1942/IX/24
נשלח מפרידה פרידמן-ילין בבית הסוהר לנשים בבית-לחם לנתן פרידמן-ילין במחנה עצורים מזרע, עכו.
נתן קיבל את המכתב ב-15/10/42 וענה עליו ב-18/10/42
נתן היקר,
הנה שוב “מכריחים” אותי לכתוב מכתב. אני שומעת בקולך וכותבת אך ורק אליך (בדרך כלל קרה רק פעם אחת שלא כתבתי אליך וזה רק אחרי שיעצת לי להתקשר עם סי.אי.די בענין החפצים שלקחו ממני בזמן מאסרי – לא קיבלתי עדין תשובה). אתה רואה החיים אצלנו הם מסודרים מאד, כל דבר לפי השעון. אפילו כתיבת המכתבים אל הבעלים. כמובן האומנת יושבת תמיד על ידך ושום דבר חד או מזיק אסור לקחת ביד. אפילו לאבד את עצמך לדעת לא נותים לנו אפשרות…
ענין הגרדרובה שלך מעציב אותי מאד. אני מתארת לעצמי שהמראה שלך אינו אלגנטי ביותר אפילו אם הטלאי הוא המשובח שבמשובחים במה שאיני מעיזה אפילו לפקפק. אם יש באפשרותך קנה לך אי אלו חפצים הדרושים לך באופן מיוחד ואני חושבת שמכנסים זה מצרכים ראשונים. מצב הגרדרובה שלי הוא די טוב. השמלה בפרחים שעליה אתה שואל במכתבך היא במצב טוב עוד ואני לבושה בה ברגע זה (הבחורות צוחקות שאני תמיד מתקשטת בזמן כתיבת המכתבים אליך!) חוץ מזה יש לי עוד תלבושות אחדות בשביל הקיץ. לחורף יש לי גם כן מספיק מה ללבוש ובעיקר הבגד השימושי ביותר בשביל החורף פה הוא הקרקול שלי. גם נעלים יש לי מספיק. בשבוע שעבר תקנו לי את הנעלים הבורדו שלי וגם נעלי בית שקניתי בהיותך כבר בסוריה ושניהם במצב טוב מאד ואני מקווה שישמשו לי עד צאתי מפה. אם אתה יכול לסדר באיזה שהוא אופן שיעבירו לי את הלבנים הפרטיים שלי שנשארו בחוץ (אני חושבת שלא הרבה) מגבות אחדות וגם שמלת משי שחורה שהיא כבר לא במצב טוב ביותר אבל פה אוכל להשתמש בה וגם את מעיל החורף הישן שלי בצבע כחול כהה וצוארון קרקול, אשמח מאד ואודה לך באופן פרטי אחרי שנתראה פנים אל פנים. רציתי לסדר את זה לבד ולא להעמיס עליך בענינים כל כך קטנים, אבל אין לי כל אפשרות, אנחנו לגמרי מנותקות מהעולם החיצוני.
כן, מאורע גדול היה פה בשבוע שעבר. בא אלינו רופא שינים ועשה בנו שמות. הוא עקר שינים וריפא שינים, לחיים התנפחו והיה פה “ליהודים” וזה אחרי בקשות ממושכות הצלחנו לסדר לנו את זה. כמובן שבפעם אחת לא סידר את הכל. הוא יבוא במשך תקופה ידועה ויסדר לנו את כל החסר והמיותר בפה. היו לי קצת קשיים בגלל כסף ולבסוף סודר הענין שאוכל לעת עתה להשתמש בכסף של אחת הבנות (כמובן שהקשיים היו מצד המשרד ולא מצד הבחורות שלנו).
בקוראי את מכתבך שמחתי מאד. קראתי שנתקבלו מכתבים מהצלב האדום וחשבתי מיד שזה מהורינו, אבל כשהתברר לי שלא “דובים ולא יער” הורדתי את אפי (אם זה אפשרי באופן טכני). אני באמת מודאגת מאד על זה שלא קיבלנו שום הודעה מהבית. אינני יכולה לתאר לעצמי שהכל שם בסדר והם לא כותבים. אתה מכיר את אמי ויודע שהיתה מנצלת כל הזדמנות להודיע לי על בריאותם. גם איליה מדאיג אותו, אבל לא בדרגה כזו כי סוף כל סוף אליהו הוא אגואיסט במקצת, ולא דואג במיוחד למצב רוחינו. בהזדמנות הראשונה כשתקבל רק ידיעה תודיעה לי מיד!
החגים אצלנו עברו, העיקר שעברו. ביקורים לא היו, אפילו לא היתה לנו אפשרות להיות יחד כמו שזה היה רגיל קודם בחגים. אבל הרשו כבר להכניס אלינו חבילות עם אוכל דרך הדואר וגם על יד השער מה שאסור היה קודם. ז’ולי ורות כותבות גם כן אל מזרע. אני מודיעה בזה כי אם במקרה לא יקבל אחד מהם את המכתב שלא ידאג. הן בריאות ומרגישות טוב. תדרוש בשלום החברים שלך ובמיוחד השכנים הקרובים. מה שלומם? כל הבנות דורשות בשלומכם ומאחלות לכם שנה טובה ומוצלחת והעיקר שנהיה כולנו בחופש ויחד. כתבת לי ששלחת לי את התנ”ך של גורדון ועדיין לא קיבלתי אותו. מה איתו? שלא ילך לאיבוד!
שלום רב הרבה נשיקות שלך לתמיד פרידה