מנחם נולד ביום י”ט באייר תרפ”ג, 5 במאי 1923 בעיירה סטופניצה, פולין, למרים ודוד שיף. אביו היה בן למשפחה חסידית. בשנת 1930 עלה מנחם ארצה עם משפחתו, אשר השתקעה בכפר סבא. הוא למד בתלמוד תורה ובבית ספר “מזרחי” בכפר סבא. היה חבר בתנועת מכבי, ובגיל 13 הוצע לו להצטרף לאצ”ל. במאורעות 1936–1939 נטל חלק פעיל בשמירת המושבה יחד עם חבריו. באותה תקופה נתגלעו סכסוכים בין ההגנה והאצ”ל, ומנחם וחבריו הואשמו בגניבת נשק ממחסני ההגנה בהרצליה. כתוצאה מכך הוכה קשות והופעלו עליו לחצים לעבור להגנה, אך הוא לא נכנע.
עם הפילוג באצ”ל, הצטרף ללח”י. באותה עת עבד כפועל דפוס וכפועל בפרדסי הסביבה. לאחר רצח אנשי לח”י ברח’ דיזנגוף 30 בתל אביב, נאלץ להתחבא בפרדסים מפני המלשינים. הוא נתפס בידי אנשי ההגנה והמשטרה, אך הצליח לברוח. כעבור שבועיים נתפס שוב, נעצר ונכלא בכלא יפו ובעכו, שם הוחזק שִשה שבועות בצינוק. מעכו הועבר למחנה המעצר במיזרע ולבסוף ללטרון. מנחם היה בין מתכנני המנהרה בלטרון, דרכה ברחו הוא ו־19 חבריו ביום 1 בנובמבר 1943.
אחרי הבריחה מלטרון היה פעיל בסניף לח”י בירושלים. עסק בהקמת הסניף וארגונו. השתתף בהכנת פעולות נגד השלטון הבריטי, כגון: ההתנקשות בנציב העליון, הוצאתו להורג של הקצין ווילקינס ועוד. בסוף שנת 1944 נעצר כתוצאה מהלשנה ונכלל בשילוח הראשון של 251 עצורים, שהגלו הבריטים לאפריקה ביום 19 באוקטובר 1944. הוא הוחזק במחנות המעצר סמבל באריתריאה, קרתאגו בסודן וגילגיל בקניה.
השתתף בבריחה הגדולה של 54 גולים מן המחנה באריתריאה, ב־29 ביוני 1946, דרך שתי מנהרות שחפרו העצורים, אך נתפס והוחזר למחנה. אחרי הכרזת העצמאות, שב לארץ עם אחרוני הגולים מקניה ב־12 ביולי 1948.
אחרי הוצאתו להורג של הרוזן ברנדוט, נעצר על ידי משטרת ישראל ושוחרר לאחר מתן החנינה לעצורי לח”י, לאחר שישב בכלא כחמישה חודשים.
בשנת 1950 גוייס לצה”ל ועבר קורס קצינים. עם שחרורו, עבד בדפוס “מסדה” כמנהל טכני.
בשנת 1952 נשא מנחם לאִשה את שולמית לבית טֶפֶר ונולדו להם שני ילדים: מרים ודוד.
משנת 1962 עבד כמורה לטכנולוגיית דפוס ברשת עמל. בשנת 1988 יצא לגימלאות.
מנחם נפטר ביום י”א בניסן תשע”ג, 20 במאי 2013 והובא למנוחות בבית העלמין גאולים בכפר סבא.
עצורים נחים בהאזנה לפטיפון ובקריאת עיתון לח"י "מברק" במחנה גילגיל. על המיטות, מימין: יצחק בן-משה, נתן מרפיש, מנחם שיף, יעקב שלפר-נרדימון ("צור"), פנחס גינוסר, יעקב אבנרי ("מיכה"), שמעון לוקשין, משה ארז, שלמה טרכטמן-הררי ("יוחנן"), מנחם פריימן ("שמואל"), אברהם שטיינברג. יושבים על הרצפה, מימין: שמעון זיו, יעקב יצחקי, יוסף הלוי ("אביקם").
עצורי המחתרות החוזרים מהגלות באוניית "אושן ויגור", שסיפונה מוקף גדרות תיל. האונייה נכנסה למים טריטוריאליים של מדינת ישראל ב-12 ביולי 1948. בין הלוחמים המופיעים בתמונה: משה דוד אייכנבוים, יהודה בן-דוד, איתמר בן הרואה ("ניסים"), יצחק בן-משה, יעקב בן-פז, אליעזר ז'ורבין ("אורי"), אפרים זטלר ("פלח"), שמעון זיו, שלום יצחקי, אהרן ירושלמי ("גרישה"), יוסף לונץ ("יעקב"), שמעון לוקשין, נתן מרפיש, יעקב נרדימון, שלמה (מוני) פרחי ("בובקה"), צבי עמינצח, משה ארז, יהודה שטראוך-שביט ("ישי"), מנחם שיף.
הבורחים ואלה שסייעו מבחוץ במפגש לאחר קום המדינה. שורה אחורית מימין: נתן ילין-מור, אנשל שפילמן, שמעון זיו, מנחם שיף, יצחק אבן-זוהר, צבי שוהמי, עמנואל הנגבי, יהודה בן-דוד, יהודה גור, בנימין אורלי, שלמה יעקבי. שורה קדמית מימין: ישראל ירדני ("בעל החומה"), משה ערמוני, ברוך בן-דב ואברהם שטיינברג.