צד חשוב של הפעילות המחתרתית של לח”י היה הפצת מידע ותעמולה מעל גלי האתר, על מנת להגיע להמוני בית ישראל, לגייס אוהדים וחברים נוספים ולהפיץ את האידיאולוגיה והעקרונות של לח”י. עוד בתקופת האצ”ל, בשנות השלושים המאוחרות, היה יאיר אחראי לתעמולה ואף כתב חלק משידורי הרדיו של המחתרת. יעקב בנאי – “מזל” כותב כי יאיר הבין היטב את החשיבות של שידורי הרדיו וכתב בעצמו את השידורים, משום ש”זו היתה לו מעין עבודת קודש, דיבור במישרין אל העם“.

תחנת השידור של לח”י בראשית דרכה, לאחר הפילוג, היתה “קול ציון הלוחמת”, שפעלה עד שנתפסה ב-1942. אליעזר סירקיס – “משה”, שהתקין את המשדר של אצ”ל, לקח אותו עימו כשהלך אחרי יאיר והצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי בישראל, שמאוחר יותר יהפוך ללח”י. שידורי הרדיו של לח”י החלו ביוני 1941. השידור החל בשריקת שתי השורות הראשונות של המנון לח”י, “חיילים אלמונים”, ולאחריה באה הקריאה “קול ציון הלוחמת, קול ציון המשתחררת, הרדיו של הארגון הצבאי הלאומי בישראל”. השידורים הועברו מדירותיהם של חברי ותומכי לח”י ובין הקריינים היו חברי מחתרת דוגמת משה סבוראי – “אריה, אלון” וטוביה חנציון – “הושע”.

עשרה ימים לאחר רצח יאיר, נתפסה תחנת השידור של לח”י בשד’ ח”ן 8 בתל אביב. ההקמה מחדש של תחנת שידור הייתה קשה וארכה זמן רב – רק ב-1945 שבה לפעילות תחנת השידור של לח”י, שנקראה כעת “קול המחתרת העברית “. הדבר קרה לאחר שאליהו בית־צורי – “זבולון” הביא משדר ממטוס “ספיטפייר” שהתרסק ליד מקום עבודתו ובהמשך הביא בנימין גפנר – “אמיר” משדר כבד שלקח מהצבא הבריטי במצרים. התחנה הותקנה והופעלה על ידי יעקב יצחקי – “אלכס”, טכנאי אלקטרוניקה במקצועו, שהצליח לתקן ולשפץ את המשדרים ולהכינם לשידור.

קריינים חדשים גוייסו למשימה. בסתיו 1945 בחר נתן ילין מור – “גרא” שני קריינים חדשים – את גאולה כהן – “אילנה” ואת נתן מרפיש – “גד”. ילין מור מציין בספרו “לוחמי חרות ישראל” כי כבר מהמבחן הראשון הבין איזו ברכה טמונה בשניהם עבור תחנת השידור המחתרתית:

“קולה של גאולה שונה היה משל גד בצבעיו. שלו היה עמוק וצלול. בשלה היה גון של צרידות, לא מכוח הנימים שבגרונה, אלא מכוח ההתרגשות שאחזה בה בעת קריאת חומר מלהיב ומרגש… הגעתי לכלל דעה כי גד וגאולה מבטאים את שני הצדדים שבלח”י. גאולה – את ההתלהבות הלוהטת, את שכרון החושים העשוי להכשיר לוחם לכל פעולה… ואילו גד… את הבטחון המוחלט בנצחון הסופי, את הנימוק המשכנע, את ההחלטה הנחושה ללכת לקראת הסכנה והנצחון בעיניים פקוחות“. קולו של מרפיש, סבר ילין מור, נוסך אומץ ובטחון בלב המאזינים ואילו קולה של כהן מרגש אותם. בנוסף, על פי יעקב בנאי, היו בקולה של כהן “כוח ועומק שהיו מרעידים לבבות, גם אם הדברים ששודרו היו דברי ניתוח הגיוני קר”.

נתן ילין מור ראה בתחנת השידור כלי רב ערך, וכתב כי “עד מהרה הוברר, כי זה המכשיר היעיל ביותר להפצת דעותינו. המשדר אפשר לנו להגיב במהירות על המאורעות, סמוך להתרחשותם… אשר נאמר בשידורים הגיע אל המונים. גם השכבות שהקריאה קשה עליהם, לא החמיצו את השידורים של לח”י“.

עמדות השידור נדדו בין דירות שונות. על פי רוב, נשאו הטכנאים את המשדר במזוודה אל דירת חבר מחתרת או אוהדים, והתקינו אנטנה על גג הבניין. כחצי שעה לפני השידור הגיעו הקריינים. שני שומרים הוצבו בחוץ להתריע על סכנות. התחנה שידרה פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, ב-19:30. השידור נפתח בשריקת “חיילים אלמונים” מפיו של דוד שומרון – “עלי” ונמשך בין 10 ל־20 דקות. את רוב המשדרים כתב ילין מור, אך גם ישראל אלדד כתב חלק מהם.

מיקומה האחרון של התחנה היה בדירתם של צפוני שומרון וצבי פרונין ברחוב השומר 3 בתל אביב. המחתרת השתמשה בדירה זו במשך חודשיים וחצי. אחד השידורים, בפברואר 1946, הסתיים בפתאומיות, כשהמאזינים שמעו לפתע את כהן שואלת בתמהון “מה קרה?”.

מה שאירע היה שהבריטים פרצו לבית  ועצרו, בשידור חי, את הקריינים, את יצחקי ואת דוד בלאו – “זמיר”, שהתגורר בעבר בדירה זו ושהגיע לראות את השידור. צבי פרונין הצליח להתחמק ממעצר בכך שהתחזה לאורח אצל אחד השכנים.

ילין מור מתאר את מה שאירע בדירה: “אל הרמקול ניגשה גאולה והחלה לקרוא בהתלהבות, כדרכה. לפתע פרץ לחדר השומר שעל הגג, מבוהל: ‘צבא!’ תוך כדי קריאה הרגישה גאולה שהתרחש דבר והיא שאלה: ‘מה קרה?’ אלכס ניתק מיד את זרם החשמל מן המשדר. הוא הסביר לנוכחים: ‘אנו מוקפים צבא, הסתלקו מיד! אני אדאג למה שצריך’. אלכס ארז את המשדר בשתי מזוודותיו ודחף אותן אל מתחת למיטה. את המפתחות השליך לגג, כדי שיוכל למצוא אותם אם יתברר שזו בהלת שווא. בעצמו החל יורד במדרגות. במישורת הקומה השניה עצרוהו החיילים בשאלה: ‘אתה גר פה?’ אלכס השיב בשלילה ונצטווה ללכת אחריהם… כל הגברים שנמצאו בבית, בדירות ובחדר המדרגות, נלקחו לחקירה. דיירי הבית שוחררו לאחר עשרים וארבע שעות. אנשי לח”י מן החדר שעל הגג לא שוחררו. הם הספיקו להשמיד חומר כתוב, שעלול היה לשמש עדות מרשיעה נגדם, אך סיפורי ה’אליבי’ שלהם לא הועילו. הם נשלחו ללטרון. גאולה נשלחה לבית הסוהר לנשים בבית לחם“.

אולם אנשי לח”י סירבו להיכנע ועד מהרה הורכב משדר חדש ותחנת השידור של לח”י שבה לפעול ולהישמע בארץ ב-1947, כשאחד הקריינים הוא מתתיהו (טודי) פלאי – “אבנר”. גאולה כהן, שנמלטה מהכלא באפריל 1947, שבה לעמדת הקריינית.

תחנות נוספות הוקמו על ידי יהודה לוי – “שמואל”, מתניה גינוסר – “מנשה” ומתתיהו פלאי, שלמד אלקטרוניקה במיוחד כדי שיוכל יום אחד לבנות תחנת שידור חדשה. בנוסף, היו משדרים נוספים במקומות שונים. תחנה מיוחדת, “לחרות ירושלים”, פעלה בירושלים בימי קרבות תש”ח. ישראל אלדד כתב לתחנה את הטקסטים, יפה בדיאן – “אביבה” ויהודה בר־גיורא היו הקריינים. התחנה שידרה ממחנה דרור עד להתנקשות ברוזן ברנדוט.