מתתיהו נולד ביום כ”ח בטבת תר”ף, 19 בינואר 1920 בעיר לודז’ בפולין לאביו צבי ולאִמו שרה, יהודים אמידים שירדו מנכסיהם בגלל גזרות הממשלה על בעלי עסקים יהודים. מתתיהו למד בגימנסיה העברית. בבית קיבל חינוך מסורתי. הוא הצטרף לבית”ר ובשנת 1938 עלה לארץ־ישראל באניית מעפילים בעלייה בלתי לגלית של בית”ר והאצ”ל. הוריו ואחיו היחיד רפאל נשארו בפולין ונספו בשואה. עם הגיעו ארצה הצטרף לפלוגת גיוס של בית”ר בעקרון, עבד בחקלאות והתגייס לאצ”ל. בשנת 1940, בעת הפילוג באצ”ל, עבר ללח”י. באוגוסט 1940 נאסר על־ידי הבריטים וישב במחנות המעצר במיזרע ובלטרון. ב־1943 היה בין עשרים חברי לח”י שברחו ממחנה לטרון דרך מנהרה שחפרו אל מחוץ למחנה, ושמתתיהו היה אחד מיוזמיה. הוא נרתם במלוא המרץ לעבודת המחתרת.

באפריל 1944, בחילופי יריות עם שוטרים בריטים ברחוב, פצע את אחד השוטרים, נפצע בעצמו, ונתפס. את משפטו הפך לבמת מאבק הסברתי נגד הכובש הבריטי, שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב. הוא נידון למוות אך גזר דינו הומתק למאסר עולם. בכלא עכו, אליו הועבר, שימש כ”מוכתר” – נציג האסירים בפני שלטונות בית־הכלא. היה בין יוזמי חפירת מנהרה לבריחה שלא יצאה לפועל.

השתתף בפריצה הגדולה מעכו שביצע האצ”ל במאי 1947, אבל נפצע ונתפס. שוב ניסה לברוח, הפעם מבית־החולים, בתחפושת אשה, אך נכשל. משהועבר לבית־הסוהר בירושלים, ברח בפברואר 1948, עם 11 אסירים, דרך מנהרה שהוליכה אל פתח הביוב מחוץ לבית־הסוהר. הוא חזר לפעילות ולהקמת מפלגת “הלוחמים”. אחרי ההתנקשות במתווך האו”ם, ברנדוט, נאסר מתתיהו יחד עם נתן ילין־מור, הועמד לדין צבאי, ונידון לחמש שנות מאסר בעוון פעילות מחתרתית אסורה. הוא שוחרר בעקבות חנינה כללית.

בשנת 1949 פרסם את זיכרונותיו בספר “בימים אדומים”, שזכה לתפוצה נרחבת, תורגם לאידיש ונדפס שוב בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1987. בשנות החמישים היה בעל הוצאת ספרים ‘כתבים’. עד שנת 1974 ניהל מפעלים תעשייתיים, חברה קבלנית, גלריה לאמנות ומסעדה ביפו העתיקה. בשנת 1972 הצטרף לתנועת החרות ובשנת 1980 התמנה מנכ”ל משרד רוה”מ מנחם בגין. בתפקיד זה שימש עד 1985, גם בראשות יצחק שמיר. לאחר פרישתו, המשיך בפעילות בליכוד.

מתתיהו נפטר ביום י’ בכסלו תשנ”ו, 1 בדצמבר 1995 והובא למנוחות בחלקת לח”י בבית־העלמין “ירקון”. הוא הוֹתיר אשה – המשוררת ש. שפרה ושתי בנות מנישואין קודמים.