כרמלה (דייזי) נולדה ביום י”ב באלול תרפ”ט, 17 בספטמבר 1929 בעיר בגדד בעיראק לאִמה טפאחה ולאביה לוי לוי. היא למדה בבית־הספר הממשלתי הכללי “מרכזיה”, בו למדו בצוותא ערבים, נוצרים ויהודים. בביתם ביקרו מדי פעם שליחי ה”הגנה”, שטיפלו בין היתר בהעלאת יהודים לארץ־ישראל. בשנת 1945 עלתה כרמלה ארצה בתיעוד מזוייף שהוכן עבורה בארץ, והיא בת 16 בלבד.

כעולה צעירה ללא משפחה, הופנתה לכפר הנוער “מאיר שפיה”, ליד זכרון־יעקב. במוסד זה שהתה כשנה. משפחתה בבגדד דרשה ממנה לחזור “הביתה”. כנערה ששהתה לבדה בארץ, לא יכלה לעמוד בפני לחץ ההורים ולא רצתה לצער אותם. כדי להסדיר את נסיעתה לעיראק, עברה לירושלים ונכנסה כתלמידה לפנימיית “צעירות מזרחי”. תוך כדי התרוצצויותיה להסדרת ניירותיה, פגשה בירושלים את אלברט שמש, שהיה מעורב בשעתו בהעלאתה ארצה. כששמע שבכוונתה לחזור לעיראק נחרד. הוא פנה לסוכנות היהודית והסביר להם את הסכנה הכרוכה בדבר, כי היא עלתה ארצה בסיוע ארגון העלייה, ובאם תשוב היא עלולה להיעצר ולהיחקר ולא ניתן לצְפוֹת את הנזק שהדבר יגרום לעליית היהודים ארצה.

כך נמנעה חזרתה לעיראק. אלברט דאג להעבירה לחיפה ושיכן אותה בבית קרובי משפחתו, ותוך כדי כך גייס את כרמלה למחתרת לח”י והיא צורפה למחלקת הנוער של סניף חיפה. הדבר היה בשנת 1946.

כרמלה החלה את פעילותה בהדבקות כרוזים, בהפצת חומר הסברה, בתצפיות ובשליחויות שונות. היא היתה נערה פעילה ומסורה מאד. אחרי קום המדינה, עם גיוס חברי לח”י לצה”ל, התייצבה כרמלה בחיפה. בגלל ידיעתה הטובה בשפה הערבית, היא הוצבה במודיעין ושירתה ב”בית הירוק” ביפו.

בשנת 1950 נישאה לאלברט שמש (חיים) ולזוג נולדו שלושה ילדים: שתי בנות ובן. בשנת 1951 עלו הוריה במסגרת העלייה הגדולה מעיראק.

בעלה אלברט עבד במכס בחיפה. כרמלה התאלמנה בשנת 1982.