דניאל שבתאי, בן דוד, נולד בירושלים ביום ו’ באייר תרצ”א, 23 באפריל 1931.
התגייס ללח”י בגיל 15 וחצי, לאחר שהושפע מאחד מדודיו, איש בית”ר. פעל בהדבקת כרוזים בירושלים.
באוגוסט 1947 יצאה יחידתו, תחת פיקודו של “עמוס”, להדביק כרוזים בבית וגן. מאחר שראו משוריינת בריטית ליד תחנת האוטובוס, שינה עמוס את התכנית והציע לגשת לקולנוע אדיסון. אנשי “הגנה” שהיו במקום, שהכירו את שבתאי מהשכונה, ככל הנראה עדכנו את הבריטים על הימצאותו שם, והם עצרו אותו. אך הכניס הבריטי את ידו לאחד מהתיקים שנשא עמו שבתאי ובלי לראות את אשר עלה בידו הפליט: “שטרניסט”!
שבתאי נתפס כשברשותו פגיון ו-73 כרוזי “המעש”. בספטמבר הוא שוחרר בערבות. באוקטובר 1947 הוא זוכה מאשמת החזקת הפגיון. השופט קיבל את טענת עורך דינו, כי הפגיון הוא מזכרת ולא לשימוש, וגם קבע שאין אין הוכחה שבירושלים אסורה נשיאת פגיון ברשות הרבים.
בנובמבר 1947 נידון שבתאי בבית דין צבאי לשיפוט מהיר ל-12 חודשי מאסר בעוון נשיאת 73 כרוזי לח”י ברחוב דוד ילין.
הוא הוחזק במאסר בבית הכלא המרכזי בירושלים, בתא 23, של אנשי לח”י, מנובמבר 1947 עד פברואר 1948. הוא היה אחד מחופרי המנהרה שממנה ברחו 12 אנשי מחתרת בפברואר 1948. לאחר מכן הועבר יחד עם יתר האסירים למחנה המעצר בעתלית.
לאחר שחרורו מהמעצר השתכן בבסיס “רמת יאיר” של לח”י בשייח מוניס. הוא השתתף יחד עם חברי לח”י נוספים ועם חברי הפלמ”ח בפריצת הדרך הראשונה לירושלים – “דרך בורמה”.
לאחר קום המדינה עבד שבתאי במשרד החינוך, בתכנית “הזדמנות שנייה”, המקנה בגרויות לפני הגיוס לנערים ונערות בסיכון, עד שיצא לגמלאות.
