צפורה נולדה בפתח-תקוה ביום 21.4.1926- לאברהם וג’ינה גפני-ויינטל. אביה הגיע ארצה בשנת 1914 עם אביו, ר’ יעקב חיים, יהודי אמיד מווארשה, שרצה לסייר בארץ-ישראל ולקנות בה אדמות.
אברהם סירב לחזור עם אביו לחו”ל ונשאר בירושלים. לימים למד הנדסה בביירות וכשחזר, הצטרף לקבוצת יהודים מהולנד שהקימו את המושבה רמתיים (כיום חלק מהוד השרון).
בית ההורים היה בית חילוני לאומי. בילדותה חייתה את המאבקים הקשים שניהלה ההסתדרות נגד המתיישבים הוותיקים כדי לבסס את שלטונה באזור על כל תחומי החיים . אירועים אלה הטביעו את רישומם בתודעתה של צפורה. כנערה נשלחה ללמוד בבית-הספר החקלאי בנהלל. כשחזרה הביתה בשנת 1944 , כעבור שלוש שנים, מלחמת לח”י בשלטון הבריטי נכנסה כבר לשלב מתקדם. אביה הפך אוהד מושבע של המחתרת. בביתם הסתתרו אנשי לח”י המבוקשים על-ידי השלטונות, ואביה אף הסדיר מקלט אצל כמה משכניו עבור הבורחים מבתי-הסוהר. על צפורה הוטל להביא להם מזון, ותוך כדי כך הפכה קשרית בינם לבין חברי המחתרת האחרים. בשלב זה החליטה להצטרף לשורות המחתרת כחברה פעילה.
חברים מספרים
ש: אפרת רעייתו של עלי שומרון, יומיים אחרי יום העצמאות ה-19 תשכ”ז ,חודש אייר.
אפרת אני זוכר שבפעם הראשונה שפגשתי אותך, זה היה ברחוב שדרות רוטשילד פינת אלנבי בתל אביב. היתה ממוקמת חנות שבה גידלו דגים, פרחים ועשבים ומכרו אותם לכל המעוניינים. ואותך “שתלו” שם כמוכרת בחנות, בכדי שתהי למחתרת מפעילת תחנת קישור. הייתי רוצה אפרת, שתעברי בחתך מסוים על התקופה הזאת, ספרי קצת על הבית, על אביך, על האוירה שהיתה בבית. על המושבה שלך, על המגעים שלך עם האנשים שלנו. על התקופה הקשה שלך, וגם בסוף, על הנישואים שלכם בבני ברק, במחתרת.
ת: אני חושבת שאצלנו בבית, אבי היה למעשה איש הקישור הראשון, ולא אני.
משנת 1941 עד 1943 לא גרתי בבית הורי, אלא בנהלל אצל חקלאי. כשעברתי לשם, אני חושבת שכבר אז קרה דבר מה לאבי, אבל הוא לא סיפר לאף אחד בבית מה עובר עליו .
אך אפשר היה רק להרגיש זאת, מהתנהגותו המוזרה.
בימים מסוימים היה הבית נסגר, וילונות הדירה היו מורדים והדלת הקדמית ננעלה. בכל מספר רגעים ניגשים לדלת האחורית ,התנהגות שכזו הוותה עבורנו סימן שמשהו לא כשורה.
באחת השעות היה מגיע מישהו, אותו היו מכניסים מהר לחדר פנימי, סוגרים את הדלתות ואבא החל מסתודד איתו. מי היה האיש הזה? לא ידעתי, וגם לא הצלחתי לראותו.
בפעמים הראשונות, אבי דאג מאוד שעין אדם לא תשזוף אותו, וזה עבד במשך זמן מה, עד שמצאתי באחד המחבואים, שתי חוברות “החזית” (חוברת שהופקה על ידי לח”י )
את הראשונה והשניה, בלי שמישהו ידע בבית שמצאתי אותם.
קראתי החוברות שמצאו חן בעיני. מאז התחלתי להתחקות לבואו של האדם הזה. חשבתי לשאול אותו, אולי הוא מוכן לקבל גם אותי. אבל משום מה חשבתי לתומי, לפי מה שהיה כתוב, שדרושים אנשים מיוחדים, חזקים, ושיודעים הרבה, ומי אני שאהיה שם בתוך הארגון הזה. מי יצרף אותי, ובכלל מי ידבר איתי?.
באותו זמן, הייתי בקשר עם חבר, מכר, יהודי מאוסטרליה ,ששרת בצבא הבריטי. לאט לאט “סובבתי” אותו כך, שיסכים להביא לי במתנה אקדח. חשבתי לתומי שהאקדח תהיה סיבה, תואנה ,לבוא ולהגיד: “הנה, אתם בודאי זקוקים לנשק, אני מביאה לכם את זה”. “אולי בהזדמנות הזאת אתם רוצים גם לצרף אותי לתנועת המחתרת. אבל העניין, נסחב ונסחב, ואת האקדח לא קבלתי. במשך הזמן הבחור הזה שהיה בא לאבי, הביא איתו מספר אנשים למושבה, והיה צריך להביא להם בכל פעם בערב, אוכל לפרדס. לקחת מהם פתקאות, כדי להעבירם לתל אביב. כך נכנסתי לפעילות במחתרת, בדלת האחורית בלי שאגוייס באופן רשמי .
לפני שאמשיך, שכחתי להגיד לך, שבא לגור אצלנו בחור מחיפה. בחור שהיה גבוהה במיוחד, אתה “בטח” מכיר אותו. הוא ברח מהבית וגר אצלנו למשך מספר חודשים. אולי אני מגזימה, במשך מספר שבועות.
ש: מה שמו?
ת: “עלי”. כאמור הוא גר אצלנו מספר שבועות. קיימנו הרבה שיחות, הוא תמיד נמנע מלדבר על הנושא המחתרת. בכל פעם שהייתי מביאה לו חומר כלשהוא הוא היה מסתובב הצידה בפתיחת המשלוח כדי שלא אראה את תוכנו של החומר. מכך הבנתי, שאין לי שום סיכוי להצטרף לתנועה. משהגיעו הבחורים שאמרתי לך, אחד מהם קראו לו: יהודה – מוישה לשני קראו ראובן הקסוקר (הפוזל), והשלישי נקרא בורך. .בורך בא בתלבושת של אישה, עם שפתיים צבועות. הם התאכסנו בבית והיה צורך להאכילם. אסור היה להם להסתובב בחצר, כי כולם, היו בלתי לגליים.
יום אחד, אזרתי אומץ. מכיון שבאתי אליהם לעיתים קרובות, שאלתי את יהודה – מוישל’ה: “אולי אני יכולה להיכנס ולעזור לכם קצת יותר, מפני שהאמנתי שאני יכולה, הרי יש לי זמן אתה מבין?. אני את הלימודים גמרתי”. בקיצור, אני מאד השתדלתי. תשובתו היתה: “אני צריך לשאול, אך אני חושב שכן. לשם כך את צריכה לעבור ועדת קבלה, ושם תשאלי האם את מוכנה להקריב את חייך למען הגשמת מטרות התנועה, או אף לעמוד בעיניים?”.
באמת שהיה לי קשה, להשיב על דבריו. אמרתי: “לעמוד בעינויים אני באמת לא בטוחה שאוכל לעמוד בכך, אני צריכה לחשוב במתן התשובה”. לתת את חיי גם אם מדובר במטרה נעלה מחייב אותי לחשוב היטב באם אוכל לעמוד בכך.
בסוף: החליטו שאני יכולה לפעול למען המחתרת, אבל ועדת קבלה לא עברתי.
שמעתי אח”כ מאנשים אחרים, שההשתתפות בועדת קבלה שתהליך הקבלה מרשים. נכנסים לחדר אפל, פונים אליך בקול סמכותי “אתה מוכן להישבע, עם ידך על הנשק שתהיה מוכן להקריב חייך למען מטרות התנועה?”. כאמור לא עברתי תהליך זה ותוך זמן קצר מאז פעילותי בעיר, בתחנה הקישור ההיא שהזכרתי קודם, קבלתי את האקדח.
ההליך הזה לא התקיים לפי התכנית. הבאנו את האקדח למושבה. אני לא זוכרת עם מי הלכנו לנסות אותו. זה היה אקדח חדש, אני חושבת שאף אחד אצלנו עוד לא ראה אקדח כל כך יפה, אבל הנסיונות שלי להביא עוד כמה כלים כאלה, לא צלחו. הוא אמר לי אני אתן לך את האקדח כמתנה אישית, אבל אל תסבכו אותי בהעברת נשק, אני לא מעונין בזה. הוא, הבחור הזה היה מסובך בין כה וכה, בכל סוגי מסחר של שוק שחור. משום מה, בנשק הוא לא רצה להתעסק.
הפעילות הראשונה שלי במחתרת היתה כמו שאמרתי לך, להעביר פתקים, ולהביא אוכל לחברים שהתגוררו במושבה. הם גרו בצריף נטוש נחמד. אני חושבת שהיו בו שני חדרים ומטבח, לא היתה נוחיות צמודה. ועד כמה שאני יודעת, הבחורים לא יכלו במשך כל היום לצאת מהצריף, אלא רק בשעות הערב. אני מניחה שהיה להם קצת קשה עם מגבלה זו.
ש: תגידי, ומה היה היחס של אביך, של בני הבית, כשנודע להם שאת גם כן “במכונה הזאת”?
ת: אבי, אף פעם לא אמר לי שום דבר באשר לפעילותי במחתרת. לא לרע, ולא לטוב. אני חושבת שהוא היה דווקא שבע רצון מהמצב שנוצר, כי בכל זאת ביתנו היה בית מאוד לאומי, ולא מאלה שרק דורשים, אלא כאלה שגם מקיימים. אבי היה אדם שתמיד הרגיש את העול: “אם אתה דוגל במטרה מסוימת, אתה חייב גם לעשותה” אמר, פעל תמיד בהתאם לרעיונותיו. אפשר לומר שחייו לא היו קלים בגלל זה, וגם אנחנו בבית כילדיו של גפני, נזרקו לעברנו אבנים מילידי השכנים שלא נראתה להם התנהגותנו שאינה הולכת בתלם על פי דעתם.
אני חושבת שהוא ראה זאת בחיוב, שהילדים שלו גם כן ממלאים את חובתם הלאומית. אמי לעומת זאת, היתה לגמרי לא מאושרת. ואמרה לבעלה: “את הקטנים, אתה יכול עזוב בשקט. מה אתה רוצה מהם, מספיק שאתה מתעסק בזה. אבל באופן ישיר, היא לא הוכיחה אותי, ולא אמרה לי שום דבר בנדון.
המשתתפים העיקרים בכל הפרשה הזאת, היו בעיקר הדודים. אלה היו באים ואומרים לי “את הורגת את ההורים שלך, את מורידה אותם ביגון שאולה”, זה לא יתכן, את מוכרחה לחשוב בנושא למען ההורים. היום כשאני מדברת איתם, הם בכלל לא זוכרים שאי פעם אמרו לי דבר שכזה.
ש: בכל אופן, עברו מאז למעלה מעשרים שנה.
ת: נכון, אתה דיברת על תחנת הקישור הראשונה ששם “שתלו” אותי.
אכן זו היתה חנות קטנה, קצת בולטת לתוך הרחוב ,וחזית המבנה כולו היה בנוי עם חלונות. למעשה, בן אדם שעבר ברחוב, יכול היה להסתכל פנימה דרך החלון, ולהחליט עוד לפני שהוא נכנס, אם להיכנס או לא. זה היה מאוד נוח. פרט לכך, מאחרי החנות כשנכנסת מהרחוב, היתה יציאה לחצר, כך שגם שם היה אפשר להסתובב. אם במקרה נכנסת, ולא היה לך נוח , אתה יכולת תמיד לצאת החוצה לחצר, לבחור לך שתילים. וזה שימש לי אמצעי תמרון. אם היה לקוח כלשהו נכנס לחנות, אזי הייתי מסלקת את האדם שבא אלי למסור או לקבל מידע, לחצר כדי להסתכל בצמחים.
מיקומה של החנות היה על יד בנק “ברקליס” (אלנבי פינת אחד העם בתל אביב). חשבתי גם, שאם אני כבר מועסקת במקום הזה, כדאי לערוך תצפית לגבי מי הם אלה הנכנסים לבנק, ומתי הם נכנסים. אני לא יודעת אם זה היה מעניין, על כל פנים ערכתי את התצפיות, ודווחתי לממונים עלי על הקורות באותו היום ב”ברקליס בנק”.
נוסף לזה, הרווחתי בעבודתי בחנות פרחים קצת כסף, ועל כן היה לי תמיד מאוד נעים, שאני יכולה להרשות לעצמי לקנות קופסאות סיגריות ולחלק אותם לחברי, שחיו על תקציב נמוך מאד שבקושי הספיק למחייתם.
ש: תגידי לי, איך התייחס בעל המקום אליך?
ת: אני חושבת שבעל המקום התייחס אלי, כמו אל אחת שצריכה ללמוד את תהליכי העבודה בה היא מועסקת. הוא טען, שאני לא יודעת למכור טוב ושאני סוחרת לא כל כך ממולחת, אבל התיחס אלי כמי שידע שאני נמצאת בחנות כפעילה בתחנת קשר של המחתרת, הבליג על חוסר הכשרון שלי במכירות. אני חושבת שהוא היה בכלל אוהד של תנועת המחתרת אצ”ל. וגם לאצ”ל היתה שם תחנת קשר, באותו זמן.
הוא נהג כלפינו בהגינות. לנו, הוא לא סיפר עליהם. ולהם, הוא לא סיפר עלינו.
באחד הימים בחור מהאצ”ל, שנכנס באופן קבוע לחנות, ניסה לגייס אותי לתנועתו.
בכל פעם, היה מתחיל להסביר לי שהמצב בארץ, גרוע וכי יש לפעול כדי לשפר אותו ואני עמדתי כמו טמבלית, ואומרת לו: “תשמע, המצב בארץ הוא נתון ידוע, אבל יש מרות לאומית, יש מנהיגים, והם צריכים להחליט” וכך נהג לעשות במשך שבועות אחדים, עד שהוא התייאש והחליט שאין לו סיכוי לגייס אותי.
אגב, אותו בחור השתתף באחת הפעולות בירושלים כמפקד פעולה, ואותי שלחו לשם בתפקיד של חובשת. הגעתי לשם עם עוד בחורה אחת, הוא הסתכל עלינו במבט עקום והלך הצידה. באותה פעולה, לא נתנו לנו שום הוראות. הוא חשב שאנחנו נקלענו לשם במקרה, כי הוא היה בטוח שאני שייכת להגנה.
יאמר כי בתחנת הקישור הזאת, היו באים באופן קבוע , לקחת ולתת חומר, פעמיים ביום ולפעמים יותר אם היה צורך בכך. מי שבאו באופן קבוע, היו בוקי וקרוליק אם אתה זוכר ולפעמים גם בני (אליהו חכים). למעשה, אלה היו כל האנשים שהכרתי.
יותר מזה לא הכרתי חברי מחתרת בתקופה ההיא, חוץ מאנשים במושבה שקניתי עבורם לפעמים בשר
ש :אחרי זה?
ת: אחרי זה, אני חושבת שעברתי לתפקיד של קשרית אצל מיכאל (שמיר).
ש: מאיפה?
ת: מתל אביב.
ש: עד איזה מקום?
ת: עד לבני ברק. ושם גם כן הייתי די “ירוקה”. אני זוכרת, שהקונספירציה עשתה עלי רושם רב, כי אצלו היו מספר חדרים. ובכל חדר הדלת היתה סגורה, וישבו שם אנשים ושמעתי דיבורים. ואם מישהו היה צריך לעבור, הייתי צריכה להיכנס למטבח ולהמתין שם עד שאותו אדם יעבור. תהליך זה עשה עלי רושם. בהתחלה לא הקפדתי על נוהלי הקונספירציה מפני שבאתי מחוגי ההגנה, ושם לא קבלנו חינוך בענינים כאלה, ועל כן התהליך של שמירת סודיות נראתה לי קצת מוגזמת. אבל לאט לאט התמסדתי וקבלתי עלי את עולה של שמירת הסודיות שהיתה אבן יסוד חשוב לקיומה של המחתרת .
ש: התחלת להיזהר?
ת: התחלתי להיזהר. בכל אופן מפעם לפעם היה משהו “מדגדג אותי” ועל זה קבלתי לא פעם הערות.
אני לא זוכרת את שם האדם אליו הייתי צריכה לגשת. הוא היה איש מבוגר.
ש: עם משקפיים?
ת: אני לא זוכרת.
ש: מי היה שם?
ת: בגדרה? אוהד, לא אנשים שלנו. כשנסעתי לבצע פעילות של קשרים או חזרתי מפעילות של קשרים, תמיד היה התיק שנשאתי איתי, מלא בחומר, ועל כן נהגתי בזהירות, כדי לא למשוך תשומת לב. הבנתי את החשיבות של צורך זה.
פעם בדרך חזרתי לביתי, התיק שלי היה ריק מחומרים. הייתי נקיה, לגמרי נקיה.
פתאום, עוצרים את האוטו בו נסעתי ונערך בו חיפוש. הלחץ של הבודקים לפתוח את המזודות והתיקים, גרמו לי לכעוס על תהליך זה של בדיקה וכניסה לפרטיות. ואכן כשנכנס השוטר הערבי ושואל אותי: “מה יש לך בתיק? תפתחי אותו, בתגובה אמרתי לו: “אני לא רוצה לפתוח, אתה רוצה להסתכל? ,תסתכל”. אך הוא עמד על כך: “בכל זאת תפתחי”. אמרתי: “אני לא רוצה לפתוח”.
“אני לא יודע אם אני יכול בעצמי לפתוח אמר השוטר”
אמרתי לו: ” אם אתה לא יודע אזי לך ותשאל את הקצין שלך, שהוא יגיד לך אם אתה יכול.” בקיצור הדו שיח הזה נמשך מספר רגעים. את התיק לא פתחתי, והוא לא בדק. מאחורי ישב שוטר בריטי, הוא מאד התרשם מתגובתי ושאל אותי, אם הוא יכול להזמין אותי לצאת איתו לפגישה.
הגעתי העירה וספרתי על המקרה הזה בצחוק, והייתי נורא מבסוטה איך סידרתי את השוטר הערבי. לא הספיק לעבור יום, מאז המקרה של החיפוש וקבלתי נזיפה מהמרכז, על “התנהגות לא ראויה”. במחשבה שניה, אכן התנהגותי היתה לא כל כך ראויה.
ש: רק מקרים כאלה יש לך?
ת: היה מקרה בירושלים. עברתי ברחוב על יד בית “שטראוס”, ניגש אלי אדם “בלוק עצום כזה”, שאתה בטוח שזה בלש בריטי, והוא חושב שלא יודעים. הוא פונה אלי בעברית, ושואל :”תסלחי לי מה השעה”? אני אומרת לו את השעה.
הוא ממשיך ושואל “אולי אני יכול ללכת אתך”?
אמרתי לו: לא
בכל זאת, אני אלווה אותך שלא תלכי לבדך.
אומרת לו: “אין צורך. אני מרגישה כאן בבטחון גמור”
“למה זה כך, שהיהודיות תמיד מתייחסות אלינו לא טוב? אנחנו כ”כ ידידותיים
אמרתי: “מה זה מתייחסות אליכם לא טוב? מתייחסות אליכם טוב מאוד, אבל
מה אתם נדחפים אל בחורות יהודיות”?
“אתמול בטח הכית עם מקל ילדים יהודים, אולי זה היה אח שלי, אולי בן דוד שלי. היום אתה רוצה לטייל איתי, כאילו שום דבר לא קרה. מדוע אתה חושב שזה כל כך טבעי”?
הוא השיב: “אין לנו כאן חברה אחרת”
“אז תביאו לכם או את הנשים שלכם מאנגליה, או שתלכו לשם. יש כאן גם ערביות, לא רק יהודיות”.
ככה המשכנו את הדרך, ועד אשר הגענו על יד רחוב שנלר. זה היה רחוב עזוב, אז הוא אומר לי: “את יודעת שכאן בסביבה הזאת, כל מה שאני רוצה לעשות אני יכול לעשות, ואת לא יכולה לעשות שום דבר…” אמרתי לו : ” מה אתה כ”כ הרבה מדבר?, נראה אותך, אם אתה כזה גיבור אז תנסה?
הוא עמד רגע, חשב, לא ידע מה להחליט. בסוף הסתובב, לא אמר שלום והלך. זה גם כן היה מקרה שאולי לא נהגתי נכון, ולא הייתי אמורה להתנהג כך.
פעם חזרתי הביתה מהמרכז בשעה שתים עשרה בלילה, פתאום צצים משום מקום, שני חיילים בריטיים שיכורים לגמרי, ברגע הראשון, קצת נבהלתי מפני שהם היו שיכורים. אם הם לא היו שיכורים לא הייתי פוחדת, אבל כשאדם לא כ”כ יודע מה שהוא עושה, אז זה קצת מפחיד.
בכל אופן, אני לבדי והרחוב כבר חשוך. עשיתי את עצמי שאני לא רואה אותם והלכתי ישר. בכל אופן הם אלי ואמרו לי שהם הולכים איתי.
אמרתי להם: “אני לא רוצה שתלכו איתי,” אני רוצה ללכת לבדי”. תשובתם היתה “ליידי לא הולכת לבדה בלילה”
אמרתי להם: “אתם לא תגידו לי איך ליידי תלך” היא תלך כאן איך שהיא רוצה”.
באנגליה, אתם תעשו את הסדר איך שאתם רוצים, “פה היא תלך איך שהיא רוצה”. ואז אחד מהם לפתע קפץ לפנים. אמרתי לו: “אם אתה רוצה ללכת איתי כמו שכלב הולך לשמור על אדונו, בבקשה!”
הוא הרים את ידו ורצה לתת לי סטירת לחי אני חושבת, אבל השני תפש אותו, אמר לו : “אין דבר, ביל בוא, עזוב אותה ” למחרת את אותו הזוג מצאו בתעלה, אחרי שהם נפצו כמה חלונות.
זה מה שמכנים בסלנג: “צימוקים”.
בתקופה יותר מאוחרת, התארגנו לפעילות בתאים קטנים של נוער ורצינו לבצע באמצעותם לא רק פעולות של הדבקת כרוזים אלא לגוון את הפעילות שלהם גם בדברים קצת יותר נועזים, כדי שהם ירגישו גם את האחריות שלהם, וגם את היכולת שלהם.
לשם כך התחלנו לפעול בחבלות של מרכזיות שהכבלים- טלפונים צבאיים, היו בדרך כלל מוטמנים באדמה. כדי לחשוף את הכבלים היינו צריכים לחפור באדמה לפעמים בעומק של כחמישים ס”מ.
ש: באיזה מקום?
ת: בשרון. לאורך הישוב ירקון, כפר מל”ל, לאורך הכביש.
חפשנו בכל פעם מקומות בהן מונחים הכבלים. אני כבר לא זוכרת את שמותיהם, המחפשים היו נוער בערך בגיל אחותי, צעירים ממני בכמה שנים.
יום אחד הלכנו לפעילות, שלושה נערים ואני איתם כאחראית שלהם, מצאנו מקום ליד ישוב ירקון, שנראה לנו מקום טוב מאוד לבצע בו פעילות חבלנית בכבלים. התחלנו לחפור בשעת לילה, קולות החפירה נשמעו בסביבה.
עבר לידנו מישהו ושאל: “מה אתם עושים כאן”? אחד מהנערים שבחבורה השיב לו: “אני איבדתי כאן שרשרת של האופניים שלי, ואני מחפש אותה “. האדם לא מרפה וממשיך לשאול “בשביל זה אתה צריך לחפור”?
“לא, השיב הנער נדמה לי שהחבר שלי סידר אותי, וקבר אותה פה”.
האיש הסתלק, והמשכנו בחפירה לחשיפת הכבל שהיה טמון כפי הנראה עמוק באדמה. בעודנו ממשיכים לחפור ולא מגיעים לכבל. עובר שם בחור צעיר ממשפחה ירקונאית, מ”המתנגדים”, כפי שאנחנו קראנו להם, לאלו שהיו זורקים עלינו אבנים. הוא היה בהגנה, אני חושבת שאפילו היה מפקד. באותה תקופה יש לי רושם שכבר הייתי קצת מוכרת שם, והיה כבר מי שראה אותי והיו לו חשדות כלפי, ודרש מאתנו להסתלק מהמקום.
מי אתה שתגיד לנו מה לעשות?
“תסתלקו מפה, אני אומר לכם לטובתכם”.
לא התעקשנו, והסתלקנו משם אחרי מספר רגעים.
לא עברו הרבה שניות, עד שהגיעה למקום המשטרה הבריטית, מתחנת המשטרה של מגד. כמובן שהיינו מוכרחים להסתלק מהמקום באופן מידי, והתחלנו לרוץ ריצה מטורפת דרך הפרדסים. הם לא רצו אחרינו ובזה הסתיים האירוע.
פעולות מהסוג הזה עשינו גם בזיכרון יעקב. משם יצאנו גם כן לפיצוץ מרכזיות. פעם אחת אני חושבת, פוצצנו מרכזיה. שהיתה ממוקמת מאחורי זכרון יעקב בדרך לבת שלמה, כמובן שהיו לנו ג”כ כמה הפתעות לא נעימות, כשלא הצלחנו לבצע את שרצינו..
ש: בכביש שמחבר את יוחנן?
ת: כן, שם הצלחנו בכל זאת לחבל בכבל התת קרקעי, העניין הוא שבאדמה שלא נחפרת כ”כ בקלות, אתה צריך זמן כדי להשלים בצוע החפירה. והזמן על פי רוב לא היה לנו, שכן לקחנו בחשבון שאנשים בסביבת המקום עשויים לשמוע את רעשי החפירות וההמשך עלול להיות מסוכן לנו.
הלכנו לבצוע הפעילויות בחוליות קטנות בלי הגנה ובלי נשק . היו אלה מסוג הפעולות הקטנות, שיש לבצעם במהירות ולהימלט.
מה עוד אני יכולה לספר לך?, אני חושבת שהפעילות שלי במחתרת לא היו כל כך מגוונות. קצת פעילות במחלקת הנוער, וקצת הדבקות כרוזים.
ש: הדרכת נוער?
ת: קצת הדרכתי בשרון.
אח”כ, זמן מה מילאתי תפקיד של אחראית על תא (שכלל מספר מועט של נערים ונערות) בנתניה. אבל אלה שאני הייתי אחראית היו צעירים “מגודלים”, הם היו יותר מגודלים ממני, ולא ראו כל כך ברצון שהאחראית שלהם תהיה אישה.
זה היה מאוד לא נעים להם, הם ניסו תמיד להכשיל אותי בכל מיני דברים, ולהראות שאני לא יכולה להחזיק מעמד.
דבר הראשון, הם באו ואמרו לי “יש לנו הצעה. אנחנו החלטנו פה אחד, שכדאי לשנות לך פה את הכינוי, בכדי שלא יזהו אותך במקומות אחרים. ואנחנו מציעים לשנות את הכינוי שלך ל- ונוס” . אמרתי: “בבקשה”. ראיתי חיוכים מפה לאוזן, עם קריצות.
היה זה יהושע בקמן, אם אתה זוכר. לבסוף היה ונשאר הכינוי המקורי. ומאידך לא רציתי להראות שזה אכפת לי שיקראו לי כאן: “ונוס”
ש: הם הסבירו, מדוע השם הזה?
ת: לא, הם לא היו צריכים להסביר. הם חייכו חיוך מיוחד שהסביר הכל .
בנתניה היו יותר אוהדים מאשר נוער. הקשר שלי היה בעיקר עם האוהדים.
כאשר עברתי לפעילות בזכרון יעקב פעלתי גם כן בקשרים עם הנוער.
אם אתה רוצה לשמוע על”צימוקים נוספים” אספר לך צימוק נחמד. לפני שהגעתי לזכרון, פעל שם חבר בשם טודיק. אתה זוכר אותו כן? טודיק היה בחור שנהג לומר דברים באופן לא ישיר. דבריו היו צרכים להיאמר באופן מתוחכם, ועם איזה עוקץ קטן בפנים.
אותו טודיק היה צריך להעביר לי משהו, אך ברגע האחרון לא התאפשר לו לנסוע כי היה עסוק במשהו אחר. הוא פנה אלי ואמר “סידרתי לך את הפגישה”, את תהי במקום הזה והזה בשעה הזאת והזאת, יעמוד שם בחור אחד בעל מראה שחפני, רזה מסכן”. תפני אליו ותגידי לו את הסיסמא, והוא יענה לך כך וכך, ואז יחל הקשר שלך.
הגעתי למפגש בשעה היעודה ואני רואה, שיושב במקום המיועד למפגש, איש שמן כמו היפופוטם. אתה אולי מכיר אותו, מלאכי אהרונסון.
הוא יושב על הספסל, אני רואה אותו וחושבת: “זה לא האיש שאני אמורה לפגוש”. אני נעה אנה ואנה, לאט לאט ומסתכלת על האיש השמן מרחוק והוא עוד יושב שם. אני עושה סיבוב יותר רחב וחוזרת והוא יושב!. עושה עוד פעם סיבוב רחב חוזרת, והוא עדיין יושב!.
בסוף הוא מסתכל עלי במבט מיוחד, מחייך ואומר לי: “את הסיסמא”. זה היה האיש!
אני נשארתי נדהמת, והוא אומר לי מה יש?”, “אמרו לך שכאן יהיה מישהו רזה מאוד?”. הוא כבר הבין בעצמו ,שיש כאן איזו מהתלה.
מלאכי הזה, היה צריך לשמור דיאטה. הוא היה איש מאד שמן, והשומן שלו לא היה טבעי ולא בריא. אני גרתי אח”כ אצלם בבית. במשך היום הוא אכל על פי הדיאטה אשתו קבעה, אבל בערב כשאשתו הלכה לישון, הוא היה עושה מטגן לו חביתה מ-12 ביצים, עם חצי קילו גבינה צפתית ושתים שלוש עגבניות, ולאחר גמר הארוחה היה אומר:”עכשיו אני שבע, אנחנו יכולים לדבר לעניין”.
באותה תקופה בזכרון יעקב, הסבירו לאנשינו שגרו במקום, שיגידו לשואלים המקומיים מדוע בחרו לגור דווקא כאן , משהו שיתקבל על דעתם. הבלוף הכי מתאים היה שהם גרים כאן מכיון שחלו בשחפת, ושלחו אותם להבריא בזכרון.
כפי שאתה מכיר את התושבים של זכרון, זה מה שנקרא: “פרטי טובה” זה בשביל להתחתן.
בת של “צד” יושבת שם, והתחילו לבוא מחזרים, אי אפשר היה לצאת לרחוב בכלל. אז במקום שאני אהיה שם דמות לא בולטת, נהפכתי למשהו כל כך בולט ,שהייתי צריכה מהר להסתלק משם.
ש: עכשיו, תספרי בקשר לחתונה, איך נוצר הרעיון, שאתם צריכים להתחתן במחתרת?
ת: זה לא כל כך שנוצר רעיון. למעשה, אלו היו תנאים הכרחיים. את “עלי” חיפשה המשטרה בביתו. ואנחנו ידענו שהנוהג הוא כשאתה נרשם בוועד הקהילה, כמיועד לנשואין, מופיעה בעיתון הידיעה על כך, נדמה לי שבועיים לפני הנישואין. וזאת כדי לבדוק אם אין איזו תלונה, אם אין מישהו שיגיד שהוא כבר נשוי.
היתה דילמה, להתחתן בצורה הרגילה ,בשם הנכון זה לא בא בחשבון,. ולהתחתן בשם לא נכון, אז אם כבר מתחתנים, לא רוצים בשם אחר רוצים בכל זאת בשם הנכון.
הכרנו בחור אחד, אני חושבת שאתה מכיר אותו, מה היה שמו? היום יש לו משרד שידוכים
הוא ידע שאנחנו חברים טובים, והכרזנו על עצמינו שאנחנו זוג. ועל כן אמר: “אם אתם רוצים להתחתן, אני מכיר רב שיכול לחתן אתכם במצבכם הנתון. לא בוועד הקהילה, ולא עם כל הרשמיות הנהוגה בנדון. ועל כן החלטנו שנערוך את טקס הנשואין באופן לא רשמי, ובשם הנכון.
אתה זוכר את האמירה שכל חבר במחתרת מחויב לתת כל מה שהוא יכול, ואסור שעניינים פרטיים יפריעו לו במהלך פעילותו המחתרתית?. אנחנו אולי עם הענין הפרטי שלנו סטינו מעט מאמירה זו, שכן גרמנו לכך שירוצו לחפש עבורנו רב שישיא אותנו, זה לא היה כל כך נעים לנו.
אבל כששמענו שהטיפול אינו כרוך בקשיים רווח לנו, אותו מתווך לעניין הבטיח לנו: “אין בזה שום קושי. הרב יערוך את טקס הנישואין ברצון רב. יש לדאוג שיהיו בטקס מנין אנשים. התברר שגם באסוף המניין, יש צורך בנקיטת הזהירות הנדרשת, וחשבנו: ” נבקש אישור לכך אם נקבל האישור אזי נמשיך בתהליך. ולא – אנחנו לא נעמיד את כל העולם על הרגליים ,בשביל העניין שלנו. אני לא זוכרת באמת, מי אמר: ” להיפך, זה יהיה נחמד מאוד” וכך נולד הרעיון הזה.
ש: רגע, רגע. מה? הלכת לבקש רשות להינשא?
ת: כן, ראשית, הלכנו ליצחק- “מיכאל”, ואמרנו לו עוד לפני שדיברנו על חתונה, “אנחנו מכריזים עלינו כזוג, ולא דורשים הטבה כל שהיא”. “מבקשים אישור, מפני שאנחנו חושבים שחבר מחתרת אין לו את הרשות לעשות ככל העולה על דעתו מבלי לקבל על כך רשות. אנחנו לא מצפים מהמחתרת, שתסדר לנו מגורים משותפים וכו’. כל אחד ימשיך לבצע את עבודתו כאילו שום דבר לא קרה”, מיכאל אמר לי: ” מה זה? הצעירים כולם מתחתנים, ואת המבוגרים משאירים רווקים, זה לא בסדר”. כשהזכרתי לו את זה לאחר שנים, הוא לא זכר שהוא אמר דברים אלה. בכל אופן, כנראה שהוא היה צריך גם לדאוג למבוגרים, ולא היה נעים לו שהצעירים מתחתנים כ”כ מהר. אבל הוא נתן אישור לנישואין.
אחרי שהיה אישור, חשבנו על נישואים רשמיים.
ש: את באת להורים שלך, והוא בא להורים שלו?
ת: הוא הכיר אותי להוריו. ואני הכרתי אותו להורי. המשפחות כבר ידעו: “שאני הבחורה שלו והוא הבחור שלי”. משפחתו לא יכלה לבוא לחתונה. הם גרו בחיפה, וגם הבית היה תחת מעקב. אבל הורי היו, וכן גם מספר חברים.
אני זוכרת שאספו מנין, זה היה בבית שלכם אם אני לא טועה. לא כאן, אלא בבני ברק. נכון?. אני חושבת שלכם היה כבר תינוק, אנחנו עוד היינו זוג צעיר מאוד, לעומתכם
ש: מי היו שם?
ת: אני זוכרת שהיו נוכחים אלדד (שייב), גרא (פרימן ילין), וכן יצחק (מיכאל), נגבי, ואנשל שפילמן, והייתם אתם. מי היה עוד? אני לא זוכרת.
ש: אשר היה?
ת: מי זה אשר?
ש: קפלן, שמואל קפלן.
ת: אני לא זוכרת את כולם.
ש: והוריך?
ת: הורי היו. הרב שחיתן אותנו היה נחמד, הוא אפילו ויתר לי לבצע את שבע ההקפות כנהוג בחתונות. נדמה לי שאחרי הפעם השלישית, הוא אמר: “אין דבר קינדע’לה זה בסדר”.
מה שהוא עמד עליו בכל זאת לקבל תשובה: כששאל אותי באוזן: אני באמת רוצה לדעת אם אין לך באיזה מקום בעל אחר. אני חושבת שהוא שאל את אותה השאלה גם את “עלי”, אם אין לו באיזה מקום, אישה אחרת או ילדים.
ש: איפה, באיזה מקום הוא שאל אותך? בבית?
ת: לא, אצלכם בבית.
ש: כן, אבל באיזה…
ת: לפני החופה
ש: לפני החופה?
ת: כן, לפני החופה. הוא באמת היה מאוד נחמד.
אני זוכרת שלחתונה הזאת לבשתי שמלה יפה שהיתה, משבצות בצבעי שחור לבן, והחולצה היתה שחורה שהתאימה לי מאד.
אמי ראתה אותי, וחשכו עיניה: ” איך את מסוגלת להופיע לחופה עם חולצה שחורה? זה הרי בלתי אפשרי”. ורצה להביא לי חולצה לבנה, שאלבש על החולצה השחורה. שלא יראו את החולצה השחורה.
אני חשבתי: “מדוע לא?, זה כ”כ מתאים ביחד”. אבל אצל אמי זה לא הלך כך.
ש: ואני זוכר שבאותו יום, “עלי ” דאג לכל המצרכים שנדרשו שאותם קנה בשוק הכרמל.
ת: כן. זה היה די צנוע. כשאתה רואה את החתונות שעורכים היום, הרי שאפשר לומר צנוע מאד, נכון?. אבל היה שמח!
ש: הוא בקש ממני, אם אני יכול לעזור לו להעביר את הדברים. אבל באותו הזמן בדיוק הייתי עסוק. כשבאתי הביתה, כל הגרעינים, וכל מה שקנה בשוק הכרמל, היו כבר בבית, וכן מספר מזוודות.
ת: להגיד לך את האמת, אני באמת לא כ”כ זוכרת.
ש: אני זוכר רק את אמך, שהיא עמדה עם ידיים שלובות.
ת: לבטח בכתה, לא? כרגיל, כן, כשאמרתי לה שאני מתכוונת להתחתן עם האיש הזה, עם הבחור הזה היא באה אלי למיטה לפני שהלכתי לישון, ואמרה לי : “אני במקומך לפני שאת מחליטה סופית על בחירתך הייתי רואה חיים אחרים, איש אחר אדם מסודר”. את עוד לא מבינה את הערך של הדברים האלה, עכשיו, אבל תביני את זה בעתיד. בכל אופן אם את בחרת, אני לא יכולה להגיד לך ,לא. אני רק מקווה שאת תהיי מאושרת. היא נתנה לי נשיקות, והתחילה להתייפח.
אני לא הבנתי מדוע היא מתייפחת, אם זה כ”כ טוב, והיא מוכנה לכל מה שאני רוצה. מדוע היא מתייפחת?.
שנים אח”כ, בזמן פעילותי במחתרת כשהיא התחילה להגיד לי: נו, צריך ילדים, צריך ילדים השבתי לה: בתקופה העכשווית אין תנאים ללדת ילדים אתה הרי יודע את סוג הויכוחים האלה.
התחלתי להבין מדוע היא בכתה. היא פחדה, שבטח לא יהיה מה שכל יהודי צריך שיהיו לו: חיים מסודרים, שקטים. האיש הולך לעבודה, וחוזר מהעבודה.
ש: עלי, אתה יכול להוסיף עוד משהו בקשר עם ה….?. הייתי רוצה שתספר לי, מה עבר עליך באותו ערב, האם ידעו הוריך שבערב הזה, אתה..?
ת: אנחנו הכרזנו שהתחתנו הרבה זמן לפני כן.
ש:הוריך ידעו על ש…..?
ת: כן. כשאנחנו החלטנו להתחתן, זה היה נדמה לי באוקטובר 1945. כן, זה היה קשור עם תנועת המרי, זה התרחש בערך בזמן שתנועת המרי פעלה. תנועת המרי החלה לפעול ב-1 לנובמבר 1945, ואנחנו נישאנו קצת לפני כן.
אם אינני טועה, התהליך היה כזה . לאחר שהחלטנו להתחתן, הלכנו לחנות וקנינו טבעות, והודעתי להורי. הורי רצו להכיר את הבחורה שאמורה היתה להיות רעייתי , הם הגיעו לתל אביב, ושכרו חדר בבית מלון קטן ברח’ גאולה . באתי לשם עם אפרת, דפקנו בדלת ונכנסנו לחדר. אמי כמובן התחילה תיכף לנשק את אפרת, והיא הזמינה אותנו לארוחת צהרים, באיזו מסעדה שבסביבה. אח”כ הם נסעו בטקסי שירות חזרה לחיפה, ואנחנו נשארנו בתל אביב. הלכנו כל אחד לדרכו, כי הרי לא גרנו יחד.
ש: החתונה?
ת: הארגון של החתונה, שערך הרב פרנקל, נעשה ביוזמתו של נתן גרנביץ’.
הרעיון של המיקום להעמדת החופה נולד במשרדו של עורך דין אחד, איש זקן, שנתן את משרדו ששכן ברחוב יפו תל אביב פינת רחוב הרצל, ליהושע זטלר, אחרי שברח מכלא עכו. זטלר מילא אז במחתרת תפקיד של מפקד החטיבה הלוחמת , התפקיד הוטל עליו אחרי מאסרו של מיכאל (שמיר), שחל בדיוק לאחר שיהושע זטלר ברח מבית הסוהר. :מזל” (בנאי) התמנה למעיין אדמיניסטרטור, של כל המחלקות של המחתרת. וזאת מפני שגרא (נתן ילין מור) לא היה יכול למלא גם את מקומו של מיכאל לאחר שנעצר, ולהקיף את העבודה היומיומית השוטפת, ועל כן הוקם מטה פעולות.
כראש המטה מונה “מאיר” – יהושע זטלר ובמטה היו חברים – דב, כאחראי על פעולות. משה סבוראי, שקיבל תפקיד האחראי על מחלקה ו’ (מודיעין). ואני, מוניתי כאחראי על ההדרכה, ותכנון פעולות .במשרד זה שבו התגורר זטלר היינו מתכנסים מעת לעת, אני חושב שפוצי החברה שלו היתה שם גם היא?
היא היתה צריכה אז לסיים את תקופת מעצרה, או שכבר סיימה, אני לא זוכר. זטלר אמר, שהוא רוצה שנעמיד חופה ביחד.
“פוצי” כעבור זמן קצר השתחררה, זטלר עבר לגור ולפעול בירושלים, ועל כן הוא העמיד את חופתו בירושלים. ואנחנו העמדנו את החופה בבני ברק אצלכם בבית.
ש: אפרת, ספרי עוד כמה דברים שזכורים לך.
ת: תחנת קשר אחת שכונתה שיקורשה על שם בעל המקום, היתה ממוקמת ברחוב קינג ג’ורג בתל אביב . בחנות הזאת של שיקורשה, הייתי הכלה של הרצק’ה. מה אנשים יגידו? הרצק’ה היה ידיד שלהם, ואני הייתי הכלה שלו.
ש: ומה עוד זכור לך?
ת: הרבה זכור. אבל לא הכל בעל עניין. אבל מכיון שאתה אוהב צימוקים, אז אזכיר עוד צימוק. כשפעלתי בירושלים בסמינר בית הכרם, שותפתי בפעילות בעלת חשיבות יותר קטנה. אבל מיום ליום הפעילות פחתה.
מפעם בפעם בצעתי שליחויות, מירושלים לתל אביב. יום אחד שלחו אותי להביא באופן מיידי, שלוש מאות כדורים, אני לא זוכרת הכדורים היו מיועדים לאקדחים או לתת מקלע סטן.
נאמר לי “תבואי לתל אביב, הכל יהיה בסדר”. ואכן באתי לתל אביב לתחנת הקשר, מסרתי את הפתקים. אמרו לי, שאבוא אחר הצהרים. קבלתי את 300 כדורים בחבילה.
בדרך לירושלים נערכו על ידי הבריטים, מידי יום ביומו חיפושים מדוקדקים. להחזיק תיק עם כדורים? ברור היה, שכל הסיכויים שהכדורים יפלו. ועל כן צריכים למצוא מוצא להחדיר הכדורים כך שלא יפלו.
חשבתי. והחלטתי, שהדרך הטובה ביותר היא: “לבנות לעצמי כרס”.
כל כדור עטפתי בנייר עיתון, נכנסתי לדודתי…. אגב, אתה יודע שהיתה לי “דודה ויינטל”, שבנה היה באצ”ל, הם היו אוהדים.
ש: ברחוב אלנבי?
ת: כן, ברחוב אלנבי. הם פעלו אצלנו במסגרת אוהדים. לשם תמיד נכנסתי כשהייתי צריכה לבצע כל מיני דברים לא “כשרים” והדודה עזרה לי בכך.
ש: קרני?
ת: בקשתי ממנה: “דינה תני לי הרבה עיתונים”. היא נתנה לי עיתונים, וסיפרתי לה מה אני הולכת לעשות, כדי שתהיה לי גם ביקורת חיצונית. שמישהו יחווה דעתו אם התצוגה בסדר או לא, אם הבטן יושבת טוב, או לא יושבת טוב.
עטפתי את כל הכדורים, היא נתנה לי שתי מגבות. בתוך מגבת אחת הנחנו את כל הכדורים, העטופים בנייר כדי שלא ירעישו, ושיהיו מוצקים. אותה קשרנו מאחורנית ונוצרה מעין בליטה שדמתה להיות הכרס של אשה בהריון.
חברנו עם מגבת נוספת שעברה מאחורי הצוואר, והייתה מחוברת בשני הקצוות אל הבטן.
אני יוצאת ושואלת אותה: “נו דודה דינה ,איך אני נראית? זה בסדר?”. היא אומרת: “תזדקפי, אשה בהריון לא מתביישת, היא הולכת ישר”. ואני משיבה לה: “אבל אני אם אני יוצאת מכאן ומישהו ראה אותי, אתמול בלי בטן, ועכשיו עם בטן כזאת, מה הוא עלול לחשוב?. היה ברור שכאן משהו לא כשר, לא יכולים להסתובב עם כרס כ”כ גדולה, במשך יום שלם אחד”.
אומרת לי הדודה: “לא חשוב, תרכיבי משקפיים, תמרחי הרבה אודם על הפנים, כדי שלא יזהו אותך ברגע הראשון. תשני קצת את השערות, ותלכי ישר וזקופה”. יצאתי משם ונכנסתי לטקסי.
השעה אמנם היתה מאוחרת לנסוע לירושלים לקראת העוצר, שהיה אמור להתחיל בשעה שש. אך עקב דחיפות במסירת המשלוח, החלטתי לנסוע למרות הסיכון שכרוך בדבר. בדרך הנסיעה לירושלים על יד הישוב מוצא, עצרה אותנו משטרה, וכל האנשים שהיו בתוך המונית נצטוו לצאת.
ממני מבקשים סליחה, כי הם ראו שאני במצב לא טוב: “סליחה גברת, אל תקומי אל תזוזי , אנחנו מצטערים, שאנחנו צריכים להטריד אותך”. ערכו חיפוש במכונית, לא מצאו דבר וקבלנו אישור להמשיך בנסיעה. ואני בקושי מתאפקת לא לצחוק.
אני מגיעה לירושלים, לאדם ששמו היה ‘הלל’ – תימני זקן שבביתו היה מחסן נשק.
מעניין שאף אחד לא הרגיש שיש בי משהו לא בסדר, אף אחד לא הרגיש שאני הולכת עם כרס. רק הלל תקע בי מבט מיוחד, הוא לא ידע בדיוק את שקורה. אמרתי לו “הבאתי לכם את הכדורים”, יופי, אף אחד לא שיער היכן הכדורים. כי הלכתי בלי תיק, רק עם ארנק קטן. אתה מתאר לך שאני הייתי צריכה ללכת לאיזה חדר מיוחד, ושם לפרוק את הכדורים.