דוד נולד בתימן ביום כ”ב בתשרי תר”צ, 26 באוקטובר 1929 לאביו מנחם ולאמו שמחה. חמש שנים מאוחר יותר, בשנת תרצ”ה, עלתה המשפחה ארצה והתיישבה ברחובות, בה למד דוד בתלמוד תורה.
בגיל 14 הצטרף דוד לתנועת הנוער העובד ובמסגרתה יצא כעבור זמן לקיבוץ יגור. עם תום מלחמת העולם השנייה התנהל המאבק של היישוב היהודי במדיניות “הספר הלבן” של שלטונות המנדט הבריטים. על קיבוץ יגור הוטל מצור על ידי שוטרים וחיילים בריטים, שחיפשו ואף גילו “סליקים” גדולים של ה”הגנה” וכמויות גדולות – בקנה המידה של הימים ההם – של נשק ותחמושת, נתגלו והוחרמו. אנשי יגור התנגדו לחיפושים והתעמתו עם הבריטים, ובמהלך עימותים אלה נפצע דוד והושם במעצר בלטרון. במחנה המעצר התוודע ללוחמי המחתרות והושפע מהם.
לאחר ששוחרר מהמעצר ובתום שנה לשהותו ביגור, חזר דוד העירה, החל לעבוד במאפיה ולתמוך כלכלית בהוריו. זאת לאור היום. במחשך – הצטרף לשורות לוחמי חרות ישראל והמשיך במלחמתו לגירושם של הבריטים מן הארץ. המלחמה תמה, ופרצה מלחמת העצמאות נגד ערביי ארץ ישראל, ומשעזבו הבריטים – גם נגד שבעת צבאות ערב הפולשים לארץ כדי לעזור לאחיהם.
במסגרת הגיוס המאורגן של אנשי לח”י לצה”ל מתגייס גם דוד והוא מוצב בפלוגה ג’ של גדוד השריון 82 בחטיבה 8. מסלול הקרבות הארוך של החטיבה הוא גם מסלולו של דוד – כמעט עד תומו.
דוד, בחור עליז מטבעו ואוהב שירה וטיול, נוהג היה להתלוצץ על מנת להפיג את חששות אִמו, שחרדה לו ואשר תפילה שגורה הייתה בפיה: “אלוהים, הצל את בני!”. “אל תדאגי, אני לא אמות…”, חוזר היה ואומר לה.
אך לא עלה בידו לעמוד בהבטחתו לאִמו. ביום הלחימה השני על עוג’ה־אל־חפיר, היא ניצנה, בכ”ה בכסלו תש”ט, 27 בדצמבר 1948, נפגע דוד בהתקפת מטוסי אויב, הוא נפצע קשות ונפטר מפצעיו כשבוע ימים לאחר מכן, ביום א’ בטבת תש”ט, 2 בינואר 1949.
תחילה נקבר דוד במשמר הנגב, וביום כ”ג בחשון תש”י, 15 בנובמבר 1949 הועבר למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית הקברות נחלת יצחק שבתל אביב. הניח אישה.
