אנשל נולד בשנת 1917 בעיירה זופיובקה בפולין להוריו לייב ורייזל בבית ציוני חם בו ספג את אהבת ארץ-ישראל. בנעוריו למד בישיבה ואחר-כך בבית-ספר ממלכתי בלוצק אך נאלץ לחזור הביתה מחוסר אמצעי קיום. בגיל 15 הצטרף למכבי וכעבור זמן קצר עבר לבית”ר והתמסר לתנועה בכל מאודו .
הודות לפעילותו ולכישוריו התמנה למפקד הקן והשתתף בשנים 1937-1936 בקורסים למדריכים בלוצק. בשנת 1937 הצטרף לתאים הלאומיים של האצ”ל. הוא אירגן והשתתף בקורס למפקדים ובקורס לסגנים בזופיובקה בשנת 1939-1938 . לימים מונה למפקד אזור לוצק של האצ”ל והיה מעורב בכל הפעילויות לרבות בתכנית ה 40.000- של יאיר לכיבוש ארץ- ישראל מידי הבריטים שנגוזה עם פרוץ מלחמת העולם השניה. עם קבוצת חברים גנב את הגבול מזרחה הם נעצרו על-ידי הסובייטים אך באמצעות שוחד וויזות מזויפות הצליחו להגיע בשנת 1940 לתורכיה שם נודע לו על הפילוג באצ”ל. יחד עם רוב חבריו החליט להצטרף אל יאיר. הם הגיעו ארצה ואנשל נרתם לפעילות מלאה במחתרת.
חברים מספרים
מכתב ששלח אלדד לאנשל שפילמן
כא’ באדר ב’ תשל”ו
לאנשל שלום,
הרהרתי במה שאמרת לי אחרי האזכרה לפתחיה ז”ל, על העוול שעשיתי בדברי על הירושלמים שבלח”י, בעדיפותם על אנשי השפלה וערערתי על ערעורך וזה לחיזוק טיעוני.
- מכיוון שדברי הוקלטו, אתה יכול לבדוק ותמצא. אמרתי – ואני זוכר כי דברי היו שקולים מאוד – “כל אלה שנהרו ונהו לירושלים”, משמע שחשבתי בדברי גם על שרצו והיו מוכנים ללכת לירושלים, משמע, שהם בלבי ממש כאלה שנהרו מכיוון שניתן להם ללכת. ואני יודע, למשל, על תשוקתו של דב להלחם בחזית ירושלים.
- בשלב מסוים דרשתי לעזוב את הכל ולעבור עם כל החטיבה, אף המגויסים לירושלים ולהכריע שם את החזית ובהקשר זה דובר על הדוגמא של זיליבובסקי בפולין, אם זכור לך איך אנשים כבר היו מלוכדים במסגרת הצבא ולא רצו לערוק.
- ודאי ידוע לך, שכבר בחורף ניכרו סימני המשבר האידיאי בלח”י בשיחות שניהל נתן ואני בפני אחראים על “מה הלאה”, כבר אז ברור היה שיש קו המוכן בפועל להשלים עם הקמת המדינה בשפלה, לעבור לפסים פוליטיים גרידא בתוספת אוריינטציה שמאלית.
- כוונתי העיקרית אכן הייתה אידיאית בדברי על הירושלמיות, על כן עברתי מיד מפרשות בחזית הירושלמית לחזית ב… קולנוע “רמה”. בייחוד אחרי הערכתו של אורי מילשטיין, חייב להיות ברור שאילו האוריינטציה הירושלמית שלי ושל הקרובים לי הייתה מכריעה בחורף תש”ח, היו מעבירים – לפני הגיוס יותר אנשים ונשק לירושלים ויכולנו להכריע את המערכה בעיר העתיקה. אבל נתן כבר משך לכיוון שלו אנשים רבים ובכל מיני דברי חלקלקות, כדרכו ואומנותו. מה שארע בקולנוע “רמה” היה הפרק המסיים את המאבק הזה שנמשך למעלה משנה. (נתן הסתייג מדיר-יאסין כזכור לך). על כן הדגשתי את הצטרפותו הישרה של התחייה אל המחנה שלי, של המיעוט ב”רמה”. את זה אני מכנה הירושלמיות המועדפת ודומני שאלה מטובי לח”י, כמכלול, כמוך ועוד שטעו כל כך ב”רמה” ונתנו יד למי שהוכיח אח”כ כי אכן בוגד הוא. היו חייבים באחד הימים לקום ולהכות על “חטא” שחטאו לאלדד וחבריו ולקו שלהם. באשר נתנו אז יד וקול לחיסול לח”י בהקמת מפלגה סוציאליסטית חדשה לצדו של נתן, על מנת לחזור אחרי שנים ל”חרות”. אף פעם לא בא אחד מאלה (ואני מדבר על הנאמנים בסופו של דבר), להודות בסטייה ובמשגה שלהם באותה ועידה מחפירה ובאותה החלטה “להוציא” אותו מהמסגרת, בגלל… “סולם”. כל הדברים האלה כתובים גם בפרטיקולים ובעיתונים, אנשל, אצלי הם כתובים גם בכאב בלב. וזה בפלא שיש בפי ובלבי חום רב יותר לאלה שלא טעו, שלא הטעו, שלא הלכו עם נתן הבוגד כבר אז, והלכו איתי, כפי שאמרתי, לא מנאמנות ודבקות אישית בי, חלילה, כי אם באינסטינקט בריא – כמו התחייה, עמנואל, או בהגות עמוקה – כמו אלה שהקימו איתי את “סולם”. כשאתם הסגרתם את הכסף הרב, המשרדים וכו’ וכו’ בידי הבגידה בלח”י. לבחינה ולמבחן הירושלמי הזה התכוונתי אנשל, כשדברתי ולא פרטתי, כי לא רציתי לעשות בצורה חריפה וגלויה כזאת ובשעה כזאת את החשבון הזה. אני אוהב אתכן מדי ואני מוקיר מדי מה שאתם וכוונתי לאלה שחזרו מדרך “הלוחמים” של נתן ועוטים כל אחד בתחומו, למען לח”י הטהור, בתוך “חרות” אם במעשים של מו”לות כפי שאתה עושה. אינני יודע אם אתה נוטל לידיך לפעמים את הפרטים של ועידת הלוחמים וקורא את הנאומים שם, כי למען הבן מה קרה אז ואיך נתגלגלו רבים אחריך והרי אני שותף בעניין זה כל השנים וודאי לא מתכוון לשוב לכך בפומבי, בייחוד שמרבית האנשים שטעו והטעו אז – חזרו בהם. אינני בטוח שאילו הרוב היה אז מצטרף לדרכי, שהיינו מליחים, אבל לא היינו ממיטים את החרפה. על כל פנים – לא יכולתי באזכרה לפתחיה ובידיעת דברים עליו עד הסוף, שלא להעתיק את נאמנותו העקבית הזאת לקו הירושלמי של לח”י, כי כך מן הראוי לכנות את הקו שאני ומקורבי רצינו להמשיך בו את לח”י ונשארנו במיעוט. לסלוח אנשל, אין פירושו לשכוח. סלחתי מזמן (לראויים לכך) ובכל לב את העוול שעשו ללח”י בקולנוע “רמה”, אבל לשכוח, איך אפשר? לא אנשל, לא עשיתי עוול בדברי, יתכן, שלא הבלטתי במפורש למה כוונתי, אך אילו עשיתי זאת, באותו כיוון שכתבתי מכתב זה, הייתי גורם הרבה עגמת נפש וכעס ולא זה המקום ולא זאת השעה, על כן רק נגעתי נגיעה קלה שבקלות והמבין יבין ומי שנתן אל לבו והודה לי בלבו, דייני בכך.
על כל פנים, אני מודה לך שבהערתך הבאת אותי לתשובה הזאת שהיא בלבי ואינני מוציא אותה משם, כי למה זה טוב?
בברכה נאמנה,
אלדד