ד’ באדר א’ תש”ח
אהובתי,
בהתחרות ה”ספורטיבית” אמש זכיתי אני וכלל הוא בספורט: יש לשחק משחק הוגן וגם לדעת להפסיד. אני מקווה, אפוא, כי תבליגי על הפסדך ותקבעי את התוצאות – 1:0 לטובתי.
את מצב-רוחך אתמול לא ידעתי להגדיר וגם לא ידעתי כיצד להגיב עליו. לפעמים נדמה לי כי אני מיטיב להכירך, אך בא יום כמו אתמול ואני נוכח לדעת כי אינני מכירך כלל. אני זוקף את זה על חשבוני. כנראה אני פסיכולוג גרוע. וביום כמו אתמול לא נשאר לי אלא להסתגר בקליפתי – הרי מוטב להמנע מכל דיבור במקום לומר דברים אשר – מי יודע? – הם עלולים להרגיזך. אחרי יום כזה תמיד נשארת ריקנות ושאלות שאין עליהן תשובה. אך תמיד נשארת גם התקווה והבטחון: בשבוע הבא תהיה התשובה.
למה אני כותב לך כל זאת? הן אינני בטוח, אם גם שורות אלו בכתב לא ירגיזוך. אך יש רצון קצת להקל מן הלב, ולמי אגיד, אם אלא לך? הן מכל מקום את גם ידיד טוב לי. הלא כן?
ולבסוף – כרגיל – אני מנשק אותך הרבה והנני
תמיד שלך
ג.