מוצאי יום כיפור תש”ט (13/10/48)
ילדתי,
שוב יהיו מכתבי אליך נתונים לצנזורה. כמו לפני חמש שנים. האמת היא, כי על אף הדמיון החיצוני במצב, פרט זה מעיק עלי יותר הפעם – אז, משום מה היתה לי הרגשה, כי הצנזור הוא ידיד, בן-ברית. ואף הייתי משתף אותו בתוכן המכתבים (אם עודך זוכרת) ולפעמים גם מצרף פתק מיוחד בשבילו. כלפי הצנזור של היום אין לי אותה הרגשה “אינטימית”. דבר זה דיו כדי להשפיע על תוכן המכתבים ועל צורתם. הם ודאי יהיו “מאופקים” יותר, “מעניינים” פחות. סהדי במרומים, כי לא בי האשם.
אל תסיקי מכאן כי הרגשתי רעה בדרך-כלל. דומני שאין שום דבר, אשר יכול להשפיע עלי “לרעה” ולהפתיעני. עיני היו פקוחות. עוד לפני כמה שבועות כתבתי ב”מברק” על אותה אפשרות, שהנה עתה היא נהפכה לעובדה. הארתי בפנס לנפשם של המושלים וראיתי את האפלה. ומכיון שאין אנו עוד ילדים, מה כי נפחד מפני החושך? לא נעים? אין דבר. גם זה יחלוף.
מן העיתונים את ודאי יודעת, כי נאסרתי אור ליום חמישי, 30 בספטמבר, בחיפה. זה נכון. השאר, שסופר בעיתונים, כמובן איננו נכון. לא עמדתי לטוס למחרת היום לחו”ל. מאז נודע לי על ההתנקשות וניחשתי את ההתפתחות העלולה, זנחתי את התוכנית הזאת. גם לעניינים אחרים, שקראתי בעיתונים, הרי ידוע לך, כי בשקר יסודם. למשל, אותה “תגלית” של קרליבך, כי עזבתי את המחתרת ב-1941 ויצאתי לסוריה, כדי להסתדר בעבודה פרטית. מי כמוך יודע, כמה שקר בדבר. – ואותה ידיעה ב”דבר”, אותה שפלות של לבלרים אלה הרומזים, כאילו הכסף שנמצא בדירתי – שלי היה והוא בא לי מתוך מעילה בכספי התנועה. שפלים שכמותם! הם, אשר ידיהם היו במעל בכל שעת-כושר, באים להטיל האשמות כאלו בנו. אני נזכר, כי זמן הלידה מתקרב ועדיין לא הבטחת לעצמך מקום בבית-חולים מפני שלא היה לנו עדיין הסכום הדרוש. ואלו – הנבלים! – כותבים עלילות טמאות. אולי היה זה הדבר היחיד, שהרגיז אותי בימים אלה. אך אני מקווה, שעוד תהיה לי הזדמנות לגבות את החוב משפלי-אדם אלה.
לכתוב לך פרטים על מקום המצאי – אסור. ואינני רוצה להעמיס טורח על הצנזור ולתת לו הזדמנות לאחוז במספריים. ניצלתי זכות זו למכביר ב”מברק”. ועתה אתן קצת מנוח גם לצנזור. התנאים אינם גרועים כלל. אם לערוך השוואות לגבי לאטרון – הרי שם היה החיוב בחופש-התנועה בכל שעות היום. ואילו כאן – באוכל המשובח. מי שדואג למזונות, עכשו, מצליח יותר ממך (כמובן, לא בגלל העדר כשרון אצלך…) ברוב שעות היום אני קורא. התאוננתי בשנים האחרונות על חוסר זמן לקריאה והנה – עתה יש לי זמן למכביר. אמנם חומר הקריאה הוא מכל הבא ליד, ללא סדר ושיטה. אולם, אם יתבהרו האופקים, כלומר: אם אדע לכמה זמן אני נשאר, אכניס סדר, גם בשטח זה. מצב בריאותי טוב. לאחר העמל והמתיחות של חמש שנים רצופות, אני נח כראוי. כאבי הראש נעלמו. וגם כל שאר המיחושים. אני צובר כוחות. דומני שעוד יהיו לחוצים אי-פעם.
צמתי היום, כרגיל. התענית עברה בקלות. ועתה אני שוב מעשן סיגריה, לאחר הסעודה המפסקת, שלא היתה רעה כלל.
אני מרבה לכתוב על עצמי. והרי המחשבות נתונות יותר לך. על מאסרך שמעתי עוד בהיותי בחוץ. היטב חרה לי הדבר. כמיטב המסורת הבריטית. גם על שחרורך שמעתי עוד בהיותי בחוץ. כמעט שהיתה לי הרגשה של “הוצאת העז” לפי הסיפור העממי הידוע. אלא שהרבה “עזים” עודן תקועות. נו, בלי “פוליטיקה”! מעניין אותי לדעת, כיצד את מרגישה? מאד לא רציתי שהידיעה על מאסרי תגיע אליך מן העיתון. ביקשתי קצין אחד, שישתדלו להודיע לך מקודם באמצעותו של שלמה יפה. הקצין מסר לי, כי סידר את הדבר הזה. האם באמת עשה זאת? אלמלא מצבך המיוחד, לא הייתי מפקפק אף רגע כי תקבלי את הידיעה כראוי. אך מצב זה מילא אותי חרדה. ועוד אני חרד ומבקש לדעת את שלומך ואם הכל בסדר.
ביקשתי אפשרות להתראות איתך. נמסר לי כי ראשית – כפי שהיה בעיתונים – האזור נתון לפיקוח צבאי ואין לאזרחים ניתנת רשות כניסה, ושנית – הדרך רחוק וקשה לטלטל אותך. סבורני כי ישנו מוצא: שיעבירוני לפגישה איתך במקום קרוב יותר. אציע הצעה זאת בהזדמנות הראשונה, הרי בחודשים הראשונים אחרי הלידה ודאי לא תוכלי לזוז. אלא, שייתכן כי על אף הכל לא יארכו ימי הפרידה. הרי שגעון איננו חייב לארוך שנים דווקא.
בעניין הדירה קשה לי ליעץ לך מכאן. היה טוב מאד, אילו יכולת לעבור לדירה אחרת. אולם מי יעזור בידך עכשו? אולי יוכל יפה לסייע לך? ואולי בת-הדודה. אני חושש מאד, כי לאחר הלידה קשה יהיה לך מאד להסתדר עם השכנה של עכשו וחייך לא יהיו מתוקים ביותר.
מה בענין השם? אם תהיה לנו האפשרות להתייעץ בעניין זה – מוטב. ולא – הזכות בידך לבחור בשם כרצונך.
הייתי רוצה שתמסרי דרישות-שלום לקרובים וידידים. לא אפרט שמות. למה לפרט “שמות” של אנשים “חפים מפשע”. תדרשי איפא בשלום כל אלה, אשר לדעתך הייתי שמח ללחוץ את ידם.
אתמול החזירו לי את המזוודות שהיו איתי. מחר-מחרתיים אארוז במזוודה הגדולה את כל החפצים שלא אהיה זקוק להם, ואוציאה אליך. גם לפני שבע שנים היה מצב דומה. אלא שאז לא היית בחוץ. מבחינה זו בודאי טוב יותר עכשו. וגם מכמה בחינות אחרות. הרי לפני שבע שנים היה בעקשנות ובאומץ-לב משהו מטירוף-הדעת ומן ההזיה. והרי במשך שבע שנים אלו נתגשמו אי-אלה “הזיות”. לא תמיד אסור להקיש מן העבר אל העתיד.
אני מקוה לקבל ממך מכתבים לעתים קרובות. כתבי הרבה. כמובן – על נושאים אישיים בלבד. ואל תמרטי את עצביו של הצנזור. יהודים רבים עצביהם מתוחים, רחמנא לצלן ופשוט – צער-בעלי-חיים.
ואף אם לא אוסיף הפעם שורות “אופטימיות”, הן את יודעת ומבינה הכל. אבל – ללא נשיקה אי אפשר. ובכן – הרבה נשיקות ושנה טובה, ומועדים לשמחה ושוב: נשיקות הרבה –
שלך נתן
פרידה קיבלה את המכתב ב 48.X.29