לוחמי לח”י, האחים חיים (“פתחיה”) ו-מנחם (“מוטקה”) ריבנבך נפלו בשנת 1946 בהפרש של כחצי שנה.
טוביה ומלכה ריבנבך עלו מפולין לארץ ישראל. ההחלטה לעלות נפלה לאחר שהמשפחה ישבה אל שולחן השבת המואר בנרות, ופולני שעבר בחוץ, ירק עליהם מבעד לחלון וקיללם: “ז’ידים”. “לא עוד”, אמר האב, ולמרות מצבו הכלכלי הטוב בעיירתו, עלה עם משפחתו לארץ ישראל. את גאוותו האישית והלאומית, הנחיל לילדיו.
חיים נולד לטוביה ומלכה בפולין בשנת 1924. בנם הצעיר יותר מנחם נולד בשנת 1927. לשניים היו אחים נוספים והמשפחה התגוררה בתל אביב.
חיים הצטרף לפעילות מחתרת לח”י בשנת 1943 והיה לוחם אמיץ אשר השתתף בפעולות רבות, ביניהן ההתקפה המשותפת לאצ”ל וללח”י על תחנת הרכבת המרכזית בלוד, במסגרת תנועת המרי העברי. אַחַר כך השתתף בפיצוץ מטוסי קרב בריטים בשדה התעופה בכפר סירקין, בפיצוץ גשר נעמן. ביום י”ט בסיוון תש”ו, 17 ביוני 1946, השתתף חיים בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. בהתקפה זו היה בין הלוחמים הראשונים שנהרגו.
בן 22 בנופלו, הותיר אחריו אישה ובן.
אחיו מנחם הצטרף בשנת 1944 למחלקת מודיעין בלח”י. מנחם התמנה לאחראי על תא הצעירים. הוא ניחן בחושים בלשיים חדים, בזיכרון מפליא, בסיבוֹלת גופנית ובכישורים טכניים רבים.
לאחר נפילת אחיו, חיים “פתחיה”, בפעולת בתי המלאכה, בשנת 1946, דרש מנחם ביתר תוקף לשתפו בפעולות. ביום י’ בכסלו תש”ז, 3 בדצמבר 1946 מנחם השתתף באיסוף מידע לביצוע פעולת החרמת כספים. באותה פעולה חִיפָה מנחם, על יעקב גרנק “דב”. אש נורתה לכיוונם. מנחם, שנפגע בפעולה, חילץ את עצמו, אך שתת דם עד מוות ונפטר כעבור יומיים ביום י”ב בכסלו תש”ז, 5 בדצמבר 1946. בן 19 בנופלו.
משפחת ריבנבך שכלה בזמן קצר כל כך שניים מבניה, חיים ומנחם אחים בדם הם ואחים לנשק.
מלכה, אמם של הלוחמים כתבה על שני בניה מדם ליבה. דבריה פורסמו בחוברת “עדי המעש” שהוצאה על ידי חברי לח”י בשנת 1963.
מן הכתוב עולה גבורתם של האחים בד בבד עם דאגתה של אם הלוחמים. חיים ומנחם אינם מתפשרים על אמונתם ופועלים במחתרת במחיר של סיכון עצמי ובמחיר כאבה של אמם. האם מביעה את דאגתה וחרדותיה בפני בניה. הם עונים לה חדורי מטרה בדברי אידיאולוגיה, דבקים בתקוותם ורצונם במדינה חופשית, גם במחיר חייהם, על אף צערה של האם.
כבוד לזכרם של הנופלים!
שני בנים היו לי (לזכר חיים ומנחם ריבנבך)
מתוך עדי המעש – פרשיות מתולדות לח”י – מפי לוחמים
גיליון 3-4, כסלו – טבת תשכ”ד, עמודים 28-32
הקדמה
שני אחים היו לנו, חיים ומנחם ריבנבך. חיים – הבוגר ומנחם הצעיר. כאשר נשא חיים בתפקידים קרביים אחראיים, היה עוד מנחם בתחילת דרכו במחתרת.
שני אחים אמיצי-לב היו. פתחיה (הוא חיים) – מלומד מלחמה, ומרדכי (הוא מנחם) – אץ בעקבות אחיו, בדרך שהתווה לו.
ביום י”ט בסיוון תש”ו נפל פתחיה בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. בשנת תש”ז, בחודש כסלו, נפל בקרב מרדכי.
דברי האם, אמם של פתחיה ומרדכי, אותם אנו מביאים כאן. יוצאים מן הלב ונכנסים ללב. מלב הורים שכולים – ללב אחים לנשק. מאחיהם במחתרת, הם נפרדו. נפרדו בדרך אשר הלמה את רוח ההקרבה והגבורה שפעמה בהם – בקרב לשחרור המולדת.
********************
וכך מספרת האם:
“עלינו ארצה בשנת 1924. בעלי ואני וארבעת ילדינו הקטנים. חיים היה הקטן ביניהם. נשאתיו בזרועותי. בן שישה שבועות היה. בארץ נולדו לנו עוד בן ובת. הבן היה מנחם. חיים ומנחם נפלו ואינם עמנו עוד.
חיינו בעוני. עוני מדכא. לא זכיתי לתת להם חיים קלים. שעה שהתבגרו, לא הספיקו ולא זכו ליצור לעצמם חיים טובים, חיים נורמליים. שיש בהם נחת. מיום שהגיעו להבנה ולהכרה לאומית וראו את ייעודם במלחמה במשעבד הבריטי, חדלו לחשוב על כל דבר אחר בעולם. הקדישו את כל זמנם ומרצם לשחרור המולדת.
ראיתים באים ויוצאים כשחבילות חשודות בזרועותיהם. הציפייה לראותם חוזרים בריאים ושלמים החליאה אותי. פעם בשעת עושר וחיפושים, כאשר הוכנסו כל האזרחים למכלאות, התפללתי בלבי כי ייאסרו. ואמנם אמרתי למנחם: חבל שלא אסרוך. אולי תישאר בחיים. כעס מנחם כעס רב ואמר: אמא, חדלי לך מרעיונות אלה. אם חברי ואני נאסר, מי יפעל ויילחם?
פעם, שעה שערכו חיפוש בביתנו, במטרה לאסור את אחיהם, ייבדל לחיים ארוכים, שלא היה אותה שעה בבית, ורצו לאסור את חיים במקומו, נוכחתי עד כמה טעיתי במשאלתי שייאסר. חרדתי חרדה רבה. כי גם במאסר ראיתי אסון כבד. ורווח לי מאד שעה שווילקינס וחבריו עזבו את צריפנו וכולנו נשארנו בבית.
כאשר נתמשכו הזמנים והמלחמה הגיעה לשיאים, חששתי שמא אתמוטט תחת לחץ הפחדים, הדאגות והחרדה. לכן פניתי אליהם לסירוגין: פעם לזה ופעם לזה ומנסה להעמידם על הסכנות הרבות הכרוכות במעשיהם. וכיום, שנים רבות אחרי שנפלו, יושבת אני בביתי, במשק נורדיה ובני מנסה לדובבני. משתדלת אני לדלות מעמקי נפשי קטעי זכרונות, אך קשה לי לזכור מי משניהם אמר דבר זה או אחר.
חיים, אמרתי לבני, מדוע הולך אתה כה הרבה מן הבית. הנך עסוק תמיד ומסתכן בכך. הנה באים עולים רבים ארצה. ילכו גם הם.
ענה לי: אמא הם נותרו בודדים ממשפחות שלמות. אם ייהרגו, לא יישאר זכר למשפחתם.
פניתי למנחם: מה יהא בסופך? בבית אין רואים אותך כמעט. מבית הספר גרשוך על היותך במחתרת. עלול אתה להיאסר או חלילה, לההרג.
אמא, ענה לי, האם רוצה את שנהיה כאן הנחותים, ההולכים בצדי המדרכה, כמו “נייטיבס”, והאנגלים השחצנים הללו יהלכו בגאווה ברחובות ארצנו? ראי, אמא, עוד יבואו ימים טובים. אנו נגרשם מארצנו ונהיה עם חופשי במדינתנו החופשית.
כיום יודעת אני. כי שנינו צדקנו. המדינה – חופשית ומנחם – נהרג.
פעם בא חיים הביתה וברגשות מעורבים של שמחה ודאגה אמר לי: אמא, אני יורד כיום למדינה החופשית שלנו. מה פירוש? – שאלתי. סיפר לי: באחד ממחסנינו נתפוצצה פצצה. בשעה שפינינו את מה שנותר והסתלקנו מן המקום, איבדתי את תעודת הזהות המנדטורית שלי. עתה עוזב אני מדינה זו ויורד למדינה שלנו.
עוצר וחיפושים מבית לבית. מנחם הצליח להגיע הביתה בזמן העוצר ומיד החל שורף ערימות של רשימות. אמרתי לו, תוך התפרצות פחד: מנחם, הרי שומעים כבר את האנגלים מתקרבים לחצרנו, והעלאת אש כאן מעוררת חשד. אמר לי: אמא, גם אילו ידעתי, כי עומד אני לההרג בזה הרגע, הייתי ממשיך לשרוף רשימות אלו, כי אחרת רבים אחרים יסבלו. עזרי לי אמא. ואמנם עזרתי לו.
באחד הערבים בא חיים הביתה ואמר לי: אמא, עומד אני לשאת אישה. נדהמתי למשמע אוזני. חיים! צעקתי, איך אתה מעז? הרי אינך שייך לעצמך. כל כולך נתון למחתרת. אינך עובד וכיצד תכלכל משפחה?
רצוני בבן, אמא, אמר חיים. שאם אהרג יישאר לי זכר, יהיה לי קדיש. ושעה שאשתו עמדה ללדת, בשכבה בחדר הלידה ואנו ממתינים בחדר הקבלה, ראיתי, כי חיים עומד חסר סבלנות ומדי רגע מציץ בשעונו. חשתי כי הוא עומד להסתלק. נזדעזעתי והזהרתיו: חיים, הערב אינך הולך! פניו אמרו לי את כל מה שהתרחש בלבו פנימה. פנים מלאי סבל. סבל מהול בשמחה על הבן העומד להיוולד, ומהול בהכרה של ההכרח לצאת לפעולה. שנקבעה דווקא לערב זה. אמא, אני חייב ללכת, אמר. סבב על עקביו ויצא את החדר.
בבוקר ביקרנו יחד את היולדת. הסתכלנו בידו וראינו, אצבע אחת ננגסה ע”י חייל בריטי בשעת הפעולה. גם רעייתו הבינה, הסבה ראשה והזילה דמעות. צער. הבנה וקבלת הדיו היו דמעות אלו. ביקשתי את חיים שיקרא את בנו בשם סבו אליהו. הוא הסכים, ואמנם קראו לו אליהו – על שם עולי הגרדום בקהיר.
בגיל צעיר הצטרף חיים לשורות בית”ר. לאחר ששירת שנים אחדות בנוטרות, חזר הביתה והיה איש לח”י. ברם, בהתגייסו ללח”י, לא רק את עצמו גייס, אלא גייס אותי, את אמו, את אביו וסבתו. חצר מגורינו הפכה מחסן קבע של נשק. סבתא הפכה מעין קשרית. הייתה מקבלת ומוסרת פתקים בשביל חיים ומנחם. הם הפכו את ביתנו לבית מחתרתי, אשר כולם עסקו בו במלאכת הקודש. והדבר חדר להכרתנו כל כך עד כי פעם, כאשר ישב מנחם בליל שבת ועסק בעבודות רישום, נכנס סבא וצעק: שבת! שבת! לקחתיו הצידה ואמרתי לו: התבייש לך! כלום עוסק מנחם עתה בתענוגות? האינך רואה, כי עושה הוא למען כולנו? למען עמנו? עבודת קודש זו – דוחה שבת.
בלילה שלפני לילו האחרון של חיים, שלא כרגיל ישב בביתו, בחיק המשפחה, ליד רעייתו ובנו, בן ששת החודשים. קרא באזני רעייתו מתוך ספרות הגבורה של עמים אחרים. האריך וסיפר על מלחמות שחרור, על הסבל שהן מביאות בעקבותיהן, על אלמנות ויתומים. למחרת נפרד מעל רעייתו ובנו, ושלא כרגיל חזר וחיבק שוב את רעייתו, ונשק שוב לבנו ואמר לו: תינוקי, אתה תגדל ותהיה בחור, תשמור על אמא ותדאג לה. יצא, תוך שהו מסב מדי רגע ראשו אחורה, לראותם שוב, עוד פעם, פעם אחרונה. בזאת הפעם לא שב. חיים נפל בקרב על בתי המלאכה.
מנחם עיין נער היה. טרם ראה חיים ורצונו כבר לתת את חייו, שעדיין היו באיבם, שאך הנצו ורם פרחו, לתתם רודש למולדת. להוט לפעול, חסר סבלנות, רוצה לצאת לפעולות, אך מפקדיו עוצרים בעדו: המתן, עדיין נער אתה. עסוק במה שמטילים עליך. גם תור “הפעולות” יגיע. שעה שנפל חיים אחיו, פגש ברחוב באחותו, שכרגיל סירב להכירה ברחוב מטעמי קונספירציה, ובישר לה בשורת איוב: חיים נפל, אך אני אנקום את דמו!
אך בטרם היה ספק בידו לעשות זאת, פלח כדור את לבו הצעיר והלוהט ונדם לנצח.
שני בנים שכלנו. שניהם צעירים. האחד עלם, והשני זה מקרוב היה לאב. שניהם לא חיו למען עצמם אף שעה אחת מחייהם. קיוויתי תמיד, כי חרף כל הסבל שסבלו, חיי עוני שחיו, חוסר כל הנאות ותענוגות, צופן העתיד, שכה הרבו לדבר בו, פינה עבורם, נווה, משפחה, וחיים של כבוד. באמצע המדרכה יטיילו עם משפחותיהם בגאווה ובראש מורם, כשם שחלמו.
חלומם נתגשם, אך להם אין חלק בו. הם השאירו אותנו, הוריהם, אחים ואחות כואבים ומתאבלים.
המדינה קמה. שוטרים עבריים פוסעים ברחובותיה, צבא עברי מרעים במצעדי ימי העצמאות. ואנו, ההורים של לוחמי חרות אלה איננו מוזמנים אל במת הכבוד, בין יתר הורים שכולים אלמונים.
אך המדינה בכל זאת קיימת. וזו נחמתנו היחידה על הילקח מאתנו שניים בנים יקרים.
חיים ומנחם יהיה זכרם ברוך!