תנועת המרי העברי

                                                 

באביב 1945 התרחשו בעולם מאורעות גדולים: פלישת בנות הברית לאירופה,תבוסה מוחצת של הצבא הגרמני ונסיגתו לתוך גרמניה. מיום ליום נתגלו זוועות מחנות ההשמדה.

היישוב העברי בארץ-ישראל, שהיה מזועזע מבשורות האסון הנורא, קיווה בכיליון עיניים, כי עתה, נוכח עוצמת האסון, יתעורר מצפונו של העולם ויכריח את בריטניה לתת מקלט לשארית הפליטה בארץ-ישראל, ועם סיום המלחמה להקים את המדינה היהודית.      

 

כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945  סימנה את קץ המלחמה באירופה. הבריטים ראו את עצמם פנויים מן הדאגה העיקרית עד כדי כך, שצ’רצ’יל הכריז ללא שהיות על פיזור הפרלמנט הבריטי של ימי המלחמה ועל עריכת בחירות חדשות. הוא היה סמוך ובטוח שהעם יכיר לו תודה על תרומתו הגדולה בהדברת גרמניה הנאצית ויבחר בו שוב כראש ממשלת בריטניה. אך אזרחי הממלכה המאוחדת החליטו אחרת. מפלגת העבודה הבריטית, ה”לייבור” זכתה ברוב מכריע וקלמנט אטלי נבחר לראש הממשלה.

 

ניצחון ה”לייבור” העלה את תקוות היישוב וההנהגה הציונית וציפיותיהם. הם חשבו, כי מפלגה זו, שאך בסוף דצמבר 1944 קיבלה בוועידתה החלטה פרו-ציונית מובהקת, שהרחיקה לכת יותר מכול שתבעו הציונים לעצמם. ההחלטה הייתה: יישוב ערביי ארץ-ישראל בארצות אחרות, כדי לפנות מקום לעלייה יהודית המונית. באופן זה יבוטל עוד בראשית כהונתה של מפלגת הלייבור ה”ספר הלבן”, תותר עלייה, אשר תוליך את היישוב העברי לעצמאות.

 

יום האכזבות בא מהר.כבר בסוף אוגוסט עמדו בסוכנות היהודית על האמת המרה,כי ממשלת ה”לייבור” מתכחשת לכול הבטחות מפלגתה.אין היא חושבת על ביטול ה”ספר הלבן” ועל פתיחת שערי הארץ.להפך: הצי הבריטי בים התיכון נצטווה להחמיר את ההסגר על חופי ארץ-ישראל ולהדוף כל ניסיון להעלות על החוף מעפילים מניצולי מחנות –ההשמדה.

 

 

ההתמרמרות והכעס בהנהגה הציונית וב”הגנה” גברו.מכול הבחינות,החיצוניות והפנימיות,לא יכלו עוד להתחמק מהכרעה ולפתוח במאבק נגד השלטון,למען שינוי מדיניותו.משאת נפשם של אנשי לח”י תמיד הייתה איחוד הכוחות הלוחמים ביישוב,למרות הבדלי ההשקפות ביניהם.אנשי לח”י ואנשי ה”הגנה” נהגו להיפגש כל עוד היה אליהו גולומב בחיים.הפגישות פסקו לזמן-מה אחרי מותו, אך עם היוודע המשך מדיניותה האנטי-ציונית של ממשלת ה-“לייבור”,חודשו השיחות בין הגופים. לח”י הציעה לאחד את הכוחות תחת הנהגת גג אחד.

בשלב הבא שותפו השיחות גם נציגי האצ”ל,אשר למרות המרירות עקב ה”סזון” ,לא שללו את ההצעה,למען המטרה המשותפת.

מראשית ספטמבר 1945 התקיימו בקביעות פגישות בין נציגי שלושת הארגונים:

משה סנה וישראל גלילי מטעם ה”הגנה”,נתן ילין-מור מלח”י ומנחם בגין מהאצ”ל.

בסוף הדיונים התגבשה הצעת ההסכם הבא:

 

מה היו המטרות שהעמידה לפניה “תנועת המרי העברי “? 

לפי גרסת ה”הגנה” המטרה לא הייתה להתמודד מבחינה צבאית עם כוחות הביטחון של האימפריה,אלא להבהיר כי היישוב אינו נכנע למדיניות ה”ספר הלבן”

ומוכן לשנותה באמצאות מאבק מזוין.

האצ”ל גרס כי המטרה צריכה להיות התקוממות,מרד מזוין שיביא להקמת ממשלה עברית זמנית.

לח”י טענה כי באמצעות התקפות על נקודות אסטרטגיות רגישות,תוך פגיעה ביוקרתו של השלטון,הוא יתפורר ולא תהיה לו ברירה,אלא להודות בכישלונו,וכך יהיה אנוס לפנות את הארץ.  

בבולמוס הזה הביעה לח”י את עמדתה הנחרצת והברורה. לא “מאבק צמוד” ולא  “מאבק כולל”. בכלל לא  “מאבק”. לא מאבק של “הפגנת כוח” ולא מאבק של  “לחץ”. פשוט: מלחמה! מלחמת חירות !  

 

על המבצעים הוחלט בפגישות המטה ,ופרטי הביצוע עובדו על ידי קציני המבצעים של הארגונים.

פעולות “תנועת המרי” החלו ב-1 בנובמבר 1945 ונמשכו במשך תשעה חודשים. בתקופה זו בוצעו כשלושים מבצעים: התקפות על עורקי התחבורה,הכבישים והרכבות,על גשרים,על בנייני המשטרה והבולשת,על בתי המלאכה של הרכבות,על מחנות צבא,תחנות  רדאר,ספינות משמר הגבול ועוד.

 

ואלה המבצעים  העיקריים של לח”י  במסגרת הלחימה המתואמת והמוסכמת של “תנועת המרי”:

 

ההתקפה על בתי –המלאכה של מסילות הברזל בלוד (1.11.45 )

 ההתקפה הראשונה של לח”י במסגרת “תנועת המרי” שבוצעה בשיתוף כוחות האצ”ל.הושמדו שלושה קטרים וניזוקו רכבת ותא האיתות.נהרגו ונפצעו מספר שוטרים ועובדי הרכבת.

 

ניסיון פיצוץ בתי-הזיקוק בחיפה(1.11.45 )

החבלה בבתי-הזיקוק תוכננה על ידי לח”י עוד לפני הקמת “תנועת המרי” ,אך הוחלט לבצעה ב”ליל הרכבות” .הוכנו מנגנוני פצצות ופצצות השהייה,פצצות עיפרון ליעדים השונים,לחצי שמן ועוד,אשר הוכנסו לשטח בתי הזיקוק במזוודות.ארבעה לוחמים הוחדרו לשטח כפועלים.לרוע המזל,בגלל  תקלה שקרתה בעת הרכבת המוקשים בשטח התפוצץ אחד המטענים,וכתוצאה מהפיצוץ נהרג מפקד הפעולה,משה בר גיורא ושני חברים נפצעו קשה ,אך הצליחו להימלט.הפעולה נכשלה.

 

התקפת לח”י והאצ”ל על מרכזי המשטרה והבולשת

בליל ה- 27 בדצמבר 1945 הסתערו כוחות הלח”י והאצ”ל,בפעולות משותפות, על מרכזי המשטרה והבולשת ביפו ובירושלים.

מרכז הבולשת בארץ-ישראל שכן במספר בניינים במגרש הרוסים בירושלים ונשמר היטב על ידי הבריטים מחשש להתקפות ארגוני המחתרות.מפקד הפעולה היה שרגא אליס,איש אצ”ל וסגנו  יעקב גרנק (“דוב הבלונדיני”) איש לח”י.ההתקפה על הבניין נמסרה לדוב.דוב פרץ בראש הקבוצה לעבר הבניין,כשהוא  מטיל רימונים ביד שמאל ויורה ביד ימין מתת-מקלע.אחריו פרצו אנשיו.שער הכניסה נפרץ על ידי חומר נפץ.מהדף הפיצוץ התלקחו מכנסיו של דוב.הוא הוריד את מכנסיו ופרץ פנימה.בחדר נתקל בקצין בריטי עם תת-מקלע.דוב הקדים אותו והרגו.החבלנים פיזרו את חבילות הנפץ,הדליקו אותן ונסוגו.נשמע קול נפץ אדיר.הבניין בן ארבע הקומות התמוטט.בנסיגה נתקל הכוח במארב בריטי.דוב הרג קצין בריטי נוסף ,אבל גם הוא נפצע בריאותיו,אך חייו ניצלו.

בניין הבולשת קרס .הפעולה זכתה להד עצום בארץ ובחוץ-לארץ.יצחק שדה,מפקד מטה “תנועת המרי” אמר כי “הייתה זאת מלאכת מחשבת של לוחמה זעירה. “

 

בניין הבולשת הבריטית, בן ארבע הקומות באזור תל- אביב-יפו, שכן בדרך יפו-תל-אביב .מפקד הפעולה היה אליהו טמלר איש אצ”ל,וסגנו עמנואל הנגבי איש לח”י.

הכוח הפורץ התקרב אל הבניין בחסות החשיכה.בעזרת סולם טיפסה חוליית החבלנים אל הריסות הבניין ששרדו מהתקפה קודמת של האצ”ל,והצמידו חומר נפץ בתפר שבין הקומה הראשונה והשנייה ופוצצוהו.אחרי הפיצוץ עלו החבלנים לפנים הבניין ופוצצו את מרבית החדרים בקומה השנייה.הנסיגה נערכה ללא אבידות לכוחות.  

 

ההתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין

בליל ה-25 בפברואר 1946 התקיפו לוחמי לח”י את שדה התעופה הצבאית בכפר-סירקין.באותו לילה תקף האצ”ל את שדות התעופה בקסטינה (חצור) ובלוד.בפעולת לח”י בכפר –סירקין השתתפו שלושים לוחמים,בפיקודו של יעקב גרנק (“דוב הבלונדיני”).

הלוחמים רוכזו בבית האריזה של יצחק מרקין במושב סגולה ומשם הוסעו לשכונת “בלינסון”,הגובלת עם שדה התעופה.בשעה 8:30 בערב פרצו את גדר שדה –התעופה וחדרו לשטח מבלי שיבחינו בהם.קשרו מטעני נפץ על תשעה מטוסי-קרב מסוג “ספיטפייר”,הציתו את הפתילים ופינו את שטח שדה-התעופה.מייד ,לאחר מכן, החלו להתפוצץ תשעת המטוסים ועלו באש.

הנסיגה דרך הפרדסים התנהלה כשורה.

ההתקפות על שדות התעופה והשמדת עשרות מטוסים בלילה אחד, עוררו הדים חזקים בארץ ובעולם והקנו יוקרה רבה למאבקה של “תנועת המרי העברי.”

 

ההתקפה של לח”י על מחנה ה-“כלניות”

ביום ה- 25 באפריל 1946 התקיפה יחידת לח”י את מחנה חיילי הדוויזיה המוטסת,שנקראה פי העם “כלניות”,שנמצא במגרש חנייה ברחוב הירקון בתל-אביב.המטרה הייתה רכישת- נשק.בחילופי האש נהרגו שבעה חיילים בריטים.

ללוחמים לא נגרמו אבידות .רובים ותחמושת שהיו במקום- נלקחו שלל.

 

                 

 התקפת לח”י על בתי-המלאכה של הרכבות בחיפה

התקפת לח”י על בתי-המלאכה של הרכבות נערכה ביום ה-18  ביוני 1946 

פעולה זו,בה השתתפו מעל 40 לוחמים,הייתה הגדולה בהיקפה שבוצעה אי פעם על ידי לח”י.מגמת ההתקפה הייתה שיבוש דרכי התחבורה של האימפריה הבריטית בארץ-ישראל.למפקד הפעולה מונה בן-עמי יולביץ (“בועז”),אחד ממפקדי לח”י שהיה בעל ניסיון צבאי.התכנית אושרה על ידי מפקד החטיבה הלוחמת.

 

ריכוז הכוח נקבע בדירה בקריית-חרושת.אחרי ההסברים וחלוקת הנשק יצאו הלוחמים בשעה 7:30 בערב במשאית,ששוריינו בלוחות פלדה,לכיוון היעד.

בהגיעם אל בתי-המלאכה,פרצו את השער  תחת מטר אש שהומטרה עליהם.אחרי שהשתלטו על השטח,הניחו את מטעני חומר הנפץ מתחת לקטרים,הקרונות,

הגשרים המסתובבים ומיני הציוד,אשר עלו באש ברעש אדיר.

ניתנה פקודת נסיגה. אולם הפעם לא העיר להם המזל. בדרך נתקל הכוח במארב  של חיילי האויב ,אשר פתחו על המשאית באש תופת.הלוחמים שנלכדו השיבו אש

בגבורה עד שגבר כוח האויב עליהם.

בקרב נפלו 11 לוחמים ונפצעו רבים.10 לוחמים הצליחו להימלט והשאר 22 לוחמות ולוחמים נשבו והועמדו בפני בית-דין צבאי.4 לוחמות נידונו למאסר עולם ו על השאר נגזר עונש –מוות,אשר הומר אחר כך למאסר-עולם.  

 

בתוך פרק זמן זה בו פעלה “תנועת המרי”, התנהל מאבק גם על העלאתם של אלפי מעפילים למולדת .בתקופת המאבק המזוין הובאו לארץ  14 אניות מעפילים על ידי ה”הגנה”.כל האניות,ובהן למעלה מעשרת אלפים עולים,נתפסו על ידי הבריטים.רובם נכלאו במחנה המעצר “עתלית”,ומאמצע 1946 הוגלו לקפריסין. 

 

סמוך להקמת “תנועת המרי” הקימו ארה”ב ובריטניה את וועדת החקירה האנגלו-אמריקאית למציאת פתרון מצב הפליטים היהודים ולמדיניותה של בריטניה בארץ-ישראל.ב-1 במאי התפרסם הדו”ח של הוועדה,אשר המליצה על התרת עלייתם של מאה אלף עקורים יהודים לארץ, על ביטול ההגבלות על קניית קרקעות ועל  דיכוי הטרור והפסקת העלייה הבלתי חוקית. לא עברו ימים רבים והממשלה הבריטית הודיעה כי היא לא מתכוונת למלא אחר הצעות הוועדה.

 

בתגובה, החליטה תנועת המרי” להלום מהלומה כבדה על מערכת הגשרים לאורך גבולותיה של ארץ-ישראל.ב-17 ביוני 1946 ,’ום לפני התקפת לח”י על בתי-המלאכה

של הרכבות בחיפה,תקף הפלמ”ח אחד-עשר גשרים בארץ.(“ליל הגשרים”).הרושם הצבאי והמדיני  של המבצע היה עצום.הארץ נותקה לזמן-מה מארצות השכנות. אבל השג רב רושם זה דרש גם קרבנות רבים בקרב לוחמי הפלמ”ח.

תגובה ראשונה מצד השלטון על “ליל הגשרים”, באה בחיפושים  בקיבוצים תוך התנגשויות דמים.

 

כשבועיים לאחר פיצוץ הגשרים,הנחיתו הבריטים את מכתם על היישוב-הייתה זו 

“השבת השחורה.”17,000 חיילים בריטים פתחו במבצע “אגאתה” ו”ברודסייד”.

במטרה לשבור את הפלמ”ח,כוח המחץ של “ההגנה”. 2,700 יהודים נעצרו,לרבות

מנהיגי היישוב,חברי הסוכנות היהודית וראשי עירייות.ביגור נתפס גם נשק רב.

 

יומיים אחרי “השבת השחורה ” החליט מטה “תנועת המרי” להמשיך במאבק ולהגיב בשלוש פעולות בירושלים ובבת-גלים ,שכלל את ההתקפה על בניין המזכירות הראשית של ממשלת המנדט במלון “המלך דוד” בירושלים על ידי האצ”ל. לעומת זאת,נשיא ההסתדרות הציונית,חיים וייצמן,דרש מה”הגנה”

להפסיק את הפעולות עד קבלת החלטה בהנהלת הסוכנות היהודית. ביום ה-22 ביולי 1946 פצצו אנשי האצ”ל את המזכירות הראשית של השלטון הבריטי בארץ

במלון “המלך דוד” בירושלים.בפעולה נהרגו ונפצעו עשרות אנשים-בריטים,יהודים וערבים.למרות שהפעולה אושרה על ידי “ועדת x” ,ה”הגנה” התנערה ממנה לאחר מעשה.

הפיצוץ עורר הדים חזקים בארץ ובעולם.שוב החלו להתפרסם גינויים והתקפות על “הפעולות הנפשעות והבלתי אחראיות של ארגוני הפורשים.”

 

הסתתם של המוסדות ושל העיתונות הלכה וגברה נוכח איומי הבריטים בנקיטת אמצעי עונשין ופעולות חריפות נגד היישוב.

גנרל ברקר, מפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ-ישראל ,פרסם פקודת יום שלוחת רסן,בה הוציא מחוץ לתחום לחיילים הבריטים את כל מקומות השעשועים שבבעלות יהודית ואסר על כל מגע עם יהודים.

לח”י החליטה להתנקש בברקר באמצעות עגלת תינוק שבה הוטמנה פצצה רבת עוצמה,שעתידה הייתה להתפוצץ על מגע חשמלי בעת הליכתו של ברקר ברגל לעבודתו.הניסיון נכשל בגלל אי הופעתו של ברקר ,שנסע למצרים- וכך ניצל.

 

הלחץ הבריטי על ההנהלה הציונית הלך וגבר,וזו תבעה את הפסקת המאבק המזוין וחיסול ארגוני המחתרות.

 

שבוע ימים אחרי הפיצוץ במלון “המלך דוד” הוטל עוצר על אזור תל-אביב.(“מבצע כריש”),בו השתתפו כ 27,000 חיילים ושוטרים.במשך חמישה ימים סרקו הבריטים את בתי העיר.נחקרו 100,000 אנשים.נאסרו 762 חשודים .מנהיגי המחתרת ,מנחם בגין,נתן ילין מור ואחרים הצליחו להסתתר או להתחמק מזיהוי.רק ליצחק שמיר,

“מיכאל”) ,חבר מרכז לח”י לא העיר המזל,הוא זוהה ונעצר.

בחודש אוגוסט 1946 החל השלטון הבריטי את גירושם של מעפילים לקפריסין,הגירוש עורר הפגנות סוערות מצד היישוב וחבלה באניית גירוש מצד הפלמ”ח.

בתגובה,הכו שוב הבריטים בחיפושי נשק נרחבים בקיבוצים בכל הארץ.

 

הויכוח על המשך המאבק המזוין התעורר שוב בכל עוזו בקרב המוסדות. האקטיביסטים קראו להגברת המאבק ואילו קבוצות השמאל המתונות דגלו בהפסקתו.בכנס פריס של הנהלת הסוכנות שנערך בתחילת אוגוסט, נתקבלה החלטה  להפסיק את המאבק המזוין עד לכינוס הקונגרס הציוני. 

 ה”הגנה” צייתה להחלטת הסוכנות והפסיקה את הפעולות. בסופו של דבר הקונגרס הציוני, שהתכנס בבאזל ב-9 בדצמבר 1946, הכריע סופית על הפסקת המאבק המזוין.

 

המשך המלחמה לשחרור המולדת ולגירושו של השלטון הזר, הוטל שוב על לח”י והאצ”ל.