צבי, בן שאול ורחל בליטשטיין, נולד ביום י”ט בחשוון תרפ”ג, 10 בנובמבר 1922 בזופיובקה, מחוז ווהלין בפולין. הוא למד בחדר ואחר אצל מורים פרטיים. בגיל 16 הצטרף לבית”ר ונעשה מדריך. בשנת 1939 גויס לאצ”ל בפולין, נשלח לקורס, התבלט, וקיבל דרגת סגן. הוא היה מהמדריכים המצטיינים והתמנה למפקד אחד מסניפי האצ”ל בליטא. עם פרוץ מלחמת העולם, יצא עם כמה מחבריו בדרכם ארצה. לאחר נדודים ותלאות דרך ברית־המועצות, הצליחו להגיע ארצה, בעזרת ניירות מזויפים.

הם נעצרו על־ידי הבריטים והושמו במחנה עתלית. צבי הביע רצונו להתגייס לצבא הפולני ששהה בארץ, ושוחרר. אך מיד לאחר גיוסו ערק והצטרף ללח”י. הוא עבד עם יצחק שמיר, שברח ממחנה המעצר במיזרע, החל לארגן את המחתרת, ובמשך תקופת־מה אף היה שומר ראשו.

ביום 2 במרץ 1944 נתפס עת ישן בדירה בבת־ים כשברשותו אקדח טעון והועמד לדין. צבי היה הראשון בין אסירי המחתרות, שהפך את משפטו לבמת הסברה, הראשון שנאם נאום פוליטי, בו כפר בזכותם של הבריטים לשפוט אותו ואת חבריו, לוחמי המחתרת. בין היתר אמר: “אני מודה בהחזקת אקדח, אבל אני כופר בכך שהחזקתי אותו בלי רשות חוקית. את הרשות קיבלתי מהשלטון היחידי שאני מכיר בו בארץ־ישראל וזוהי תנועת לוחמי החופש העברית, השואפת להחזיר לעם ישראל את מעמדו הראוי לו בין העמים, בצורת מדינה עברית בארץ הזאת. השלטון הזה, שנמסר לידיכם על מנת לכונן כאן מדינה עברית, הפך בידיכם לשלטון כיבוש אימפריאליסטי. החוקים שלכם הם בלתי חוקיים”. דבריו נאמרו בפני אולם גדוש עיתונאים ומצאו הד נרחב בארץ ובעולם. צבי נידון לשבע שנות מאסר, אותן בילה בירושלים ובעכו. בכלא התדרדרה בריאותו.

עם קום המדינה התגייס לצה”ל. הוא הכיר את שרה דייך, שהגיעה מצרפת, ונשא אותה לאִשה ביוני 1949. לאחר שחרורו, נתקל בקשיים למצוא תעסוקה, ובני הזוג יצאו לצרפת לחפש את מזלם. אחר־כך עברו לארה”ב, שם עסק בארנקי נשים. נולדו להם שתי בנות, רחל וסילביה ובן, מיכאל. כל השנים שאף לחזור ארצה ולהשתקע בערד, אך חלה בסרטן וחלומו נגוז.

צבי נפטר ביום ה’ בסיון תשנ”ב, 6 ביוני 1992. לפי בקשתו, הוטסה גופתו ארצה ונטמנה בחלקת לח”י בבית־הקברות בחולון.