דוד נולד באיסטנבול, תורכיה,ביום ג' בטבת תרפ"ה, 30 בדצמבר 1924 להוריו לובה ויצחק סובול, פליטי המהפכה בבריה"מ, שברחו לתורכיה, שם הפך אביו ציוני, בעל השקפות לאומיות, ויסד את תנועת "בית"ר". לדוד היוּ שני אחים בוגרים. בשנת 1934 השיג אביו סרטיפיקט והמשפחה עלתה לארץ־ישראל והשתקעה בחיפה. עד מהרה השתלב אביו בפעילות באצ"ל וכל שלושת הבנים הצטרפו לבית"ר, בה קיבלו את חינוכם הלאומי.

דוד למד בבית־ספר יסודי ואחר־כך בגימנסיה. בעודו נער בן 14 גויס לאצ"ל, ועם הפילוג הצטרף ללח"י, בה עשה את דרכו מיום היווסדה ועד הצטרפותו למערכת הביטחון.

הוא החל את דרכו כאיש שורה, עד שנאלץ בשנת 1944 להסתלק מחיפה, מחשש מאסר. הוא נשלח לירושלים, שם צורף למחלקת הפעולות, וברבות הימים הפך איש מיבצעים מן המרכזיים בלח"י. השתתף בהכנות להתנקשות בנציב העליון. בתל־אביב עסק בגיוס לוחמים, בהדרכה, ולימים מונה אחראי על מחלקת ההדרכה הארצית, ובמקביל נטל חלק בתכנון מבצעים והתקפות על מטרות בריטיות: החרמת נשק במחנה צבאי בחולון, התקפה על מחנה צבאי בפרדס־חנה, על תחנת הרכבת בלוד, החרמת כסף בבנק דיסקונט בתל־אביב, פיצוץ מטוֹסים בשדה התעופה בכפר סירקין, השתתף גם בהתנקשות בחייו של קצין הבולשת ווילקינס, ועוד. חיבר חוברות הדרכה, פיתח מחלקת תיעוד לזיוף תעודות, רישיונות ודרכונים לצורכי המחתרת.

בשנת 1946 נתמנה דוד אחראי על מחלקת הפעולות בירושלים ובשנת 1947 צורף למטה המיבצעים הארצי. באותה תקופה נשא לאשה את צפורה גפני (אפרת), אף היא חברת לח"י. לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, נעצר אך ברח כעבור חודש והסתתר במקום מבטחים עד מתן החנינה הכללית. אחרי שוך הקרבות עבר לבאר־שבע, שם עבד כפקיד ראשי בחיל ההנדסה בתיקון הדרך לאילת, כמזכיר מחוז הנגב של מ.ע.צ, וכמנהל אספקת המים ב"מקורות". ב־1955 גויס בידי כוחות הביטחון, ושירת כ־20 שנה, לסירוגין בארץ ובחו"ל. משנת 1975 שימש כמנכ"ל חברת ברינקס.

בשנת 1989 יצא דוד לגמלאות. למד באוניברסיטה העברית מדעי המזרח והמדינה. פרסם שלושה ספרים: "גוייסנו לכל החיים" בהוצאת מערכות, "מחתרת מאונס" בהוצאת יאיר, וכן רומן בשם "הסליק", בהוצאת ספריית הפועלים.

לדוד ולצפורה שתי בנות, אילת ושבע.

דוד נפטר ביום י"ב בטבת תשפ"א, 27 בדצמבר 2020.