בזמן המאסר באפריקה, היה חשוב לחברי לח”י ואצ”ל לחגוג ולציין את חגי ומועדי היהדות, זאת למרות המחסור הקשה במים, מצוקת המזון הקשה במחנה המעצר והיעדר עצים להסקה עבור חימום. במחנה גילגיל חגגו את כל חגי ישראל ועד היום שמורות בזיכרון העצורים חגיגות חנוכה עם הדלקת הנרות החגיגית, מדורת ל”ג עומר אשר הודלקה בכיכר המרכזית של המחנה כאשר שעות רבות ביל ו אנשי המחנה מסביב למדורה בשירה ובריקודים וסדר פסח שאותו קיימו בצריף אחד שהוכן למטרה זו כמה ימים לפני החג, בשולחן היו יושבים כ-150 לוחמים יחדיו, עם יין ומצב רוח טוב.
אפילו את חג השבועות התעקשו הלוחמים לחגוג כאשר שלחו תזכיר לעו”ד המחנה, עם בקשה לחגוג את החג. האסירים ערכו “נשף שבועות” שבתכניתו דקלומים ושירים של חברי המחתרות ומקהלת האסירים, מערכונים משעשעים וכו’.
במכתב נדיר מתוך השבי, כתב לוחם לח”י משה הוך “רבלה” להוריו: “חג השבועות עבר אצלנו בחגיגיות רבה מסיבה זו שאתמול במוצאי החג נערכה הצגה אשר כללה הופעות שונות מחיי המחנה ושירים על הגלות אשר חוברו כאן (בשבי). על הבמה והדקורציות, אפשר היה לחשוב שאנו נמצאים בתיאטרון. ממש כה מוצלחים היו התפאורות והתאורה. אבל כך נגמרה ההצגה, שוב נפגשים בחום היום יומי אשר נמאס זה מכבר, אך הפסקה זו אפילו אם היא קצרה, הרי יש לה ערך רב בגוון החיים כאן ודברים כגון אלה מקילים בהרבה את הישיבה. לכן משתדלים בכל הכוחות להוציא לפועל דבר מעין זה מדי פעם בפעם למרות שהקשיים הם מרובים מאוד.”
בחג החנוכה, דוד, מנהל התאטרון “במתנו” שיצרו הלוחמים בשבי התקין במה מיוחדת באולם ההתעלמות, ועל במה זו הוצגו שלוש מחזות. בנוסף, נערכה גם מסיבת המפלגה הרביזיוניסטית שבה נאם הרב כהנא על ערכו הדתי והלאומי של החג.
דב מילמן, אחד מגולי אצ”ל באפריקה כותב גם הוא: “חגיגת חנוכה בשנה זו הייתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות. זכורני חג החנוכה הראשון בגולה, בתש”ה. גורשנו לפני כן מא”י ב-13 מטוסים והובאנו לאריתראה. נאלצנו שם ללחום לתנאים הוגנים של חיים והכרזנו שביתת רעב. בדיוק אז הגיע חנוכה, והחלטנו שלכבוד החג צריך כל עצור לקבל לביבה חמה אחת, אחרי כמה ימים של רעב. ותאמינו לי שמעולם לא אכלתי לביבה טעימה כל כך…”.
בתמונות: להקת האסירים בגלות אפריקה, הכנות לקראת ליל הסדר במחנה המעצר בקניה, סוכות תש”ח 2.10.1947, מדורה במחנה המעצר בל”ג בעומר.
