מנחם נולד בתל־אביב ביום כ”ו באלול תרפ”ז, 23 בספטמבר 1927 להורים טוביה ומלכה שעלו בעלייה השלישית מפולניה ועִמָם ארבעת ילדיהם שנולדו בגולה. ההחלטה לעלות נחרצה בלב האב, בשִבתו עם משפחתו אל שולחן השבת המואר בנרות, ופולני שעבר בחוץ, ירק עליהם מבעד לחלון וקיללם: “ז’ידים”. “לא עוד”, אמר האב, ולמרות מצבו הכלכלי הטוב בעיירתו, ושידולי קרוביו ויהודי העיירה להישאר בה ולא “להשתגע” ולנסוע ל”פלשתינה השוממת”, קם ועלה עם משפחתו ציונה, לגאול ולהיגאל בה.
את גאוותו האישית ואת גאוותו הלאומית, שהעלתה אותו מן הגולה למולדת, הנחיל לילדיו. כולם הצטרפו לתנועת בית”ר הלאומית, ובהמשך לאצ”ל. בהתפלג לח”י מן האצ”ל, בחרו שניים מהם, חיים (פתחיה) ומנחם הצעיר, להצטרף ללח”י הנרדפת והמושמצת, אך הממשיכה במלחמה לחרות המולדת.
מנחם סיים את לימודיו היסודיים בבית ספר “ביל”ו” בעיר הולדתו ובגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער בית”ר בעקבות אחיו המבוגר. הוא היה נער עירני מאין כמוהו, סקרן מאד, מהיר קליטה וחרוץ, ומסור בלב ונפש למטרה הלאומית. בלט בתכונותיו אלה בלח”י וקודם לתפקידים אחראיים.
ב־1944 צורף למחלקת מודיעין בלח”י. מנחם נתמנה לאחראי על תא הצעירים. הוא ניחן בחושים בלשיים חדים, בזיכרון מפליא, בסיבוֹלת גופנית ובכישורים טכניים רבים. כאשר היה מתחקה אחר אדם שנחשד או זוהה כמשרת הבולשת, לא היה מרפה ממנו ולא מתפנה לאכילה ולשינה, עד שידע כל מה שנדרש לדעת עליו. הוא וחברי התאים שבאחריותו “חרשו” את הרחובות וגילו את העוקבים אחר חברי לח”י, רובם “לוחמי הטרור” של ההגנה, גילו את מקומות מגוריהם, מפגשיהם וריכוזיהם, מפקדותיהם ומפקדיהם, ואפשרו לתנועה לשתקם.
בגמר “הסֵזון”, הופנו כל כישוריהם של מנחם ותאו נגד הבריטים, וגם נגד אויב זה והם הצטיינו בפעילותם. אולם הצטיינות זו לא סיפקה אותם. מנחם וחברי תאו דרשו לשתפם בכל פעולה שהם השיגו את המודיעין הדרוש לביצועה, והם זכו לכך מפעם לפעם.
לאחר נפילת אחיו, חיים “פתחיה”, בפעולת בתי המלאכה, בשנת 1946, דרש מנחם ביתר תוקף לשתפו בפעולות. ביום י’ בכסלו, תש”ז, 3 בדצמבר 1946 מנחם השתתף באיסוף מידע לביצוע פעולת החרמת כספים. באותה פעולה חִיפָה מנחם, על יעקב גרנק “דב”, שניגש אל פקיד “הבנק הפולני”, שנשא תיק כסף מן הבנק, בליווי שוטר יהודי חמוש, כדי להחרים את הכסף עבור מלחמת השחרור. למרות הזדהותם כלוחמי חרות, פתח עליהם השוטר היהודי באש ופגע בם. הם לא השיבו אש, כי חזקה עליהם פקודת המרכז שלא לפגוע ביהודים בעת פעולותינו. דב חולץ בידי המחפים האחרים לבית חולים. מנחם, שנפגע בפעולה, חילץ את עצמו, אך שתת דם עד מוות ונפטר כעבור יומיים ביום י”ב בכסלו תש”ז, 5 בדצמבר 1946.
הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי נחלת יצחק.
