חיים, או “דיקו”, כפי שכונה בקרב משפחתו וחבריו, נולד בבולגריה בשנת 1915. הוא היה חניך בית”ר ולאחר עלייתו לארץ, הצטרף לאצ”ל. לאחר הפילוג בשנת 1940, הלך אחרי יאיר והצטרף ללוחמי חרות ישראל. דיקו הצטיין בהתרחקות מכל מעשה נחפז ופזיז, תמיד היה מגולח למשעי ולבושו מסודר למופת. מראהו העיד עליו שהוא אדם הגון וישר. על אף שהיה מתוייק בכרטיסיות הבולשת הבריטית, עמדו לו תכונותיו אלה להיחלץ ממעצר חוזר. נוסף לקווים אלה לדמותו, מן הראוי להזכיר גם את היחלצותו למעשים ולפעולות מיוחדות.

דיקו השתתף בקורס הטייס של האצ״ל והיה בין המשתתפים במסדר הכנפיים הראשון בארץ ישראל,  שהתקיים בשדה התעופה בלוד, ב-21 באפריל 1938, בנוכחות הרולד מק’מייקל, הנציב העליון הבריטי. הנציב העליון לא היה מודע לכך שהוא מעניק את רישיונות הטייס לחברי האצ”ל ולכשנודע לו על כך, רתח מזעם.

במסגרת המחתרת, השתתף דיקו בפעולות רבות ואף היה עצור במחנה המעצר בלטרון. בנוסף לכך, הוא היה אחראי על הדפסת והפצת כתבי ההסברה שיצאו מטעם מרכז לח”י.

במלחמת העצמאות, התגייס דיקו ביום 29 במאי 1948, יחד עם שאר חברי לח”י לצה”ל. שירת כסגנו של יעקב גרנק – “דב הבלונדיני”, שהיה מ”פ פלוגה א’ בגדוד הקומנדו 89. עם נפילתו של דב בקרב על עוג’ה אל חפיר, קיבל דיקו את הפיקוד על הפלוגה. הוא צוין על אומץ לבו על חילוץ פצועים בקרבות של עיראק סווידאן ומבצע חורב.

לאחר המלחמה, הוא היה מפקד חיל ההנדסה באילת. בשנות ה-50 הוא נטל חלק בייבוש ביצות החולה, בהטיית הירדן ובהקמת המוביל הארצי. בשלהי שנות ה-50 הוא גוייס על ידי יצחק שמיר למוסד ונשלח למרוקו לארגן את הגנת הקהילה היהודית בקזבלנקה ומבצעי עלייה לארץ. בתחילת שנות ה-60 הוא שב לארץ משליחותו ועבד בעיתון “הארץ”.

ביום 19 באוקטובר 2009, שבע ימים ומעשים, נפטר דיקו בגיל 94. הוא תרם את גופתו למדע וב-30 בדצמבר 2011 הובא לקבורה בבית העלמין “פרדס חיים” בכפר סבא. על מצבתו חקקו בני משפחתו את דבר השתייכותו ללח”י ואת כינויו המחתרתי.