יעקב נולד בשנת 1926 בעיר אוסטרובייץ בפולין, בן יחיד להוריו. הוא למד בגימנסיה העברית בעיר ביאליסטוק. כשהיה בן 13, בשנת 1939, פרצה מלחמת העולם השניה ולא יכול היה להמשיך בלימודיו. הוריו נלקחו למחנות. הוא הצליח להציל מתוך רכושם שקית יהלומים, שנשא על גופו, וכך הצליח לשרוד.

בשנת 1945, עם גמר המלחמה, התגייס לצבא הפולני והגיע לדרגת לויטננט (סגן). בשנת 1947 הגיע לארץ־ישראל באנית המעפילים וודג’ווד, התיישב בחיפה והחל ללמוד בטכניון. מיד הצטרף למחתרת לח”י והיה פעיל בסניף חיפה, במחלקת הפעולות, תחת פיקודו של יעקב אהרוני (יורם). אחר עבר לתל־אביב והשתתף בפעולת החרמת כספים מבנק ברקלייס ברחוב אלנבי, בפיקודו של דב (הבלונדיני הגבוה).

כשפרצו המאורעות עם הערבים, לאחר החלטת האו”ם על חלוקת הארץ, הצטרף לבסיס לח”י בשייח־מוניס שתושביו הערבים ברחו, ועסק בהדרכה ובארגון. הוא הכין את המיסדר הגדול ביום 28 במאי 1948, ממנו התגייסו חברי לח”י לצה”ל. יעקב הוצב בחטיבה 8, גדוד 82, בתפקיד סגן מפקד פלוגה (סמ”פ) והשתתף בקרבות הגדוד. לקראת סוף מלחמת הקוממיות, עבר לחיל האויר ומילא בו תפקידים בכירים בתחום המינהלה. עם שחרורו מצה”ל בשנת 1949, הצטרף לקבוצת “הנוקמים” בנאצים ויצא לכמה חודשים לאירופה.

בשובו ארצה, המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ומימן את לימודיו בעבודות, בעת חופשותיו, בחברת מקורות, בקידוחים בנגב ובהנחת צינורות מים. יעקב המשיך את לימודיו בשוויצריה בבית־הספר הגבוה למדיניות חוץ. הוא שלט בכמה שפות, פרסם ספר על תקנות התעופה האזרחית (שהקדיש להוריו אשר ניספו בשואה) ונשלח מטעם המכון הבינלאומי לתחבורה של האו”ם כיועץ בנושאי תחבורה בינלאומית לארצות אפריקה המתפתחות. מושבו היה באדיס־אבבה. במשך תקופה מסויימת הוא הירצה באוניברסיטה בנושא זה ומכאן תואר הפרופסור שלו.

לימים נשא אשה ונולדה להם בת, אך הנישואין התפרקו עד מהרה. בשובו ממסעותיו באירופה, הביא עמו חלקי עצמות ואפר קדושים, הסתגר בדירתו ושקע בזכרונות השואה ולא הצליח להשתחרר מהם עד לידי איבוד שְפיותו. הוא אף אושפז בגלל ההפרעות הנפשיות האלה.

יעקב נפטר ביום א’ באייר תשמ”ג, 14 באפריל 1983 והובא למנוחת עולמים בבית־העלמין בחולון.