אשר בן חנה וסעדיה נולד ביום ב' בטבת תרפ"ב, 2 בינואר 1922 בעיר עדן, דרום תימן. עלה לארץ עם הוריו באשרת תיירים בשנת 1932, בהיותו בן 10. משפחתו מנתה 11 נפשות, ביניהם שִשה בנים ושלוש בנות. למרות המצב הכלכלי הקשה, השתקעה המשפחה בתל אביב. אשר נאלץ לצאת לעבודה כדי לעזור בפרנסת ההורים. אחיו הגדול הקים אִרגון בשם "ארגון עולי עדן", במטרה לשפר את מצבם החברתי והכלכלי של העולים מעדן. במועדון של הארגון התנהלו פעולות תרבות מטעם אנשי התנועה הלאומית ו"התאים הלאומיים" של האצ"ל, אשר קירבו את אשר לדרכה של המחתרת.

הוא גויס ללח"י בשנת 1943. כינויו היה "ציון". עסק בהדבקת כרוזים והעיתון "המעש", בפעולות בילוש ומעקבים, השתתף בפעולות להחרמת כספים שהתנועה היתה זקוקה להם לצורך מימון פעילותה, עבר אימוני נשק, עסק בהטמנת "סליקים", השתתף בהתקפה על שדה התעופה בכפר סירקין, בהתקפה על מחנה בריטי של "הכלניות" ברח' הירקון בתל אביב, בהתקפה על מחנה צבאי בתל ליטוינסקי לשם החרמת נשק, בהתקפה על מחנה צבאי בחולון, בה נלקח שלל רב מהחיילים הסנגלים.

אשר לקח חלק גם בהתקפת לח"י על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה, ביוני 1946, ונלקח בשבי עם 17 חבריו אשר נידונו למות, אך דינם הוחלף למאסר עולם. בכלא עכו השתתף בחפירת מנהרה, דרכה התכוונו האסירים לברוח, אך הם הועברו לכלא ירושלים לקראת צאת האנגלים מן הארץ, והמנהרה נשארה עלומה עד שחרור עכו בידי צה"ל. מירושלים הועברו אשר והאסירים היהודים האחרים לעתלית. כאן נבחרו שני אנשים, ביניהם אשר, לברוח בתוך מזוודות. הבריחה הצליחה ואשר יצא לחופשי.

לאחר ההתנקשות ברוזן ברנדוט, התגייס לצה"ל ושירת ביחידת אספקת דלק.

הוא נישא לרחל לבית ישראלי, ילידת עדן ונולדו להם שלושה ילדים. לאחר מלחמת העצמאות עבד בעיריית תל אביב ולאחר מכן עבד במשך 45 שנים כנהג מונית ב"יעל דרומה".

אשר נפטר ביום ל' בכסלו תש"ף, 28 בדצמבר 2019 והובא למנוחות בבית העלמין ירקון.