון. לו יש כבר שני בנים. הפעם הוא מחכה לבת – כולם יחד מהוים כאן חבורה עליזה ומעניינת. בשעות הפנאי יודע כל אחד לספר דברים מעניינים ביותר. דומני, שבין כל זקני מפא”י, לא ימצאו אנשים, אשר יהיו עשירים כל-כך בניסיון ובחוויות.
ודאי תביני, שאני הייתי ממשיך. אלא שבכל פעם עומדת לנגד עיני דמותו של הצנזור. יש לי יסוד, שלא לחבב אותו במיוחד. ומשנזכר אני, כי הוא יקרא ראשון את המכתב – עובר הרצון לכתיבה. אני בטוח, שאת תדעי בעצמך הכל מה שאני רוצה לכתוב לך.
לבת – הרבה נשיקות. בקשי אותה בשמי, שתהיה ילדה טובה. ולך – הרבה מאד נשיקות. באמת-באמת הייתי רוצה לראותך וללחוץ את ידך. את מצויינת. אין כמוך ותמיד אני אוהבך והנני שלך נתן
פרידה קיבלה את המכתב בי’ כסלו (12 דצמבר)
למכתב מצורף מכתב מאליהו
לפרידה ולדורית – שלום רב,
דורית תתפלא ודאי לקבל מכתב מגבר זר שאינה מכירתו; וכפליים תגדל אולי תמיהתה, לכשיוודע לה כי המעיז לבוא איתה בכתובים הוא בבית-סוהר כאסירו הפרטי של בן-גוריון. במקרה זה נא תסבירי לה כמה נעימים המכתבים מגברים ומה נאה הערצתם של אלמונים דוקא.
והריני בא במכתבי זה, שהוא, כנראה, הראשון לה לדורית לברך את שתיכן, האם והבת. ובמה אברככן? – מי יתן וזכינה לראות במהרה – האם את דודה, והבת את אביה. ולדורית מאחל אני שתזכה לגמול עבור סבל ועמל הוריה – לקצת אויר צח, אויר-חרות, אחרי מחנק של דיכוי מכל המינים. ועוד אני מאחל לה – תזכה לקבל מכתבים רבים ונעימים ביחוד ממעריצים אלמונים. את ברכות רות, רעיתי כבר קיבלת בודאי ולברכותי “המיוחדות” יצטרף יאיר בני, שכן הגברים צריכים להוות חזית מאוחדת.
היינה שתיכן שלום ומאושרות
אליהו
בית-שאן, כ”ז במרחשון תש”ט