עדות של שומרון (סובול) צפוני – “צפוני”

צפוני נולד ביום 19.5.1923 ‏בטורקיה כמרדכי סובול, להוריו יצחק ואהובה. המשפחה עלתה בשנת 1934 ‏והשתקעה בחיפה. הצטרף לאצ”ל בשנת 1935 ‏והשתתף בפעולות תגובה לטרור הערבי במאורעות תרצ”ו- תרצ”ח. בפילוג הלך עם אנשי יאיר.

בהיותו מבוקש על ידי הבריטים, ירד למחתרת ועבר לתל- אביב ואחר-כך לירושלים ולמקומות אחרים בארץ. תחילה היה רכז מודיעין, ואחר כך היה ראש מחלקת ההדרכה וחבר מטה המבצעים, שבראשו עמד יעקב בנאי (מזל).

‏ חברים מספרים

ישקה, (יעקב אליאב), עבר, אם אינני טועה גם את הקורס הידוע בפולין, שבו היה גם “הישיש” (צבי פרונין). מלבד זה הוא היה בתקופה של תחילת ההתארגנות שלנו לפעולות ממשיות. לישקה היה ניסיון רב בתרגומים שונים לעברית. הוא עסק הרבה בתרגום של חוברות אימונים בריטיות מהשפה האנגלית לעברית. באותה תקופה התגלגלו לידינו גם חוברות סובייטיות. מכיוון שישקה יודע רוסית, אם אינני טועה, הוא תרגם גם חוברות אלה לעברית עוד לפני שנושא ההדרכה הצבאית הועבר לידי. ביסודו של דבר הייתי צריך, להעלות את נושא ההדרכה על פסים של צרכים גדולים יותר. הדרישות חייבו תשובה. זה כלל קודם כל מציאת מקומות שונים בארץ להעברת קורסים. מקומות נוחים לקיום מטווחים, מקומות לאימון אנשים בירי חי, ארגון צורת הלמידה וההדרכה, בחירה של האנשים המתאימים להדרכה, התאמתם לפעולה הזאת ודאגה לעצם אחזקת הקורסים מבחינת מזון, בישול, הטמעה של אנשים רבים שנמצאים במקום בדרך כלל במסגרת התחומים של ישוב כלשהו, כדי ששכנים, אנשים שגרים בסביבה לא ירגישו ולא ידעו מה מתרחש שם. אלה היו בעיות לא קשות לפתרון באופן כללי מלבד השגת המקומות המתאימים להעברת קורסים. נושא זה טופל , בדרך כלל על ידי אנשים שונים של התנועה, לאו דוקא אנשי מחלקת ההדרכה, אשר שמעו או מצאו מקום שלדעתם התאים. הדבר הזה הועבר תמיד לידיעתי ומצאתי זאת לנכון לבדוק אם המקום באמת מתאים להעברת קורסים. דוגמה לכך אביא, מאתר ששימש אותנו זמן רב להדרכה. בגדרה, בפסגת גבעה,שם נמצא בית המרפא של פון וייזל. אני זוכר שהגעתי לשם ,בפעם הראשונה, עם בחור דתי ובמקום היה כלב זאב ענק. הבחור הדתי פחד מאד מכלבים ואמר” בוא נסתלק, אין לנו מה לעשות, יש פה כלב. זה היה בשבילי ממש חזרה על בדיחה מפורסמת, שאי אפשר לחצות את הגשר כי יש שם כלב. אני דווקא אהבתי כלבים , ניגשתי ישר אל הכלב, הושטתי לו יד ובמקום לנשוך אותי הוא נרגע. אז יצא בעל הבית מהבנין. הוא היה מאד מופתע ואמר שהכלב הזה הוא נשכן ומסוכן וכנראה שיש לי גישה לכלבים. לא היתה לי שום גישה אל כלבים אלא פשוט סברתי שהכלב נובח מפני שהוא מפחד, בדיוק כפי שאנחנו פוחדים ממנו. על כל פנים המקום הזה נשכר על ידינו ושימש אותנו לקורסים גם של טירונים, זאת אומרת, גם קורסים יסודיים וגם קורסים של מפקדים. מלבדי הדריכו גם עלי וגם מפקד הפעולה של בתי המלאכה, בועז, (בן עמי יולביץ). ו”הישיש” היה מרצה שם בתחומים שונים של טקטיקה, נשק וחומרי נפץ, מתקני פיצוץ בתחומים שונים. היו לנו כמה חדרים. אחד מהם היה עבורו, שכן היה שם הרבה זמן. מקומות אחרים היו לנו למשל על יד נס ציונה, בישוב תימני. ממש בתוך ישוב קטן תימני בתוך מן בקעה תקועה עמוק. מקום מאד לא סימפטי אבל העברנו גם שם קורסים. לאחר מכן גם בסגולה, המקום המפורסם לקורסים. ואחר כך ברעננה אשר גם שם ראיתי את המקום קודם ששכרנו אותו. היה זה מקום נורא ששם התרחש ההרג של הבחורים שהשתתפו בקורס ושל מפקד הקורס. היו עוד כמה מקומות שקשה לי כרגע להיזכר בהם. היתה זו עבודה אירגונית, די גדולה, לגבי המקומות הרבים יחסית לגודל התנועה שלנו. למעשה היתה זו רשת של מקומות הדרכה. אמנם לא כולם פעלו בעת ובעונה אחת, יש מקומות שצצו לאחר שאחד “נשרף”, כך שמדובר על חצי או שני שליש מאלה שפעלו בתקופה אחת. הייתי אומר שבדרך כלל פעלו כשלושה מקומות בממוצע בו זמנית. השתדלתי תמיד שבאחד המקומות האלה יהיה קורס למפקדים. המפקדים שנבחרו לקורס הומלצו על ידי האנשים שהכירו את כושרם הפיקודי ונשלחו אלי על ידי מחלקת הפעולות שמפקדה היה “מזל” (יעקב בנאי). מזל היה גם ראש המטה. מובן שחלק מהאנשים הועברו מפני שהצטיינו כבר בקורס קודם, השתתפו אחר כך בפעולות בהצלחה. היו שהגיעו לקורס מפקדי כיתות, או נכון יותר לקורס מפקדי יחידות, כפי שהיה מחולק אצלנו ולא לכיתות כמו בצבא או בהגנה. זהו הצד האירגוני של ניהול הקורסים. כפי שסיפרתי קודם ,מחלקת ההדרכה הצבאית היתה אחד המרכיבים של המטה שלנו. המטה היה בתקופה מסוימת מורכב משלושה:, מזל מפקד מחלקת הפעולות שהיה גם ראש המטה, דב, (יעקב גרנק), מפקד המחלקה הטכנית, ומפקד מחלקת ההדרכה הצבאית הייתי אני.

ש. דב היה מפקד המחלקה הטכנית?

ת. כן, דב היה מפקד המחלקה הטכנית.

זה הצד האירגוני, ועכשיו הצד הלימודי עצמו. ירשתי אם כן חלק לא מבוטל מההדרכה, מהנוהלים של ההדרכה הצבאית ומחומר ההדרכה עצמו. תוך כדי עבודה, פיתחתי אותם עם עוד אנשים שעסקו בנושא. תרגמנו חוברות, התאמנו אותן לצרכים המיוחדים שלנו. מובן ששום חוברת לא היתה מתורגמת כמות שהיא. היו אלה חוברות צבאיות שהתאימו לתנאים של צבאות, בעוד שהפעולות שלנו היו שונות לגמרי. במשך הזמן חלו שינויים בצורת ההדרכה מבחינות טכניות שונות. לדוגמא, בתקופה ארוכה מאד, אתה בודאי זוכר, היינו מייצרים את הרימונים בעצמנו. מקופסאות הפחונים המפורסמות של הקונסרבים. פחית בתוך פחית. בין שתי הפחיות ניטים ובתוך הפחית הקטנה חצי אצבע ז’לינייט ובתוכה נפץ. בעצמינו היינו מייצרים זאת. ייצרתי הרבה מאד רימונים כאלה שאוכסנו במקומות המסתור שלנו. היינו לוקחים שתי פחיות של סיגריות, אחת גדולה מהשניה. ברווח שבניהם, בערך חצי סנטימטר, אולי קצת למעלה מזה, מהצדדים, מלמעלה ומלמטה, הנחנו בתחתית הקופסא הגדולה יותר ניטים, ברגים ומסמרים. עליהם הנחנו את הקופסא הקטנה, בדיוק באמצע, ומלאנו גם בין הדפנות ניטים, מסמרים וברגים. לתוך הקופסא הקטנה הכנסנו חצי אצבע ז’לינייט . בז’לינייט עשינו חור בדרך כלל עם עפרון, ולתוך החור הכנסנו את הנפץ שכבר קודם לכן חיברנו אליו פתיל. הפתיל בדרך כלל היה מחושב לאורך של ארבעה סנטימטר, שאפשרה השהיה של ארבע שניות. הפתיל בוער במהירות של סנטימטר לשניה. היו אלה רימונים טובים מאד. באותה צורה פרימיטיבית היינו סוגרים וחותמים את כל הקופסא בחוט ברזל. לפעמים היינו שמים חותם אדום מסביב כדי שיחזיק טוב, שיהיה סגור בצורה הרמטית ואת הפתיל שחתכנו הנחנו במפולש בשתי וערב. משני הצדדים פותחים אותו כך שמתגלה אבק השריפה. חתכנו ראש של גפרור בחוד קצר מאד, בלי העץ שלו כמעט. תקענו אותו כמו שיפוד, באמצע, לתוך אבק השריפה, סגרנו את הפתיל מסביב לראש הגפרור, קשרנו אותו בחוטים היטב היטב ואחר כך היינו משפשפים בשפת הקופסא שהיתה עשויה מחלק של קופסת הגפרורים שבו מציתים בדרך כלל את הגפרורים. חלק זה היה מחובר בגומי מסביב כמו שעון על היד. היינו משפשפים את הגפרור, זה היה מדליק את אבק השריפה. הפתיל היה בוער, מפוצץ את הג’לינייט. כך היו לנו רימונים. מובן שהיו פרימיטיבים מאד. בהמשך הזמן שיכללנו אותם.

עם התקדמותה של המחלקה הטכנית שדן, (יעקב גרינברג-גנור), עמד בראשה, לאו דווקא באותה תקופה. איני זוכר מתי הוא קיבל את המחלקה. גם לפניו התחילו בזאת. היו יוצקים גופרית במקום הגפרור הזה. ראש הגפרור יכול היה לעוף לפעמים מן השפשוף אם לא חוזק די הצורך, ביציקה כבר לא יכול היה לעוף. היציקה היתה רחבה מאד, שלשה מילימטר בערך. ראש רציני, אותו היינו משפשפים על השפשפת והרימונים התפוצצו יפה מאד. הרימונים שלא התפוצצו היו הרימונים הפולנים שהתיישנו. אלה הרימונים שאם אינני טועה, גרמו, או נכון יותר לא גרמו, אלא היו בעוכריהם של החברה שנהרגו. הבחור מיבנאל שנהרג שם למעלה בצפון. הוא השתמש ברימונים הפולנים, אם אני לא טועה ,שלא התפוצצו. פעם היו רימונים טובים אולם באחסנה הם התקלקלו. מובן שאלה לא היו רימונים אידאליים, ובמשך הזמן הצלחנו להשיג רימוני מילסים . מהרגע שהשגנו מילסים מובן שהרימונים הפרימיטיבים שלנו עברו לשמוש בעדיפות שניה.

ציוד חדש דוחה את הציוד הישן. בכל זאת בצענו אילתורים, כמו למשל בפעולה בה הלכתי לבית הסוהר ביפו. החזקתי אצלי מלבד רימונים כאלה מאותו הסוג שתיארתי גם דרישקה. הדרישקה היו קופסאות כמו קופסאות טלק סגלגלות ובצבע ירוק של סיגריות דרושקה. קטנות יחסית ומוכנות לפי אותה מתכונת. מובן שהכילו פחות ניטים ופחות מחצי אצבע ג’לינייט. כל ההבדל היה בכך שהיה זה ממש רימון מגע. אורך הפתיל היה סנטימטר אחד. פירושו של דבר שהשפשוף והזריקה הם פעולה אחת, זה ממש מתפוצץ כמעט ביד שלך. עף ממך ומתפוצץ באופן מידי. אבל זה היה הדבר הנחוץ באותו הזמן. היו לנו גם דברים כאלה. זו דוגמא לאלתור אחד. כל אותה עת גם כשלא היו לנו רימוני מילס או רימונים משוכללים יותר, אנשים למדו בקורס להפעלת רימון רגיל מתוך מחשבה שאנחנו נשיג אותם. ואכן השגנו.

הלימודיםכללו גם הפעלת אקדח כמובן. אולם עם אקדחים לא היו הדברים פשוטים, מפני שכפי שאתה יודע יפה מאד, היו לנו הרבה מאד סוגי אקדחים. איני חושב שיש באיזה מקום בעולם ריכוז אקדחים מסוגים וממינים כל כך רבים. אני חושב שמעט מאד אנשים הכירו את כולם. אנו הותיקים הכרנו את כל האקדחים באופן יסודי ביותר, כך שכל אקדח שהיה בידינו אפילו בחושך ידענו איזה אקדח זה. מלבד אקדחים היו לנו קרבינות, היו לנו רובים, היו לנו מקלעונים. מקלעוני ברן בריטיים. היה לנו ברן בפעולה בחולון. רכשנו ברנים והיו לנו גם ברנים מאז ומתמיד עוד מהמחסנים הישנים. היו לנו הרבה ברניסטים, אלה שיודעים להפעיל מקלע זה, דיל, (אברהם קרילה), היה ברניסט, הבלגי היה ברניסט, אבנר גרושוב היה ברניסט, עלי,( דוד שומרון), היה ברניסט, זה שנפצע בירושלים, שכחתי מה שמו, הזכרתי אותו קודם, היה ברניסט. היו הרבה, כל הבחורים המנוסים יותר היו מקבלים את המקלעונים. האנשים שלמדו בקורסים למדו על שימוש במעט סוגי אקדחים כדי לא לבלבל אותם. את הנגן, אקדח התופי, הם עדיין למדו מפני שהיו לנו עדיין מספר נגנים בשימוש, הם למדו שימוש בנשק אוטומטי . הם למדו בקורס הבסיסי מה זה התמד באקדח, כי באופן כזה יוכלו לעבור ביתר קלות אל הברן, אל המקלעון. אז קראו לזה מכונת יריה קלה, היום קוראים לזה מקלעון. מפני שההתמד הוא אחד היסודות של כל נשק אוטומטי. אם אינך מבין את ההתמד קשה לך מאד לטפל בנשק אוטומטי. קשה לך להבין מה מפעיל אותו, וכיצד הוא פועל. הם למדו בקורסים, אם כן, גם את הפעלת הרובה, הקרבינה כפי שאמרתי ואת המקלעון באופן יסודי, כולל פירוק, כולל הצורה שבה מפעילים אותו, הם למדו קליברים של קליעים בצורה יסודית ביותר כדי שבחושך ,על ידי מישוש, ידעו בדיוק מהו הקליבר ומהו בדיוק הקליע המדובר ומהו הכדור המדובר. אני חושב שבתחומים אלה הושגו תוצאות יוצאות מן הכלל. באשר לנשק עצמו כמובן שזה כלל נושאים כמו, כיצד מחזיקים נשק. כיצד מחזיקים אותו לפני פעולה, כיצד מחזיקים אותו בשעת פעולה, כמה שמן דרוש לכל סוג נשק, איזה יש להחזיק יבש, לאיזה נשק דרוש שימון רב, כיצד מאחסנים נשק. כיצד מאחסנים אותו במחסנים שבסליקים. אלה דברים חשובים מאד מפני שהנשק היה מועבר ישר לסליק ויוצא ממנו. הם למדו להכין בקבוקי מולוטוב באופן מעשי. איך? על ידי הכנת התערובת של החומר הדליק עם החומר הדביק. על ידי הכנת התערובת של הסוכר עם החומר מבחוץ. וכן למדו איך מכינים את “הדייסה”. היו מכינים אותה וטובלים את הבקבוקים ומייבשים אותם לפי תקופות מערכת ההדפסה של בקבוק המולוטוב, כי המערכות הלכו והשתנו עם הזמן ושוכללו. בקורס הם למדו שליפה של אקדח. הם למדו כיוון ברובה. הם למדו ירי במקלעון. הם למדו הטלת רימונים. במטווחים הם לא זרקו רימונים חיים אם כי בהתחלה עשינו זאת אך אחר כך ביטלנו זאת והשארנו זאת לפעולות. בתקופתי ביטלתי זאת מפני שמקומות המטווח היו מעטים מאד ולא רצינו לסכן אותם.

הקורסים כללו בדרך כלל כעשרה , שנים עשר אנשים. לפעמים פחות ולפעמים יותר. האנשים שנשלחו לקורס היו על פי המלצת המפקדים שלהם, או שהוחלט לשלוח אותם כפי שאמרתי קודם. מובן שבמחלקת הפעולות היו אנשים שהכירו זה את זה עוד קודם, אבל היו גם רבים שלא הכירו אלה את אלה. ניתן לומר כי היה זה מפגש של לוחמים כך שמן ההתחלה שררה אוירה של קודש בקורסים האלה. היתה משמעת חזקה מאד. איני מתכוון למשמעת של עמידת דום, אלא במובן של אמצעי ביטחון, שמירות, מילוי פקודות ללא ערעור ובדייקנות, אי נכונות להשלים עם טענות של עייפות או של חוסר יכולת מסיבה של מחלה, כיוון שאדם שבא לקורס הוא אדם בריא. אם אינו בריא אינו צריך לבוא לקורס. לא היו יוצאים באמצע קורס כדי לחזור מאוחר יותר אלא לעתים רחוקות וגם אז היו ממשיכים לצאת למטווחים או למטרות מסוימות אבל בדרך כלל לא התאפשר לצאת מהקורס מסיבות בטחוניות. אם היו יצאים ,קבוצת אנשים בבת אחת, ממקום שבקרבתו יש בתים, עובדה זו עלולה היתה לגרום לגילוי המקום ולהכשילו. האווירה בקורסים היתה בדרך כלל של ידידות רבה מאד, של התרוממות רוחנית. אנשים עבדו קשה מאד במשך שעות רבות מאד. לפעמים עשר שעות ולפעמים יותר. לא ציינתי קודם, אך מלבד סוגי נשק והפעלתו וכל הכרוך בכ,ך הם למדו גם שיטות לוחמה, זאת אומרת, טקטיקה. מדובר הוא לגבי קורסים של טירונים, של מתחילים. פעולה של יחידות קטנות בחוליות כמו שקוראים בדרך כלל בצבא כתות. כיצד מתפרשים בשטח. המדריכים העיקריים כפי שציינתי קודם היו “עלי” שירש אותי, בועז, הישיש, וכמה בחורים שעברו אצלי קורסים שלאחר מכן נמצאו מתאימים לעסוק בהדרכה. היו גם יגאל, יצחק מוסקוביץ, שנהרג. היו עוד , קשה לי להיזכר בשמם, בחורים מצויינים. בקורס אפשר היה, כמעט מההתחלה ,לדעת מי יהיה מדריך, ואחר כך זה הולך ומתאמת כמעט בלי יוצא מן הכלל. כל מי שהרגשתי שיהיה מדריך היה אחר כך מקבל תפקיד של מדריך. הוא הוכיח זאת.

אנשי המרכז לא באו לבקר אף פעם. היו קורסים שגם אני לא ביקרתי בהם. אם לא הייתי בקורס ,האנשים לא היו צריכים להכיר אותי, אך הייתי בא לבחון אותם לפי השיטה הישנה של בחינה מאחורי המסך. הייתי יושב מאחורי שמיכה שפרשו, עם פתח דרכו הייתי רואה אותם. לאחר מכן, בתקופה מאוחרת יותר ביטלתי את המבחנים מתוך הכרה שהדבר הזה איננו נכון. מבחן שאתה רואה כל אחד עושה פעולות מסוימות אינו אומר דבר, הוא רק מטעה. כל אחד מנסה חזק מאד להוכיח לך משהו ואתה יודע מה הוא יודע. אתה יודע איך עבר את הקורס וגם הוא יודע. גם אם לא הצליח כל כך טוב במבחן ברור שזו שטות כיוון שבמבחן הבא הוא יצליח. היישום האמיתי של הקורס הוא הפעולה עצמה. יישמתי זאת בפעולות. במקום בחינות, כל הקורס יוצא לפעולה הבאה. כך יצא למשל שבפעולות מסויימות היו כעשרה אנשים, שסימו זה עתה את הקורס .כמו בפיצוץ רכבת, לעתים יצאו עשרים או שלושים או אף ארבעים איש לפעולה אחת. כשיחידה גדולה יוצאת לפעולה אמיתית התחושה היא מיוחדת. פעולה כזו נתנה הרבה מאד לאנשים. שוחחתי עם האנשים עם הטירונים עצמם על כך, על ההתרשמות שלהם מהתנסות כזו לעומת המבחנים, וכולם בלי יוצא מן הכלל היו בדעה שזאת הדרך הנכונה . ההתנסות המעשית ולא הבחינות. הם גם ציינו שאין הבדל בין האנשים, כולם יודעים את אותם דברים, אחד קצת יותר טוב, אחר קצת פחות טוב, לאחד יש ידיים יותר חזקות, אחר יותר זריז אבל זה איננו משנה את טיב הבצוע.

דב, מלבד זאת שהיה חבר טוב שלי ,גם גרנו יחד תקופה ארוכה. הוא הצטייר בעיני תמיד כסוג של לוחם קלסי. הייתי אומר ,כלוחם המבקש את הכדור. שוחחנו על כך ואמרתי לו כמה פעמים שהוא מזמין עצמו להיהרג מפני שהוא הולך עם החזה קדימה. באמת היה לדב חזה מאד בולט, רחב. הוא היה בחור בריא מאד, חזק מאד. בירושלים כשהוא נפצע מן ההדף נכנס לו כדור לחזה במקום ויצא ממקום אחר. באמת בחור שהולך ומחפש את הכדור. אך היה פייטר סוג א’א’. הייתי אומר שהוא אותו סוג אדם שמייצג את לוחם צה”ל האמיץ הגיבור שאנחנו מכירים בימינו. לא אגזים אם אומר שדב היה גיבור צה”ל הראשון. היה בו בדב משהו, של איש היחידה המפורסמת 101 של הצנחנים. אתה רואה אחר כך את רפול, את אריק שרון. אלה אנשים כמו דב, אותו סוג של אנשים שלא מפחדים משום דבר. הולכים ונכנסים לאש. גם אחרים הלכו לאש אלא שהוא נמשך כמו מגנט למצבים האלה.

לדב היתה תקופת משבר קשה מאד. הוא נפגע מאד קשה גם מן הפרשה המפורסמת הקשורה בפעולה שבצע לח”י במחנה הבריטי בתל-לטוינסקי שנכשלה, למעשה לא כל כך נכשלה, אבל הוא היה אשם באי הצלחתה המלאה, אבל הנזיפה שקבל מישקה, בעקבות כך, השפיעה עליו מאד. יתכן ,ומקרה זה תרם בסופו של דבר, דווקא טובה לדב, מפני שלאחר מכן דב התעשת ועלה על פסים יותר עקביים, יותר יציבים. אפשר היה לסמוך עליו יותר. מלבד זאת היה דב אחד הבחורים הנהדרים שהכרתי. היתה לו נפש טהורה, היה טיפוס נהדר עד כדי כך שהיו לו לעתים רגשי אשמה. הוא פרש בשעתו מקבוצת “אנשי טוביה” כי לא היה שלם עם עצמו בפעילות של קבוצה זו. הרגיש תמיד צורך להצדיק את עצמו. למרות שאף אחד לא ביקש ממנו ואף אחד לא שאל אותו על כך.

בהתחלה, זוכר אני שהיה אומר לי “אני אשיג אותך בפעולות” עניתי לו “אל תעלב בכלל, אני הראשון שנותן לך את הכבוד”. הוא השיג אותי בהרבה פעולות, משום שכמעט שלא היתה פעולה שהוא לא השתתף בה. הוא אהב את הפעולות, הוא היה מחפש את זה. אדם נורמלי לא מחפש את כל הפעולות. זה נכון שהחבר’ה שלנו חיפשו פעולות, אבל הוא באופן מיוחד חיפש להשתתף בפעולות.למען האמת, גם הפעולות נדבקו אליו ולא רק הוא נדבק לפעולות. הוא היה כמו מגנט וכמו הצפון והאצבע הממוגנטת הם הלכו אחד לקראת השני, בקשו אחד את השני ומצאו אחד את השני. זה היה דב.

היו אנשים שנמנו עם הקבוצה הסופר לוחמת. אנשים שאי אפשר היה לעשות בלעדיהם פעולות. היו אנשים שתמיד התגלגלו לפעולות. זה לא תמיד היה לטובה. היתה לנו מצבת כח אדם קטנה, היו לנו מעט אנשים שאפשר לסמוך עליהם ברמה כל כך גבוהה. אינך יכול שלא לקחת אותם בחשבון. לכן נוצר אי צדק מסוים, שאנשים די רבים יחסית, לא השתתפו בפעולות או שהשתתפו מעט מאד בפעולות. מצד שני היו אנשים שלכל פעולה הם שורבבו, ומובן שהסיכויים שלהם להפגע היו רבים יותר, והם באמת נפגעו. למשל “דיל”. שהיה דמות של לוחם ממדרגה ראשונה. גם הוא מסוגו של דב, אבל בדרגה אחרת. הוא לא היה מפקד הוא היה לוחם. הוא היה חייל מהשורה, הוא היה איש לגיון הזרים לשעבר, האדם המסתער. לדיל היה צריך לתת מקלע או תת מקלע וידעת שאתה יכול להיות סמוך ובטוח שהוא יירה, הוא יתפרץ, הוא יקריב עצמו בעת הצורך, הוא יזרוק רימון כשצריך. אני זוכר את ההתפרצות לקומה שניה בבניין המטה האנגלי בחולון. בהתפרצות זו זינקתי ונכנסתי בכח רב לאולם גדול מאד, היה זה הכרחי, כבר סיפרתי על פעולה זו. האדם היחיד שהצליח להדביק אותי היה דיל , ללא היסוס הוא ירה בתת המקלע שהיה לו .בתחילה נראה לי דיל כאדם פשוט מאד. התייחסתי אליו, שלא בצדק, כפי שנוכחתי לדעת לאחר מכן, כאל טוראי, אמנם מצויין, אבל טוראי. לאחר מכן נוכחתי לדעת שאני מאד טועה. נוכחתי לדעת שהאיש הזה מתורבת מאד. אדם בעל מחשבה מעמיקה. אדם היודע להתבטא בשפתו, לא בעברית, בצרפתית. עוד התברר לי שהוא אדם משכיל. למד פילוסופיה והיו לו היסוסים רבים לגבי שאלות אידיאולוגיות. הוא היה וכחן, כך התברר לי גם כן. כווכחן הוא רצה לברר דברים, להבין אותם, והיה דורש הרבה מאד בוכוח. הוא היה פלפלן, עד כדי כך שאם היה מגדל פאות, יכול היה להכנס למדרשה דתית.

גם אבנר גרושוב היה אותו סוג לוחם. אבנר היה בקומנדו הבריטי ובאריתריאה. מבחינה גופנית היה בריא מאד. שתי זרועותיו עבות וחזקות. מהלומה שלו היתה מהלומה. אדם תרבותי מאד. בעל השכלה. אין הוא פועל סתם אלא חושב לפני כן. אף את ידידיו הוא בורר לו ואינו מתחבר עם כל אחד. אך משהתחבר אל אדם היה לידיד נפש שלו. אדם שאפשר לסמוך עליו תמיד. אין זה דבר רגיל, הייתי אומר שזה אחד הדברים שהבדילו בין המיעוט והרוב. היו אנשים מעטים שידעת שאפשר לסמוך עליהם. פירוש הדבר הזה הוא לסמוך במאה אחוז, כמו על עצמך ואולי אף יותר מאשר על עצמך. איש זה (אבנר) יבצע ויכנס לתוך האש, אבל יסוג אם ידע שצריך ללכת. אם נאמר לו שצריך ללכת הוא ילך. את הדברים האלה אי אפשר לומר על החלק הגדול של האנשים. גם אין זה נכון לדרוש מכולם שיהיו כאלה, זה באמת מופרז, בלתי אפשרי, אינו קיים בשום חברה, בשום צבא. תמיד יש כאלה שהם הטובים מאחרים.

הנסיעה שלי מהארץ נועדה לצרפת, לאירופה, עם תקופת שהייה במצרים לארגון מחדש של הסניף שם. את התחלת הארגון של הסניף עשה ישקה בדרכו לצרפת וכשאני הגעתי לשם בראשון לפברואר 1947 יחד עם יהודה וייס, אחד האסירים שברחו מלטרון, כבר מצאנו התחלה של עבודה בסניף. הגענו לשם באמצעותו של יהודי בשם יוסף שניידר שעסק בהעברת יהודים ממצרים לארץ תמורת כסף.

בנימין גפנר ממשיך בעדות על שומרון צפוני:

כאן מסתיימת ההקלטה של צפוני שומרון. מסתבר שצפוני ישב חצי שנה באלכסנדריה לאחר מכן היה פעיל בצרפת ולבסוף בבלגיה לפני בואו לאמריקה, כדי לקבל על עצמו את הפיקוד על הסניף בארה”ב.

חצי שנה עסקנו בעריכת תוכניות שונות לארגון הסניפים. גם בקהיר לא רק באלכסנדריה. היתה לי עבודה קשה, אחרי שנוכחתי לדעת על מצבם של היהודים שם. היתה זו תקופה קשה מאד של מעבר מצרים לעצמאות. בתקופה זו התחילו המצרים להתעלל במערביים. הם גירשו אנשים מעבודותיהם. היהודים החלו להרגיש את ידו הכבדה של השלטון החדש, השחצני של המצרים. התחילו לגרש אותם מהבנקים. רבים מהם עבדו בבנקים ובפקידות. ראיתי במו עיני איך מסירים מגבעת מראשו של אדם ברחוב, וסטודנטים קופצים על המגבעת ורומסים אותה, צועקים ודוחפים אנשים. דבר זה עשה עלי רושם קשה מאד. אז החלטתי שאולי כדאי במקרה זה לנצל את הזמן לסלק את היהודים ממצרים .רבים ככל האפשר. לשם כך התחלתי לערוך ביקורי בית אצל משפחות יהודיות יום יום ,ערב ערב. בתחילה בבתים של יהודים באלכסנדריה ואחר כך גם בקהיר. לפעמים הייתי עורך חמישה שישה ביקורים בערב מבית לבית כדי לשכנע אותם שיסעו לפלסטינה. רבים השתכנעו ונסעו. סידרתי להם את הדרכונים, את דרכוני המעבר “לסה-פסה” בשביל הנסיעה באמצעותו של שויפה, אחר כך גם בלעדיו. מתוך שהכרתי כבר את הדרכים בקהיר ואת האנשים נכנסתי לכל הפעילויות הנדרשות לביצוע המשימה. זו היתה פעולה די מסובכת. מלבד הלסה-פסה שהושגו תמורת כסף, כמובן כמו כל דבר היה תמורת כסף במצרים, צריך היה להשיג להם תעודות רפואיות בהן הם נשלחים להתרפא בטבריה. זו היתה הדרך היחידה בשבילם לקבל ויזה. כדי לנסוע צריך היה ויזה, אשרת כניסה של הממשלה הפלסטינית (אנגלית) לקונסוליה האנגלית. האישור הרפואי הזה היה יכול להנתן אך ורק על ידי הרופא הראשי, שכחתי את שם הרופא הראשי של בית החולים האנגלי באלכסנדריה. הוא עשה זאת תמורת כסף. מלבד זה הם היו צריכים להפקיד כסף, בהתחלה שלושים לירות ואחר כך העלו לחמישים לירות מצריות. באותה תקופה זה היה כסף רב מאד. . שוויפה היה לוקח את הכסף בשביל עצמו, מעביר את האנשים את הגבול בקנטרה והיה מחזיר את הדרכון המוחתם, את הלסה- פסה המוחתם. אנחנו דאגנו לזה שהאנשים האלה יקבלו בחזרה את הערבון. זה היה עיקר הפעילות אני לא רוצה להכנס עכשיו לפרטים ,אלא לעבור הלאה לפעילות באירופה. הייתי במצרים חצי שנה. לאחר מכן עבדתי באניה והגעתי לצרפת,שם היה לנו סניף גדול .

באותה תקופה ישבו שם (רשדל) יעקב ירדור היו שם גם הרצקה עמיקם, עקיבה ברון, ריפה דימה,ועוד מספר אנשים טובים מאד שהגיעו ממזרח אירופה, הונגריה וממקומות אחרים. דוש הוא קריאל גרדוש, וולטר מתתיהו, אילת, ישראל ונשותיהם. זה היה מקום מאד נחמד. אני קיבלתי את האנשים החדשים שם ומיד התחלתי להדריך אותם בשימוש בנשק, ושיטות לחימה שלנו.

ש: מדוע עזבת את הארץ? מה היתה המטרה שלכם?

ת: צריך היה לארגן את הסניפים בחוץ לארץ. היתה כוונה להרחיב את הפעולות בחוץ לארץ. איני רוצה להכנס לכל הפרטים. אחרי תקופה קצרה יחסית, הגיע לצרפת הרב קורב, אז גם צץ הרעיון של ההפצצות על לונדון, אינני יכול להגיד מנין צץ הרעיון הזה, אולם הכוונה היתה לפצצות ממש ולא פצצות של כרוזים. מה שקרה בסופו של דבר הרעיון של הפצת כרוזים מן האויר הוא אשר עמד בסופו של דבר על הפרק . כאשר דיברנו על תכנית ההפצצות לא דיברנו על פצצות ממש שהיו צריכות להיות מוטלות ממטוס. הוא הביא טייס אבל הטייס חלה ואחר כך השיגו טייס אחר. הטייס השני הבטיח לנו שהוא מאה אחוז בסדר, והתברר אחר כך שהוא לא היה בסדר. אינני יודע אם הטייס הזה, גילברט היה שמו אם אינני טועה, היה מראש שתול למטרה הזאת. קיבלתי את הדבר כאילו קיבלנו אדם מהימן לאחר שקבלתי כל כך הרבה המלצות עליו, לא היתה לי כל אפשרות לדעת או לבדוק בציציותיו של האיש. גילברט זה היה כל כך להוט לעניין שלנו, היה סופר ציוני, עובדה זו בלבד היתה צריכה לפסול אותו, היו גויים שהיו בעד, אך לא כמוהו. הוא היה קנדי ודיבר בצורה רגועה מאד, היה מאד סימפטי, עשה רושם נהדר ממש. השיחות עמו היו בעיקר אידיאולוגיות. עם זאת הוא לא ידע דבר בקשר לתכנית המקורית בפעילות שלנו ואני דאגתי שהוא לא ידע. אף ששאל מנין ניקח את הדברים האלה ואיך נגיע וכיו”ב תמיד היתה התשובה קודם כל שמדובר בכרוזים ושום דבר אחר. אני דאגתי לומר זאת. ואיני יודע איך אחר כך הוא כנראה אמר שאלה פצצות מפני שהם חיפשו פצצות. איני יודע איך נודע לו שמדובר בפצצות.

פה נוצרה בעיה טכנית רצינית מאד. לא הייתי מומחה לייצור של פצצות או הטלתן ממטוסים. פצצה כזו שונה לגמרי מכל מה שידענו עד אז. הייתי צריך להקדיש לזה הרבה מאד מחשבה, איך בונים פצצה שלא תתרסק לפני שמנגנון ההפעלה יפעל. השאלה היתה, מהו פסק הזמן הדרוש לכך שהמנגנון יפעל לפני שהפצצה תתרסק, כי הפצצה נופלת מגובה רב.. במילים אחרות הפעולה היתה צריכה להיות כמעט מידית. התחלתי לבנות את הפצצות. התחלתי על בסיס לא נכון מפני שהקניסטרים שהשיגו לי היו הקניסטרים הלא נכונים. אחר כך בחור אחד מהמקי הצרפתי, היה לו שם מקורי צרפתי, פלה ז’אן טורק, העלה רעיון, לקחת מטפים לכיבוי דלקות. הרעיון הזה מצא חן בעיני מאד, ובאמת הדברים האלה התאימו. שרטטתי את התכניות הסופיות של הפצצות האלה והתחלנו לבנות ארבע פצצות כאלה בבית מלאכה. החישוב שלי היה ששלוש מתוך הארבע תתפוצצנה בסדר. לקחתי בחשבון שאני לא יצרן פצצות ותיק מאמריקה, אז משהו לא ילך, אבל בודאי החלק הגדול יפעל בסדר והעבודה התנהלה כסדרה. בינתיים התחיל לחץ שנחיש את היצור של הפצצה. לא הייתי מוכן לכך שנגמור להכין את הפצצות תחת לחץ ואחר כך יתברר שהן לא תקינות, ולא הייתי מוכן לכך שנטוס עם פצצות מאולתרות שאינן מוכנות כפי שהן צריכות להיות מוכנות. אני לא זוכר בדיוק מה היה הלחץ וכיצד זה קרה בדיוק, העיקר שאז הוחלט שפעם ראשונה נזרוק רק את הכרוזים ולא כמו בתכנית המקורית שבה הוחלט לזרוק את הכרוזים יחד עם הפצצות. אני כמובן לא הייתי מוכן לטוס רק עם הכרוזים. עבורי זו היתה כבר פעולה. המטוס נמצא בשדה תעופה קטן לא רחוק מפריז. לשם נסעו קורץ ואשתו של וולטיר, יהודית. נמצאתי באותה שעה בדירתו של קורץ, יחד עם הג’ינג’ית, בטי קנוט,. העסקתי אותה במודיעין שם מפני שהיא היתה קשורה עם המודיעין הצרפתי, , עוד מתקופת המחתרת והיא המשיכה גם לאחר מכן. היא היתה גם עיתונאית, כתבה בעיתונים צרפתיים, ועד היום אני לא יכול להשבע שהיא היתה נאמנה לנו במאה אחוז. אינני יודע, אני מקווה שכן. התברר לי מהר מאד שהעסק שם נכשל מפני שהמון אנשים התפרצו אלינו לחדר, המון ג’לובים של הבולשת הצרפתית עם מקלעים שלופים. מכל הצדדים תפסו אותנו. נראה כי פחד גדול היה להם, כאילו אנחנו עומדים לפתוח עליהם באש. כדי לא לתת להם סיפוק צחקתי להם בקול רם ואמרתי להם שהם לא יודעים להתנהג כיאה לאנשי המשטרה המובחרת של צרפת, ושאם חשבתי להלחם נגדם לא הייתי מצפה להם בצורה כזאת. בהתחלה הם ניסו להשתיק אותי בצורה גסה. אמרתי להם שידברו אלי בצורה אחרת אם הם רוצים להיות איתי ביחסים טובים. בצורה כזאת מיד נוצרה מערכת יחסים שונה לגמרי בינם לביני, טובה מאד. הובלנו לבית הסוהר לה- פונטה. בית סוהר ענק שנבנה בתחילתו, חלקו הראשון, על ידי נפוליאון ולאחר מכן הורחב מאד. זהו בית הסוהר הגדול ביותר בצרפת, ואחד מבתי הסוהר הגדולים בעולם. הובלנו לשם והתקבלנו על פי הנהלים הרגילים. לאחר מכן החלו החקירות. החקירה הראשונה נערכה על ידי המשטרה המיוחדת. הם היו חצי תריסר אנשים בחדר והתחילו את המשחק המפורסם שבו אחד מהם לטובתך והשני לרעתך. השיטה בה אחד מדבר אליך רע והשני מרגיע ומסביר, כך אתה יודע מי הוא ידידך ומי הוא אויבך, ובצורה זו הם רוכשים את לבך עד שתספר להם מה שהם רוצים לדעת. כשנוכחתי בזה אמרתי להם שאני מכיר את השיטה. השוטר הרע התחיל לצעוק “שיטה שמיטה, אני אתן לך אחת בפנים”. פניתי אל המפקד שלהם ואמרתי לו “תראה הוא יכול לתת לי בפנים כי אני בידיכם עכשיו, אבל ברגע שדבר כזה קורה אנחנו לא מדברים יותר והיחס שלנו אליכם יהיה יחס של בוז. אני אראה אתכם כשותפים של האנגלים. ראיתי איך זרקו אתכם מסוריה ואם אני פועל נגד האנגלים אתם צריכים להיות ידידים שלי ולהתייחס אלי בצורה שונה לגמרי. האיש הזה אם הוא ישאר פה עוד רגע אחד אני מפסיק לדבר אתכם בכלל”. המפקד שלהם אמר לו לצאת וההוא יצא. שוב חזרה אותה פרשה כפי שהיתה בחדר במלון. מאז היחסים היו באמת טובים ומדי פעם היינו מובלים לפלה-דה- ז’וסטיס, שם היינו מוחזקים עד החקירה בסוריקיה, כל אחד בנפרד.

החקירה נוהלה עם כל אחד מאתנו בנפרד. החוקרים רצו לדעת איפה הפצצות. היה שם עיתונאי של “הרלד טריביון” אז עוד היה “הניו-יורק הרלד טריביון” אמריקאי שאיני זוכר את שמו, אך הכרתי אותו קצת באופן כללי והיו יחסים טובים בינינו. ביקשתי שיצור קשר עם אדם מסויים ולומר שיזרקו הפצצות שהיו מוכנות לנהר הסינה. ואכן הפצצות האלה הגיעו בסופו של דבר לסינה, כך שהם לא מצאו שום פצצות.

ש. הודית שאתה מלח”י?

ת. בודאי. אך יחד עם זאת הייתי אזרח מצרי. היה לי דרכון מצרי.

ש. מה היה כתוב…?

ת. את התעמולה של אותה תקופה איני זוכר. היתה זאת בעיקר תעמולה בהשראתו של הרב קורב. היא היתה קצת נאיבית מפני שהגישות שלו לעניינים היו קצת שונה. לא עסקתי בצד הזה.

ש. מה היה פסק הדין שלך?

ת. לא היה פסק דין. הם חיפשו את הפצצות ולא מצאו אותן. הם ערכו חקירות בפלה-דה-ג’וסטיס לפני השופט הראשי של המחלקה הפוליטית שלהם ג’ואיש גוליקי , ובהן תמיד חזרתי על אותם הפרטים, על גירושם מסוריה, ואיך הם מעיזים, והוא אמר שהאנגלים דרשו את הסגרתי. אמרתי לו שהם דרשו את הסגרת כולנו. הוא ענה שהם דרשו רק את ההסגרה שלי. שאלתי אותו למה הם צריכים דוקא את ההסגרה שלי? והוא ענה, מפני שאתה, הוא אמר את שמי. הם יודעים מי אתה והאחרים לא אכפת להם. אז חזרתי לאותו פזמון על זה שאתה צריך להיות הסעד שלי והעוזר שלי. אתה לא צריך להיות השופט שלי, אתה צריך להיות הפרקליט שלי עורך הדין שלי. אתה צריך להגן עלי. אם אתה תסגיר אותי לאנגלים הרי אתה לא תוכל לישון יותר, תהיה בוגד בצרפת. איך אתה יכול לעשות דבר כזה. היו ויכוחים מאד מאד מעניינים אצל השופט. בהתחלה הוא ניסה להעביר אותי לפסים אחרים, שזה טרור, שאני מנסה לשטות בו, אחר כך כל הדיבורים שלו נבעו מנקודת מוצא של הגישה בה הוא קיבל שאנחנו בעלי ברית, אולם מפני שצרפת ואנגליה גם הם ביחסים טובים, הרי שכל הדיבורים היו אם להסגיר אותי או לא להסגיר אותי לאנגלים. אתה יודע שיש פרס על ראשך? אני יודע, אמרתי לו, מה זה צריך להפחיד אותי, ואם הגרמנים היו שמים פרס על ראשך, איך היית מתייחס לזה? אני חושב שהיה זה ארגומנט מאד מתקבל על הדעת והוא גם קיבל את זה בסופו של דבר. חודש ימים ישבנו שם בבית הסוהר בלה-פונטה, לאחר מכן שוחררנו מכיוון שלא מצאו פצצות ועל סמך הכרוזים הם לא יכלו לעשות דבר.

ש. איזה מפקד היה רשדל?

ת. הוא היה אדם שעסק רק בצד הפוליטי. הוא לא עסק בשום דבר אחר. אדם שתמיד התייעץ לפני בצוע פעולה. קשה היה לו להחליט. אדם שעבד, פעל והשתדל מאד. קשה לי לשפוט. איני יכול להיות להביע דעה של רשדל לכאן או לכאן.

אחרי ששוחררתי מבית הסוהר, הוסדרה מיד העברתי לבלגיה באמצעות מבריחי גבול. עברתי עם המבריח לאזור החוף במערבה של צרפת בכפר שחציו הוא צרפתי חציו הוא בלגי. צריך היה להזהר שלא להתפס על ידי המשמרות. מכיוון שהוא היה מבריח ותיק הצלחנו לעבור. מהצד השני כבר חיכה לי תיאו גליקסברג . מה שאני זוכר זה דבר מעניין, כי בצרפת שרר משטר של צנע. את המזון רכשנו תמורת נקודות שקבלנו כהקצבה מהשלטונות. יכולת לקנות מזון רק בנקודות. אפילו הלחם והבגטים בצרפת היו כל כך גרועים באותה תקופה שהצרפתים הלכו כולם עם מן חררה. הרבה חלו במחלה של גרדת. פצעים על העור. כתוצאה מאכילת הלחם, שהיו מוסיפים לו נסורת עץ. עברתי לבלגיה. הכל היה שונה שם. עושר שקשה לתאר. הכל בזכות העובדה שמפקד נאצי, המפקד של אנטוורפן של נמל אנטוורפן לא הבין את הפקודות שקיבל. כאשר קיבל את הפקודה לסגת ולהרוס את הכל הוא לא הבין את הפקודה. הוא נסוג ולא הרס את הכל. בעלות הברית קיבלו את נמל אנטוורפן במתנה. זה גם מה שעזר להם מאד. לאחר מכן טיהרו את האיים של וולכרן והאי השני, מהנאצים. היה זה נמל פתוח עצום לתנועה לאירופה ,לכן בלגיה התעשרה בעוד שאר ארצות אירופה ושויצריה היו עניות מאד. כשהגעתי לבלגיה אירגנתי את הסניפים שלנו באנטוורפן ובבריסל. בתחילה ישבתי בבריסל, אחר כך במשפחה של תיאו בן הדוד של תיאו גליקסברג. זו היתה משפחה של מי שהיה מפקד משטרת בריסל בתקופת הכיבוש הנאצי ולמעשה עמד בראש המחתרת. אנשים אלה אימצו את תיאו כילד כדי שהגרמנים לא יקחו אותו, והוא שיכן אותי אצלם. תיאו זה השיג קשר עם בעלי מגרש גדול על שפת הסכלדה האסקו, הנהר הגדול של בלגיה שאנטוורפן יושבת עליו. במגרש זה היו כאלף טנקים שנחשבו כגרוטאות. כולם טנקים אמריקנים ולמעשה חלקם הגדול היה במצב מצויין. היו ביניהם שרמנים וברנטים מאותה תקופה. הלכנו יחד למגרש לבדוק אפשרות קנייה של כמה טנקים. היתה לנו אפשרות לקנות גם נחתת. רכישה כזו יכולה היתה לשנות את המצב בארץ מן הקצה עד הקצה. אם היית מביא חצי תריסר טנקים כאלה שנמכרו “על המשקל” במחיר נמוך מאד. שוחחנו עם בעלי המגרש והם נקבו מחיר. איני זוכר בדיוק אבל היה מחיר סביר. היינו יכולים לעמוד בו אילו גייסנו כסף מן היהודים. הלכתי למקומות רבים והרציתי לפני יהודים. הם תרמו כסף אך ביד קמוצה. היהודים הבלגים היו מאד קמצנים. עד שהגעתי למגרש להידבר עם הבעלים שנית, ראיתי לתדהמתי מגרש ריק. אף טנק אחד לא היה בו. הלכתי למשרדים לא היה שם איש. קישרו אותי עם בעל העסק והוא אמר לי שמכר את כל הטנקים. שאלתי אותו, “הרי אלה היו אלף טנקים, אתה עצמך אמרת לי שיש אלף טנקים, איך מכרת אלף טנקים?” והוא ענה לי שחואן פירון קנה את כל המגרש. כך הלכו הטנקים. אותה תקופה נפגשתי עם ישקה, יעקב אליאב-לבשטיין, בצרפת בקשר לנשק והוא השיג קשר עם אנשים שיכלו להשיג נשק ואפשר היה לקנות אותו אצלם. נפגשתי עם האנשים האלה והחלטתי לא לקנות אצלם נשק. הם עשו עלי רושם נורא. הם עשו עלי רושם של פושעים מהסוג הגרוע ביותר. חשבתי שזו סכנה ממש להתעסק איתם. היו גם עניינים אחרים שאולי לא כדאי לשוחח ולדבר עליהם.

מראיין : אברהם ליברמן (גדעון)

ראיון נוסף הנוגע לפעילותו של שומרון צפוני בארצות הברית,

שמתי פעמי לנסיעה לארה”ב . הי בידי המלצות, אך עם ההמלצות האלה ניסיתי לגשת לא לקונסוליה של אנטוורפן, אלא לשגרירות של בריסל מתוך מחשבה, שבאנטוורפן קל להם יותר לברר היכן אני גר, אלא שבבריסל סרבו לתת לי אשרת כניסה לארה”ב ונימוקם לסרוב היה, שאם אני תושב אנטוורפן, אני חייב לקבל את אשרת הכניסה לארה”ב באנטוורפן.

באתי לקונסול באנטוורפן שהיה מאוד אדיב, אך הניח את הדרכון על שולחנו בצורה קצת מוזרה , וביקש ממני סליחה לדקה אחת ויצא מן החדר.

באותו רגע הרגשתי משהו מוזר, הוא הניח את הדרכון והתמונה היתה כאילו מונחת בנפרד, למטה היה אור, כלומר הייתה משבצת של זכוכית שהייתה דומה לצבע השולחן, ומלמטה בקע אור.

לקחתי את הדרכון וכמובן הסתלקתי (אומנם התאמתי את החותמות בצורה טובה אבל כשמזייפים זה לא כמו המקור), משום שאיך שלא תדייק, אפשר בכל זאת להרגיש אחרי בדיקה יסודית את הדיו שאינו תואם למקור, חוץ מזה יכול להיות שהוא לא הרגיש, אבל למה לי להסתכן, ואף יתכן שהוא נכנס לחדר השני לטלפן למשטרה להודיע להם שיש כאן אדם עם דרכון מזויף.

אחרי כן לא היתה לי ברירה אלא להתקשר עם מבריחים, שהצליחו תמורת תשלום, לסדר לי עבודה באוניה.

במילים אחרות זה מה שלא רציתי, שהרי בדרך הראשונה לא הייתי צריך לעבור את הדרך המסורבלת הזאת, והדרך השניה שבה היתי חיב לעבוד באוניה, הייתה דרך ארוכה וקשה.

היתה זאת אונית נוסעים בעלת נפח של חמישה עשר אלף טון, שנסעו בה עולים חדשים מקנדה, אוקראינים וקצת פולנים, ומספר יהודים אדוקים עם זקנים ארוכים ,אלה נסעו בעיקר לארצות הברית,- ניו יורק ,ואחרים נסעו לקנדה לעבוד שם ביערות בתור חוטבי עצים. הנסיעה באנייה זו היתה מאוד מפרכת.

כשהגעתי לניו יורק נפגשתי עם אדם שפגשתי אותו כבר קודם לכן בבלגיה, ואפילו גרתי בבית אחיו באנטוורפן.

בימים הראשונים גרתי בבית אביו, כמובן שהתקשרתי עם מי שהייתי צריך להחליפו, היה זה גפנר בנימין. לאחר שנפגשנו טיפלנו בהשגת חדר, ואחר תקופת מה עברתי לגור בניו יורק את הכתובת אינני זוכר היום, ואז התחלתי להיפגש עם אנשים ולברר מה המצב.

קבלתי מגפנר דו”ח, על הפעילויות של לח”י בארה”ב, ועל התכניות לעתיד. היתה תקופה שהדרכתי בקורס במחנה ,במדינת ניו ג’רזי, היה שם אוהד שלנו, עורך דין, שנתן את המגרש שעל יד ביתו, בית הקיץ, בכדי להקים מבנה שהתאמנו בו גם בנשק.

היו לנו סניפים במספר מקומות, אינני זוכר בדיוק איפה היה לנו סניף בשיקגו, ובני יורק בעיקר. היו גם קשרים עם יחידים במקומות שונים ,אבל לומר שהיו גם סניפים במקומות אחרים זה קשה, בסניפים הקיימים לא היו הרבה אנשים, אבל היה מועדון עם מספר חדרים, וצעירים היו מתאספים בו. ארגנו פעולות ושרו שירים עבריים, היתה אוירה נעימה למדי, היה רצון לפעול לעשות וללמוד, חלקם למדו גם קצת עברית, וכמה מהם דברו מעט עברית. שמו של המועדון היה: “הידידים האמריקניים של לוחמי חרות ישראל” הפעולות שם היו קצת שונות מאשר באירופה ,באירופה הפעילות היתה תכליתית. מן הצד המלחמתי היו ניסיונות וגם הצלחות לפגוע באויב, לחדור לאנגליה, או אפילו לחבל במקומות אחרים באירופה . הפעילות לא התבטאה ע”י פגיעה ישירה באויב, אלא ראשית כל של ארגון נוער, של הכנת גייסות של צעירים והדרכתם. גם של איסוף כספים. של רכישת ציוד מכל הסוגים, ציוד רפואי או ציוד צבאי, ולעשות את המקסימום כדי לסייע למחתרת בארץ, ולסייע לחברים שלנו באירופה שעסקו בפעילות ישירה נגד האויב.

באשר לאיסוף כספים, הדרכים היו שונות ומשונות. למשל: להוציא חוברת ועליה כתם דם(דיו אדומה) ועליה חתיכת צמר גפן,

עפרה מוסיפה: עליה היה כתוב “הם נותנים מדמם תן אתה מכספך” או משהו דומה לזה, את זה שלחו לבתים של יהודים.

בניו יורק למשל ראיתי, שילדים בני 12 בערך עומדים ברחוב עם סדין גדול פרוס ומטבעות בתוכו וגם שטרות של כסף, והם צעקו [באנגלית כמובן] “מתנות בשביל ישראל מתנות עבור המלחמה בישראל” ,עם האנגלית המשובשת של יהודי ברוקלין. ראיתי ילדה שממש בוכה בדמעות, ומתחננת שיזרקו קצת כסף, ואמריקנים יהודים ולא יהודים זרקו כסף.

פעם נסענו לפיטסבורג לוועידת הארגון של ציוני אמריקה, והאנשים שלנו שם אספו כסף ברחוב עם קופסאות כמו של הקק”ל.

על המקרה הזה ספרו לי: היה בחור שלנו ג’רי גיגי[דיסלר] בחור אמריקני שפנה אל הבחורים שלנו, וצעק לעברם, האם כך אתם רוצים לאסוף כסף? תפס את הקופסא מידם ,והתחיל לצעוק בקולי קולות, והתחיל להוציא מילים משונות, לא בשביל מי ולא בשביל מה אלא קולות משונים בלי משמעות מיוחדת רק בקול ורעשים, ואנשים נגשו ותרמו כספים ואפילו לא ידעו בשביל מה.

שכרנו גם מכוניות עם רמקולים שבתוכם שחקנים שכורים, והם דברו על ישראל ובעצמם אינם יודעים על מה, אבל בדמעות ובקול חנוק, זה עזר ואנשים תרמו כספים. אינני זוכר כמה אספו במבצע כזה, אבל נדמה לי שכעשרת אלפים דולר, שזהו סכום עצום. כמובן שהיו גם הוצאות לשלם לשחקנים ועוד.

הנוער בעצמו היה נחמד, כמה מהם גם באו ארצה ,וחבל שחלק חזרו לאמריקה, אבל חלק מהם נשארו בישראל.

אחד מהם היה קבוצניק, קודם פגשתי אותו במקרה בעצרת על יאיר ושמחתי לראות אותו, אחד מהם הלך לצבא קבע. הגבוה זה שהיה בקיבוץ הוא מסגר, פעם פגשתי אותו ושאלתי אותו לאן הוא הולך, הוא אמר לי שהוא הולך לשגרירות של ארה”ב להחזיר את הפספורט האמריקאי. כמובן שהיה נעים מאוד לפגוש חבר כזה.

רעיתי הייתה מנהלת את הסניף שלנו בשיקגו במשך תקופה ממושכת, אחרי כן היא חזרה לניו יורק ועבדה כמו כולם בכל מיני תפקידים.

עפרה (אשתו של צפוני): היו שם מעט מאוד נוער, היה שם בחור אמריקני מוכשר שידע לאסוף כספים, והוא ריכז שם איזו קבוצה “משפחתית” אפשר לומר, של כמה בחורות אינני יודעת אם הן היו משועממות, או שהיו באמת ציוניות גדולות, אבל היו מאוד נאמנות. היה שם סניף שעסק בעיקר באיסוף כספים, והצליח לרכז כמה מתנדבים שבאו יותר מאוחר.

יום אחד עמדנו וחילקנו כרוזים ע”י דלת אולם של אנשי מדע, יצא אחד מהם והתחיל לדבר אתנו, איש מדע מאוד נחמד. הוא התעניין, נתנו לו כרוזים אחר כך הוא היה צריך להתקשר אלינו, הוא התקשר ויותר לא שמעתי ממנו.

הוא היה מאוד נלהב, אבל לא היה מי שימשוך את החוט ממנו ולצרפו לפעילות בסניף.

גדעון שואל: מה רצה הנוער במקום?

הנוער רצה משהו לעשות בשביל ארץ ישראל, הם ישבו שעות וכתבו מכתבים, הלכו לאסוף כספים מבית לבית, כל מה שביקשו מהם הם עשו.

יום אחד הלכתי לאסיפה של חיילים משוחררים ואחד מהם שאל אותי, אם אנחנו רוצים רובים גדולים. היתה איזו שהיא אי הבנה, אני חשבתי על כלי אחר, אבל הם התחילו להביא רובים גדולים וישנים שעזבו אותם, או שהביאו אותם מאירופה כמזכרות, להחזיר אותם לא היה נעים לי, ולהביא אותם ארצה לא היה כדאי ,כי ההוצאות היו גדולות מאשר השווי של הכלי.

גדעון שואל: האם המשפחות הללו היו מוכנות לבוא לארץ ולעזור לנו בכל?

הם בעיקר היו אנשים מבוגרים שלא רצו לעלות, רק שלש בחורות די צעירת על גבול רווקות זקנות, היו מוקסמות מהרעיון. אבל היו גם אוהדים בעלי משפחות שהן אמנם לא היו מוכנות לבוא ארצה, אבל היו מוכנות לעזור ולתת לנו בית ,לתת לנו כסף, לעזור לממן פעולות, להוציא עיתון, הרגשנו שהם מוכנים לעזור..

צפוני: תפקידנו היה: להכניס אוירה ואהדה למלחמתנו בבריטים והשגת העצמאות שבמהלכה תקום מדינה ליהודים בארץ ישראל , לגייס כספים ובמידת האפשר לגייס נוער. היו לנו שם מספר אנשי המחתרת ישראליים, שארגנו את הדבר.

הארגון היה כמעט כולו בידי ישראליים, אם כי היה מספר מצומצם מאוד של אמריקנים השתתפו במרכז התנועה בארה”ב, שם היו גם החלטות בקשר לפעולות מסוימות, שחרגו מהתחום של איסוף כספים והדרכת נוער.

בהזדמנות מסוימת נודע לנו כי מורטון נמצא בברזיל, בשל כך החלטנו לשלוח שנים מאנשינו כדי לחסל אותו שם, אך לאחר מכן התברר שהידיעה לא הייתה נכונה, או שהיה ואיננו עוד שם.

קודם לכן קבלנו ידיעה שהוא נמצא בהוואנה, כנראה שהוא כן היה בקובה, מפני שידיעות מאוחרות יותר אימתו את הדבר הזה מאנשים שאפשר לסמוך עליהם בהחלט וכנראה שהיה שם תקופה קצרה מאוד.

כוונתנו היתה לטווח ארוך, כלומר להביא מארה”ב לישראל את הסיוע למלחמתינו עד כמה שאפשר. כמובן שלאירופה היה לנו קשר נוח יותר, למשל יכולנו לשלוח לפי בקשתו של סניף אירופי, דברים שיוכלו לסייע להם. שלחנו להם פספורטים, חבילות נשק , ועוד משלוחים אחרים ככל שנדרשו, האם היה כדאי לשלוח את זה? אינני יודע, ואיך יתגלגלו הדברים גם לא היה ברור, את הדרכונים שלא יכלו להשיג שם, אנחנו שלחנו להם, כך גם בקשר לכסף ששלחנו למחנה המעצר באפריקה.

בתקופה שאני הגעתי, פעולת גיוס הכסף כבר לא היתה בידי ,פעולת הגיוס היתה כבר בירידה

זאת היתה תקופה די מאוחרת, אני זוכר שכבר אז שידרו ברדיו על הקרבות בארץ ומלחמת העצמאות, זה אומר שהתקופה הזאת שהייתי שם, היתה כבר פעולה מאוחרת. תקופה אחרונה של המחתרת.

ואותו מצב היה גם אחר כך, כשהיא נהפכה להיות תנועה לגלית בשם: “מפלגת הלוחמים”.

גדעון שואל: האם היו לכם תוכניות לפגוע בבריטים מהמקום הזה?

לנו לא היו שום תכניות לפגוע משם בבריטים באופן ישיר, אך סייענו לאחרים לפגוע בהם.

היה לנו קשר הדוק עם המחתרת האירלנדית, ובראש הצבא האירי והרפובליקני בארצות הברית, עמד אחיו של ראש העיר ניו יורק “אדוויאר”, וראש הצבא היה “קמבל”*

רעית צפוני: בעיתון שלהם בשיקגו הופענו בשני עמודים בלי תשלום, ופרסמנו את מעללי הבריטים בתקופת המאורעות בארץ שלא היו ידועים לקהל, וכל מיני ספורים אנטישמיים ומעשי הזוועה שנעשו ע”י הג’נטלמנים האנגלים. פרסמנו תמונות של הנרצחים, וכתוצאה מכך התקשרו כל מיני אנשים ושאלו מה הם יכולים לעזור, וגם ברדיו בשיקגו נתנו לנו זמן שידור של חמש דקות ללא תשלום, אני לא דברתי ברדיו.

היתה גם עזרה הדדית ביננו לבין האירים, למשל: שלחתי בחורים שלנו לרחוב להכריז שלא יקנו סחורה אנגלית ולא היו לנו מספיק בחורים, אז הם היו נותנים לנו את החבר’ה שלהם, וגם אנחנו נתנו להם בחורים שיעמדו עם שלטים שהכריזו:” אל תקנו סחורה בריטית”.

פעם הם פנו אלינו בנושא שהיה חשוב להם מאוד, השגת מצלמות זעירות, מכוון שלא היה להם דרך להשיג אותם. אני לא יודע בקשר למה הם היו זקוקים למצלמות.

הייתי אומר שזה שיקף את חוסר האונים שלהם ביחס למחתרת שלנו, אם להשוות אותם אלינו, הם היו מאוד אובדי עצות ולא ידעו איך לעשות דברים.

אני הפניתי אותם לאותה חברה שאנחנו זכינו לאהדה מצד מנהלה, שמו היה “פירלס” והם קבלו שם כל מה שהם רצו. הם בעצמם יכלו לפתור את הבעיה בלא כל קושי, אך הם לא ידעו כיצד לגשת לענין.

גדעון שואל : האם לא בקשו את עזרתכם בקשר לפעולות ממש?

צפוני: הם אף פעם לא בקשו את עזרתנו בקשר לפעולות ממש, לעומת זאת הוא הציע לי כמה פעמים לבוא לאירלנד.

הוא אמר שהוא יוכל להעביר אותי לאירלנד, אני זוכר ששאלתי אותו אם מאירלנד יהיה לי יותר קל לעבור לבריטניה, מאשר מצרפת למשל, או מבלגיה. הוא אמר לי שהוא לא יודע לומר לי, ואני תיארתי לעצמי שחדירה לאנגליה מצד אירלנד, היא לא יותר קלה מאשר מדינה אחרת באירופה, כי בדרך כלל הפוגעים באנגליה באים מאירלנד, ולא מאירופה. ההזמנה לבוא לשם היתה קיימת כל הזמן.

גדעון שואל: איזה תפקיד מלאו אנשינו במקום? האם היו חיכוכים?

בדרך כלל לא היו חיכוכים בינינו, אמנם כשהגעתי למקום היה חיכוך שהייתי צריך לתווך בו, היה ויכוח בין גפנר עם בועז עברון, בחור שלנו.

אשתו של צפוני: יום אחרי שפרצה מלחמת השחרור, גפנר העביר נושא על מה נעשה במקרה שהישוב העברי בארץ יושמד.

והויכוח היה בנושא: מה יקרה אם הישוב יושמד במלחמת השחרור.

בועז עברון התנגד לעצם הצגת השאלה בצורה כזאת, לעומתו אמר “גפנר” אמר שיש צורך להיערך גם למקרה כזה, ויש צורך להכין מקלט לנמלטים. ובועז טען שלא תתכן אפשרות כזאת, ואסור לעזוב את הארץ.

ואז הועבר הויכוח לפסים אישיים, אבל הוכוח ביניהם התחיל מוכוח רעיוני ועבר לפסים אישיים, אבל זו היתה נקודת המוקד, ואז בא המשבר: צפוני בא להחליף את גפנר, וכשהשאלה באה לפני היא הובעה בחום רב משני הצדדים.

כשהתחלתי לשמוע על הוכוח ראיתי שוכוח כזה בארץ היה בלתי אפשרי, ואז חתכתי את כל הויכוח מבלי להתעמק.

למעשה לא היה לגמרי חשוב מי צדק, עשיתי חשבון שבנימין חוזר ארצה, ופסקתי לטובת בועז שישאר בעבודה, כי אני ידעתי שלא היה מקום לויכוח כזה ביננו לבין עצמינו.

על סכסוכים אחרים אין מקום אפילו לדבר עליהם, כי היו מאוד רדודים ובלתי חשובים, למשל: בועז היה פעיל מאוד אח”כ בעיתון שאנחנו פרסמנו בשם: “אופקים מדיניים”(באנגלית כמובן) שלכל הדעות עמד על רמה גבוהה מאוד, וזכה לשבחים באמצעות מכתבים שנשלחו אלינו מאישים מכובדים , כמה מאלה היו עורכי עיתונים.

מכתב כזה הגיע אלינו, מהעיתונאי[סופר] המפורסם והחשוב מאוד באותה התקופה, שהוא קרוב לוודאי נמצא בארכיון שלנו.

הצלחתו וביקושו של העיתון, חרגה מכל פרופורציה ליכולתנו להפיצו, והכמות שיכלנו להדפיס ולשלוח, כי זה היה קשור בהוצאות גדולות שלא היו בנמצא אצלנו. מכיוון שאיסוף הכספים היה בירידה תלולה, בעיקר משום שהמדינה כבר הוקמה.

לסכום על פעילות המחתרת בארה”ב

טוב שפעלנו בארה”ב, כי הפעולות שעלה בידנו להפעילם תרמו רבות להגברת התודעה בקרב הצבור בארה”ב , על המחתרת וצבירת אהדה למלחמתנו הצודקת, לסלוק הכובש הזר מארצנו.

נכון שהרבה מאוד לא הספקנו, אספנו קצת כספים. במושגי הארץ היו אלה כספים רבים, שהגיעו לארץ אולי בחלקם ברגע הנכון, וחלקם הוצאו לכסוי הוצאות לעבודה השוטפת, לפעמים בצורה לא מוצדקת, אבל בחלקו גם בצורה מוצדקת, הייתי אומר שהכסף לא בוזבז אף פעם, בצורה רשלנית.

התועלת בפעילות שלנו היתה במיוחד בהדרכת הנוער ובארגון הנוער שהיתה אמנם מעטה מאוד. היה לנו חוג נוער נחמד לא גדול מדי, והבחורים היו מוכנים לכל אותם הרגעים. וכשקמה המדינה היו פחות מוכנים, התעוררו בעיות ממלכתיות, ענין ברנדוט פגע בנו קשות בארה”ב, עזבנו את משרדינו מטעמים מובנים, נוסף על כך קמה קבוצה בראשותו של אחד הצעירים שלנו שגינו את רצח “ברנדוט” ועזבו אותנו, יוסף היה שמו.

גדעון:האם הופעתם בשמותיכם האמיתיים?

בדרך כלל לא הופענו בשמותינו האמיתים, בקרב האנשים שמי היה דן ,ולאשתי קראו יהודית, ושם משפחתנו היה לדרמן. אך לחלק מאיתנו היו דרכונים לגליים, והם באו לארה”ב בצורה חוקית.

גם בקרב האנשים שלנו היתה איזו שהיא מחתרת, למרות שכל אדם יכול היה להשתמש באיזה שם שהוא רצה בארה”ב, בתנאי שזה לא נעשה לשם מטרה פלילית. ולכן היו לי ניירות על שם יהודית לדרמן בכרטיס עבודה, ולצפוני היה כרטיס עבודה על שם מרק הריס.

היתה תועלת מסוימת בפעילותינו זאת, אך לא רבה. בעיקר בתקופה האחרונה לא הגענו להישגים גדולים.

לעיתון שלנו, היתה השפעה רבה, הוא חדר לחוגים רחבים, והשפיע ללא ספק השפעה רבה מאוד, ועשה נפשות לרעיון הקמת המדינה