יהודה נולד ביום ד’ באלול תרנ”ב, 27 באוגוסט 1892 בטבריה, עת הוריו, חיים שלמה וצפורה, תושבי חברון, שהו שם. הוא גדל והתחנך בחברון. מגיל שמונה עד אחת־עשרה שהה שנית בטבריה, אך גם הפעם חזר לחברון. במלחמת העולם הראשונה נצטוו היהודים לקבל אזרחות עותוֹמאנית, או לעזוב את הארץ. בעזרת הקונסול הספרדי, הצליחו אלפי יהודים לקבל אזרחות ספרדית, וכך זכתה משפחתו באזרחות ספרדית, כילידי מלייה שבמרוקו כביכול, ויכלו להשאר בארץ ללא הטרדה (אזרחים עותומאנים היו חייבים בגיוס).

לאביו היה מלון (“אשל אברהם”) ומצבם הכלכלי היה סביר. יהודה עבד עם אביו במלון. בעת הטבח בחברון בשנת 1929, הסתתרה המשפחה במחבוא וניצלה. בספרו “הוי חברון, חברון!” הוא מתאר את השחיטה, את בגידת השלטונות הבריטים ושיתוף פעולתם עם הערבים ואת התחמקות ההגנה מהושטת עזרה מבעוד מועד. מיואש מהאווירה בארץ, החליט להגר לאמריקה הדרומית והגיע לוונצואלה, אך לא יכול להסתגל לאורח החיים שם וכעבור תשעה חודשים חזר ארצה. הוא הצטרף למפלגה הרוויזיוניסטית והושפע מהרצאותיהם של ד”ר י.ה. ייבין ושל אבא אחימאיר.

יהודה היה ראש סניף המפלגה בירושלים. בשנת 1937, בלכתו בשבת להתפלל ל’כותל’, נורה בידי ערבי ונפצע. כשהאצ”ל החל בפעולות תגמול, הוא נעצר וישב בכלא עכו. בגלל מצב בריאותו שוחרר אך “הוגלה” לצפת, שם המשיך בפעילותו בקרב הבית”רים ואף הכיר את שלמה בן־יוסף. בשנת 1938 נסע בשליחות המפלגה לפולין, שם הכיר את ז’בוטינסקי ופגש לראשונה את יאיר ונשבה בתורתו.

כעבור זמן־מה יצא שוב לפולין, הפעם בשליחות יאיר, כשהוא מצויד בדרכונו הספרדי. בפולין עסק בארגון תאי מחתרת של האצ”ל. לאחר שובו ארצה, התרחש הפילוג והוא הצטרף ליאיר. כמה שבועות אחרי רצח יאיר, נאסר יהודה, ולאחר שהות קצרה בעכו, הועבר למחנה מיזרע. בחורף 1946, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד, נאסר שוב לזמן קצר. נאסר גם באביב 1947 לאחר החלטת האו”מ על חלוקת הארץ וההתנגשויות עם הערבים. היה פעיל בחטיבת לח”י בירושלים וסייע רבות למפקדה, ליהושע זטלר, “מאיר”, בקשרים עם אישי ציבור, רבנים, ועוד. כן טיפל בצד המינהלי של מחנות לח”י. בקשריו הטובים עם אבו־גוש ואחרים, השיג מקורות לאספקת נשק ותחמושת.

יהודה נפטר ביום ז’ בתמוז תשל”א, 29 ביוני 1971.