חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

עדות של רוט יוסף – “דניאל”

עריכה: שרגא לביא - "שלמה", מראיינת: חנה ערמוני (שרה)

יוסף נולד בעיר ברהובו, בזמנו צ’כוסלובקיה, ביום 24.4.1921 ‏ לרבקה ולמרדכי וגדל בבית ציוני מסורתי.

משחר ילדותו את הציונות ואת אהבת הארץ . בגיל צעיר מאוד הצטרף לתנועת בית “‏ר במקום. כהכנה לעלייתו ארצה, הפסיק את לימודיו התיכוניים ולמד מקצוע. בשנת 1938 ‏עזב את בית הוריו ונסע לצ’כיה כדי להתארגן לעליה. בחודש מרץ 1939 ‏ הגיע ארצה באנית המעפילים המפורסמת “קטינה”, שנחתה בחוף נתניה. יוסף הצטרף לאצ”ל, עם הפילוג במאי 1941, הצטרף ללח”י .

חברים מספרים

שלום יוסף רוט. היום : 10/11/1977. אנחנו בבית יאיר ואתה מספר לנו על הזיכרונות שלך בתקופה בה פעלת במחתרת.

ת: נולדתי בצ’כיה.בשנת 1921 בעיר ברקסס, שבקרפטורוס למשפחה יהודית מסורתית וציונית, מובן שהצטרפתי למחתרת בגיל צעיר מאוד.

ש: הייתם משפחה גדולה? היו לך אחים ואחיות?

ת: כן היינו משפחה די גדולה, 9 אחים ואחיות.

ש: אתה היית הבכור?

ת: אני הייתי הצעיר ביותר.

ש: והאחים שלך גם היו ציונים?

ת: היו ציונים, בפרט אחותי שעלתה ארצה בשנת 1935.

ש: היא עלתה באופן לגלי?

ת: כן. היא קבלה סרטיפיקט דרך הנוער הציוני, נדמה לי הציונים הכלליים. היתה

בהכשרה. ועלתה ארצה ב- 1935.

ש: היית בתנועת נוער?

ת: הייתי בתנועת נוער בבית”ר מגיל צעיר מאוד.

ש: מאיזה גיל?

ת: מגיל 12. כמובן ששם קבלנו חינוך לאומי, כן הקן היה טוב מאוד, עובדה שהמחתרות

יצאו מאותו קן.

ש: זה היה ביתר ? זה חשוב, היו תנועות אחרות.

ת: היו תנועות אחרות כמו תנועת הנוער הציוני שאצלנו היתה פעילה מאד גם השומר

הצעיר, שלא חזקים במיוחד . התנועות הללו היו העיקריות אצלנו.

ש: איך היו היחסים?

ת: בסדר גמור, היינו ביחסים טובים, כי התנועה השניה הופיעה בתור צופים .אצלנו בגימנסיה אסור היה להשתייך לבית”ר, רק לתנועת הצופים והם אלה שהיו בגימנסיה, אלה שהיו בבית”ר היו באופן בלתי לגלי, שלא ידעו על כך.

אבל אלה שהשתתפו בנוער הציוני קראו לזה “קדימה”, אלה היו צופים.

ש: למה לא הרשו ביתר?

ת: לקחו בחשבון שזה ענין פוליטי ולא נתנו.

אבל היו כמה חברה מהכיתות היותר גבוהות שהם כן היו בבית”ר, אבל זה לא היה רשמי, שום תהלוכה שום אירוע רשמי. אני כמובן עזבתי את התיכון, כיוון שבגיל 14 שאפתי לעלות ארצה. עזבתי והתחלתי ללמוד מקצוע

ש: איזה מקצוע למדת?

ת: למדתי זגגות, ואני ממשיך בזה עד היום.

ש: מה היו סוג הפעולות שעשיתם במסגרת ביתר?

ת: היינו במחנות קיץ ופגישות יום יום. היו פעולות. היה תוסס מאוד בקן בית”ר, היו לימודים בספרות, הצגות, הרצאות לימוד עברית וחינוך לעליה לארץ, אפשר לומר חינוך קיצוני. היו לי ויכוחים על שלמה בן יוסף, דובר שבית”ר תיהפך לבלתי לגלית שהרי אישור לא יתנו השלטונות הבריטים, ואז תנועת בית”ר בארץ תהיה בלתי לגלית. אני זוכר את הוויכוחים האלו ויכול להיות שזה השפיע

ש: מה זאת אומרת? היו כאלה שהיו

ת: היו ציבורים כאלה.

ש: אבל מה היתה ההצעה הקונקרטית של המתנגדים?

ת: לא היתה הצעה, רק היה מדובר על על כך שאם תהיה תנועה בלתי

לגלית אז הם יהיו יותר דומים למחתרת.

ש: מי היו החברים שלך שבאו איתך אחכ ארצה?

ת: יש לי הרבה חברים, באנו ארצה בקבוצה מאותה תנועת הנוער , כמעט כולם, כ -70%

עלינו ארצה.

ש: יחד?

ת: יחד!

ש: ואיך עליתם? באופן בלתי לגלי?

ת: אני באתי באופן בלתי לגלי מכיוון שבאנ

ש: תספר לנו על העליה, ותספר לי עם מי באת?

ת: היתה לנו פגישה עם קנים אחרים, כמו שברקסס ומונקש המרחקים לא היו גדולים,

גם שם המרחקים לא היו גדולים, ושם הכרתי גם את “קוסי”.

ש: משה ערמוני!

ת: כן משה ערמוני. שם התיידדנו, הינו קבוצת אנשים שמכאן ומשם באותו הגיל בערך. היינו נפגשים בכנסים ובמחנות קיץ.

בעליה שהיתה אמורה להגיע ארצה, הצטרפנו לאותה הקבוצה . ההתארגנות היתה בצ’כיה המלחמה התקרבה ב- 1935 היטלר כבש את הסודטים ואת אוסטריה וכמובן שאחרי ההסכם הזה (אנחנו היינו צ’כיה), ההונגרים נכנסו לצ’כיה וצירפו אותנו להונגרים. באותו היום היינו צריכים לברוח, אבל הגבול כבר נסגר כשאנחנו ברחנו מהונגריה לצ’כיה ואחרי כן התארגנה בעצם העליה

ש: רגע אחד היטלר כבש אז את

ת: לא כבש עוד לא היתה מלחמה, אבל כבר השתלט על אוסטריה והשתלט על חלק

מצ’כוסלובקיה – חבל הסודטים.

ש: לא החלק שלכם!

ת: לא החלק שלנו, לפי ההסכם קבלו זאת ההונגרים, בכל אופן לא היה כיבוש רשמי אבל מסרו להם את זה. זה היה גם כן באוקטובר לא זוכר את התאריך המדויק, אבל באחד מימי אוקטובר ובאותו היום ההונגרים הפגינו אנטישמיות,

ש: אנטישמיות?

ת: כן, עובדה שאני זוכר אפיזודה שאחד החברים ישראל ירקוני ,שאחר כך הוא נהיה שליש לנשיא המדינה, היה חבר שלנו. אנחנו תכננו לעלות ארצה ולו לא רצו הוריו לאפשר לצאת מהבית בתור ילד צעיר (היינו סך הכל בני 17). למחרת הוא בא בשמחה וספר שאחיו המבוגר שהתנגד לעלייתו ארצה, קבל באותו יום שההונגרים [נכנסו] בתור יהודי מכות מהאנטישמיים למחרת בבוקר הוא בא ואומר: שמע אתה יודע אני רואה מה שמתחיל כאן – תסתלק, והוא בא בשמחה גדולה לספר שכבר נותנים לו לעלות ארצה, אח”כ עברנו את הגבול. היינו צריכים להגיע מכיוון שהעליה היתה בעצם מצ’כיה, ומכיוון שהיינו קבוצת בית”רים, הסתובבנו שם בתלבושת בית”ר.

ש: והכלכלה?

ת: קבלנו למחיה 10 כתרים כל אחד

ש:עשרה כתבים ליום? כמה זה בערך?

ת: אפשר לחיות מזה יפה וגם לחסוך, הרי גרנו מספר אנשים בחדר. יצאנו לאכול במסעדות זולות ובנוסף לזה לכל אחד היה עוד כסף בכיס. הרי כשיצאנו מהבית לא יצאנו בידיים ריקות. בכל אופן, ושם כמובן התחלנו להתארגן. היינו בקבוצה, והיה ממש משטר קפדני מהבוקר עד הערב. התאספנו בבקר במועדון והיו תרגילי סדר והרצאות.

ש: מי היו המפקדים שלכם?

ת: המפקדים שלנו אז… באיזה תקופה?… היה מרדכי ישראלי מברקסס, הוא גר

בנתניה, ובן דודי ממונקץ ,אריה פוקס, הם היו המפקדים של אותה פלוגה. זו פלוגה

שמנתה 50-60 איש רובם מקרפטורוס.

ש: קוסי היה?

ת: קוסי היה ושימקו היה, את לא זוכרת אותו הוא היה חבר טוב מעיר אחרת וגם היה בלח”י, אשתו סוניה נאסרה הוא לא נאסר, הוא גר היום בראשון לציון.

כשעלינו ארצה ,כל הקבוצה הצטרפה לפלוגות בית”ר, גם אנשי העליה הזאת שלנו שהתארגנו בצ’כיה, נסענו לקונסטנצה עם רכבת מיוחדת.

איך קבלו אותנו ברומניה, היהודים חיכו לנו כל הלילה עם חבילות. הרכבת עצרה רק לכמה רגעים כי לרוב עצרו את הרכבות הרגילות בכדי שאנחנו נוכל לעבור.

ש: מדוע?

ת: למשל בהונגריה הם לא רצו שאנחנו נעצור .

ש: הם רצו שתצאו? ההונגרים היו מעונינים שתסתלקו?

ת: לא יודע אם הם היו מעונינים או לא מעונינים, בכל אופן זה היה מסודר כך שהיתה

רכבת מיוחדת ואנחנו בהונגריה נעצרנו רק בשני מקומות רק לשני רגעים, אף אחד

לא ירד .

ש: אתה לא יודע מי ארגן את זה?

ת: מי ארגן את זה? האצ”ל. העליה הזאת של האצ”ל. עלית אף על פי! ואלו שבאו אזרחים אולי שלמו כסף, לאלה שהיה איזה סכום סמלי , ואלה שלא היה להם באו בחינם.

היו זמנים שמשה רצה להסתלק מצ’כיה, אז הזמינו אותו למשרד ואמרו: מוכנים לתת לך להסתלק מכאן, מכיון שידעו שהיטלר מתקרב, אבל אתה צריך לשלם גם לחמישה או עשרה אחרים גם כן. היה משא ומתן מדומה, היה שם גם אליהו גלזר מפרג שהיה המניע של העליה ב’ הוא היה הרי נציב בית”ר בצ’כיה.

ש: הם כולם בארץ עכשיו?

ת: אליהו גלעזר בארץ, הוא הגיע אח”כ עם העליה של ערי גם כן בעליה ב’ שאח”כ תפסו אותם. ברומניה קבלו אותנו בתחנת הרכבת אלפי אנשים והכינו: כסף אוכל וסיגריות. המארגנים ד”ר פאול וגלזר הם כבר לא חיים היום: אנחנו יצאנו עם פספורטים אדומים מצ’כיה, שהם חד סטריים, אי אפשר היה לחזור איתם. הפספורטים היו רק כלפי האנגלים שיחשבו שזה ביקור ולא עליה, אבל אנו לא התכוונו לחזור וזרקנו את כל הפספורטים לים.

ש: לא נשאר אף אחד?

ת: אני לא יודע אולי מישהו הסתיר אחד. הגענו לקונסטנצה שם חיכתה לנו אוניה. עלינו

על האוניה ופגשנו שם את נתן קלפוס שליח מהארץ (כבר לא חי)והוא היה צריך

להצטרף אלינו, אך הוא לא הצטרף כך שאנו הפלגנו בעצם בלי שליח מארץ ישראל.

ש: מי היה מפקד הספינה?

ת: מפקד האוניה היה ד”ר פאול, בחור מלטביה למד רפואה בפראג, היה בית”רי נאמן

ובעצם היה מפקד האוניה.

ש: כמה אנשים הייתם?

ת: היינו 650 איש.

ש: איך קראו לספינה?

ת: קראו לספינה “קטינה”. יש איזה סיפור שלם כיון שעברנו גלגולים רבים מאוד.

ש: כמה זמן נסעתם?

ת: נסענו בחלקים…… חלק נסעו שבועיים, אני למשל נסעתי שלושה חודשים . אני כבר לא זוכר כי בחוף נתניה האניה חזרה ללב ים.

ש: מה הסיבה לפער הזמנים?

ת: זה היה מאורגן בצורה כזאת שאוניה גדולה מביאה את האנשים והאוניה הקטנה באה איתם בלילה עוברים לאוניה הקטנה, ובינתיים האניה הגדולה מתרחקת ללב ים והאוניה הקטנה מורידה את האנשים.

באותו לילה שהורידו את האנשים, האנגלים תפסו את האוניה הקטנה עם 17 האנשים. אנחנו לא ידענו וחיכינו שיבואו, לא היה לנו מים ולא היה לנו אוכל. בינתיים האנגלים באו וחגו מעלינו עם האווירונים וצילמו אותנו.

רב החובל נבהל הרים עוגן והסתלק. מכיוון שלא היה לנו מים פרצה ‘אפידמיה’, אנשים חלו בדלקת קרום המוח. אחד מאנשי הקבוצה שלנו בית”רי, דרוקר שמו נפטר. זרקנו אותו לים . על האוניה היו שני רופאים אבל הם לא יכלו לעזור. בחור שלנו אברהם שוהם היה חולה מאוד אך ברגע אחרון הצילו אותו.

ש: לא היו תרופות?

ת: לא היו תרופות והמצב הסניטרי לא היה טוב, המים מלוחים אז הרי אי אפשר להתרחץ להיפך זה נדבק, היו מלא כינים, זהו סיפור שלם שאפשר לכתוב עליו ספר.

חזרנו בחזרה ליוון, ד”ר פורש שיחד אח”כ את אחד המלחים והוא ירד איתו בלילה ולקח אותו לאיתן ומשם הוא צילצל לאליהו גלעזר לפראג. כשהוא שמע את קולו הוא פשוט רעד: “איפה אתם”?, אנחנו לא יודעים שום דבר עליכם, בארץ יש לי בת דודה שלא ידעה שום דבר מאיתנו. שלושה חודשים ההורים דאגו ובאו בצעקות לאנשי בית”ר: שלחתם את הילדים! מה קרה? בטח האניה נטרפה בים!. אל תשאלי מה שהיה גם בבית, וגם אליהו אומר: איפה אתה? ותיכף התקשר עם בעלי האניה

ש: ואליהו היה עוד בפראג?

ת: הוא היה עוד בפראג כן. הוא התקשר אליו בטלפון ואחר כך הוא סידר קשר ןהגיע. היום קוראים לו יוסקה קרמר, הכינוי שלו היה מרדכי הוא היה בעצם מפקד של עליה ב’ אף על פי. הוא לבד הגיע אלינו אל האוניה

ראה מה המצב ,ותיכף דאג והביאו לנו מים. אנחנו עגנו לא בנמל אלא ליד מן כזה מזח ביון אפשר לומר כך. זה לא היה נמל אבל אוניה יכולה לעגון שם בשקט.

ש: מפרצים?

ת: מפרצים כאלה קראנו לזה קלמש (קלמיקה). כאשר חזר הקפטן הוא פתח עיניים:

איפה אתה? מה אתה? כי הוא רצה כל הזמן להתקשר איתו ואמרו לו שהוא חולה

מאוד.

ש: מי התקשר ואמרו לו שפול חולה?

ת: הקפטן מהאוניה רצה לדבר, הוא לא ידע שפול לא נמצא על האוניה ושהוא הלך

לחפש קשר.

ש: זה היה בגנבה?

ת: כן.

ש: הוא השיג קשר?

ת: כן הוא השיג קשר עם גלעזר אח”כ התקשר עם הארץ או עם האצ”ל ,עם המארגנים

של אף על פי.

ש: כן, אתה אומר שדאגו לאספקה?

ת: הם דאגו אח”כ לאספקה. הביאו מים הביאו תרופות ועשו חיטוי על האוניה, עגנו שם תקופה של מספר שבועות, ולאחר מכן קבלנו אישור ויצאנו לדרך. הוא היה על האוניה ואנחנו בדרך היינו צריכים לקבל אספקה מאוניה אחרת, שיצאה מפולניה.

ש: כן ?

ת: אנחנו לא ידענו, רק הם ידעו על האוניה השניה. היו שם השליחים שלמה הררי אברשה בלס, טרכמן . הם היו על האוניה אבל מה קרה ? לילה אחד קבלנו הודעת SOS . האוניה עלתה על סרטון .

ש: זה היה של ביתר?

ת: זה גם היה של בית”ר מפולניה, והם היו צריכים לפגוש אותנו בלב הים ולתת לנו אספקה ושתי האוניות המשיכו לכיוון הארץ.

נו… אחרי שהם עלו על שירטון היינו צריכים להציל אותם. אני הייתי גם בין אלו שעלו על ה”צפו” והתחלנו להציל את רוב האנשים עם סירות, היו שם כל כך הרבה איים, על אחד האיים האלה האנשים ירדו .

ואנו עם סירות הבאנו אותם אל האוניה.

ש: האם הצלחתם להציל שם חלק מהציוד?

ת: כן חלק מהציוד, והרבה אוכל הוצאנו משם.

ש: ולמה לא את כל הציוד?

ת: כי האוניה היתה במצב של שקיעה, אני זוכר שהמים עלו למעלה אח”כ האוניה נשברה לשתיים וטבעה.

יש לנו מכרים ממולדבה שבאו בדצמבר עם האוניה הזו. גם אנחנו היינו צריכים לבוא בעצם עם האוניה אבל איחרנו בגלל זה לא באנו, אבל עד שהם הגיעו בשלום אז חזרנו לקחת טרנספורט חדש.

ש: אז אתם העברתם והיו יחסים. מתוך כמה אנשים הם היו?

ת: היו 700 איש והאניה היתה מיועדת ל 600. היינו צריכים להצטופף ואז יצאנו לדרך

ארצה.

ש: כמה זמן זה היה אחרי שכבר הייתם בים?

ת: יותר מחודשיים היינו בים. יצאנו לדרך עם מתח למרות ששלושת המפקדים האלה

של האצ”ל היו שם, הם ניסו אבל לא רצו הרבה להתערב ,

ש: הוא ויוסקה קרמר נשאר אצלכם שלמה הררי ירד?

ת: אני חושב שגם אברהם בלס. שלמה הררי ירד בחזרה ליון. הוא טס לארץ לארגן את הורדת המעפילים כאשר נגיע לא”י, כדי שיוכל להוריד אותנו ,לא ידעו בדיוק מתי נגיע.. בסוף הגענו לארץ לנתניה אבל לא היה מי שיוריד אותנו, רק המלחים הורידו אותנו קודם כל הורידו את כל הנשים, והילדים הצעירים והחולים, אני ירדתי האחרון.

הגענו לחוף ושם פגשתי לא את אותם האנשים שהיו צריכים להוריד אותנו מטעם האצ”ל, אלה רק כמה מאנשי נתניה מאנשי בית”ר, ואלה לא יהיו מאומנים כל כך להורדת אנשים ולא ידעו לעבוד עם הסירות ולהסתדר עם הגלים. עם הסירות היה צורך לשוט כל אותו לילה ולעבוד, ואנחנו ירדנו למעלה מ-600 איש באותו לילה, וכמובן שלמחרת צריך היה להוריד את יתר האנשים. הקבוצה מתל אביב כבר הגיעה, ביניהם יהודה וייס

יהודה שהכרנו מהבית, (יהודה גור עכשיו, שהיה אז יהודה וייס). אני גם זוכר את המקרה שאנחנו עמדנו במסדר בית”ר בפלוגת בית”ר ופתאום הקבוצה נכנסה ויהודה ביניהם, כולם התחילו לצעוק: יהודה וייס יהודה וייס כי אנחנו הרי הכרנו אותו, הוא היה אצלנו בעיר הוא היה גם כן בברקסון בהכשרה של בית”ר.

היו כ-23 ביתרי”ם באותה העיר, העיקר שעמדנו במסדר ופתאום הוא נכנס וכולם צועקים יהודה וייס יהודה וייס. אז כמובן שבאותו לילה הם ניסו להוריד את המעפילים, בינתיים כבר הרגישו בזה והאוניה שוב הסתלקה .

ש: המעפילים האלה הצליחו?

ת: לא עוד באותו לילה לא ירד אף אחד. הם חזרו בחזרה לים עוד הפעם

ש: אבל אותה קבוצה שהיית יחד איתה שירדה בסירה?

ת: אותה קבוצה כולנו ירדנו בסדר.

ש: הצלחתם?

ת: הצלחנו אני זוכר שראיתי את גלילי על החוף.

ש: הא הוא היה על החוף?

ת: הוא היה על החוף, הוא היה אז בפלוגת בית”ר בנתניה.

כן

והוא היה בין אלה שגייסו אותם. הורידו אותם לפרדסים ולמחרת בבוקר באו אנשי אגד באוטובוסים ופיזרו אותם.

ש: מי עוד היו בין אלה שקבלו אתכם?

ת: אני זוכר את אברהם פרידמן ואשתו שהיה איתנו בבית הסוהר, שהכרנו אותו על החוף, היה תמרקין שהיה אחראי על ההורדה מטעם נתניה.

ש: ומי עוד?

ת: אסתר פרידמן היתה ואברהם רובין ואסף היה מפקד האצ”ל אח”כ בנתניה ובסביבה ואשתו שהכרנו אותם כשירדנו.

ש:כן

ת:המפגש אפשר להגיד שהיה על החוף

ש: אז איפה אחכ השתכנת ?

ת: נשארתי כמה ימים בנתניה.

ש: אצל מי?

ת: בפלוגת בית”ר היתה לי אחות. תפסה אותי ביום בהיר אחד (היא גרה בירושלים) ונכנסה לנציבות בית”ר.

והתחילה להתעניין: תגידו מה קרה?, אני מקבלת מכתבים מהבית ולא יודעת מה קרה?

הוא שמע שאנחנו כבר ירדנו ואמר: “את יודעת תתענייני שם בפלוגת בית”ר”, ואני כמובן שהייתי בפלוגת בית”ר וירדנו לחוף התרחצנו אך לא יכולנו להחליף בגדים כי הבגדים נשארו על האניה .כעבור יומיים צעקו לעברי וראיתי את אחותי, והשמחה היתה גדולה היא באה לקחת אותי לירושלים. בינתיים העבירו אותי לפלוגת בית”ר לחבר’ה. נסעתי לכמה ימים לירושלים

ש: איך?

ת: “בן אש” קוראים לו היום שמו אז היה אברמן.

ש: קודם אברמן קראו לו?

ת. קראו לו אברמן קודם, מחדרה בקשתי העברה לפלוגת בית”ר בבאר יעקב. הייתי בבאר יעקב בפלוגה עד הפילוג כמעט. עוד לפני הפילוג התחלתי לעבוד, היה סכסוך עם מפקד הפלוגה ,אמרתי שאני חוזר לנתניה, מקצוע יש לי וחזרתי לנתניה אז כבר החל הפילוג באמת. הגעתי לנתניה ,הייתי צריך קשר כי הייתי כבר באצ”ל, בבאר יעקב התקבלנו כל הקבוצה לאצ”ל עם כל הפרוצדורות.

ש. כבר בחו”ל היית באצ”ל ?

ת.לא לא. פה בארץ ,אחרי כמה חודשים שהיינו בארץ, התחלנו ללמוד קצת עברית , קבל אותנו יהושוע זטלר שכינויו היה “דן”

ש: של יהושוע זטלר היה דן?

ת: אני זוכר “דן” עם אופנוע, הוא היה אז מפקד הדרום של האצ”ל ואני זוכר שהוא

קבל אותנו לאצ”ל.

ש: באיזה שנה זה היה?

ת: זה היה בקיץ 1939, עזבנו את קוסטנציה ב-18 לינואר והגיענו ב-21 למרץ 1939.

 

ש: וקוסי הגיע יותר מאוחר?

ת: קוסי הגיע יותר מאוחר בפסח, כיוון שהאוניה הזאת של אלה שנשארו, שבה חזרה ליוון להצטייד במזון ולהסתלק מהבריטים ולחזור בחזרה, וכשחזרו שוב איבדו את הקשר. הם הגיעו לסביבות נתניה ובנתניה ירדה סירה לחפש קשר. הם טעו, במקום נתניה הם הגיעו לכפר ויתקין. הם ירדו בכפר ויתקין, ולא ידעו במה מדובר עד שנודע בנתניה שהגיעו בית”רים לכפר ויתקין. הם יצאו לכפר ויתקין והתחילו להתקוטט עם המקומיים של ההגנה, רצו ללכת ,אף שהיו בית”רים רצו ללכת . הם סיפרו שבנתניה צחקו לבית”רים וכל החברה עזבו…..

ש:הרי הרוב היו בית”רים?

ת: הרוב היו בית”רים

ש. היו גם אנשים שלא היו ביתרים.

ת: כן . קוסי הגיע אח”כ, הוא עבר לדרום , היה ברחובות בפלוגה, כך שהיינו נפגשים.

בבאר יעקב אחת לשתי שבתות

ש: כן הרי בינתיים קוסי נאסר ב 1939 ?

ת: קוסי נאסר לשבוע ימים, גם אני נאסרתי. קורס של אצ”ל התקיים בבאר יעקב.

ש: של מה, של נשק?

ת: התקיים קורס של נשק בבאר יעקב ,תקופה מסויימת לא היה כביש, היה זה כפר נידח שבסך הכל היו שם שני רחובות ובפלוגת בית”ר. אל תשכחי שהיו מאורעות בשנת 1939 כבאנו לשם לכיבוש עבודה.

חנה: עכשיו יוסקה, אני רוצה שמות של שני אנשים שאתה הכרת אותם שיש לנו מעט מאד פרטים עליהם, שאתה תספר כל מה שאתה יודע וכל מה שיכול לאפיין אותם. שניהם לא בחיים, אחד הוא דוד עדני מהבית קראו לו ליבטנטל, ומשה מאירי- ג’וני (פרימוס).

יוסף רוט: אספר על דוד עדני. הייתי איתו ביחד בפלוגת בית”ר בבאר יעקב במשך כשנה וחצי, התרשמתי ממנו שהוא בחור שקט, נחבא אל הכלים ,מן “יקה” כזה. נדמה לי שהוא היה יליד 1919, היה לו חבר בשם פרחי גם כן יקה וינאי, הם היו חברים טובים. שניהם באו אחרי הפילוג לנתניה ושניהם גרו יחד בנתניה, פרחי נפטר לפני מספר שנים. דוד עדני שהגיע עם כל הקבוצה, הגיע ארצה עם עליה ג’ ,עליה של בית”ר אוסטריה עם משה גלילי.

כשאני הגעתי לבאר יעקב, דוד עדני כבר היה שם. עבדנו ביחד בפרדסים, לא היו לו קרובי משפחה בארץ, עד כמה שידוע לי חלק מהמשפחה שלו הגיעו יותר מאוחר והוגלו למאוריציוס. כשהשתחררתי, התחלתי לשאול פרטים, פרחי סיפר לי שיש לו אחות באנגליה.

את השם עדני , קיבל בפלוגת בית”ר, כמו כל המעפילים הלא חוקיים שהגיעו. בפלוגות בית”ר החליפו לכולם את שם המשפחה, מאז נקרא שמו עדני שכשהוא הגיע לנתניה עם פרחי, הייתי ביחסים טובים מאוד איתם, אבל אמרתי לעדני דבר פוגע: “אל תתערב בינינו, תתחיל לחפש לך עבודה ואח”כ נעמוד בקשר, אבל הקשר שלנו לא יהיה הדוק בגלל שמיד ידעו מי אתה”. אמרתי לו שאנחנו נשמור על קונספירציה, עדיין לא דברנו על מחתרת דברנו על קונספירציה, רק לשמור על חשאיות, אנחנו, אנשי אצ”ל וידעו מי אנחנו, אבל אתה תגיד שעזבת הכל ולא מעניין אותך שום דבר.

הוא התנהג בהתאם, כי היו עוד כמה חברים שרצו קשר איתנו.

ש: איפא הוא גר?

ת: הוא גר ביחד עם פרחי, בחדר בצריף ברחוב שמואל הנשיא [הנביא?], אני לא זוכר במדויק את שמו של הרחוב, אבל זה היה לא רחוק ממני, איתם גר גם יוסי רייס ממונקץ.

יוסי רייס גר עכשיו ברמת גן עובד בבורסת היהלומים, שלושתם גרו ביחד בחדר.

יוסי רייס היה בזמן הפילוג תקופה קצרה אתנו, אח”כ הוא התחמק. מיכאל פרחי היה בלח”י.

ש: הוא היה מוינה?

ת: כן, הוא מוינה. הוא עלה ארצה בעלייה בלתי חוקית, אני חושב שהם הגיעו ארצה באותה אוניה שנוסעיה ירדו בחוף בליל כל נדרי, ערב יום כיפור.

הערה: עדני לא הגיע באוניה דרגא בליל יום הכיפורים, אלא חודשיים לפני זה (בחודש יולי 1938) שהמפקד של האוניה היה משה גלילי יצחק אבן זהר.

אני יודע לבטח, שהוא בא לנתניה וחושב שהוא השתתף באחד הקורסים, כי לא היו כמעט נתנייתים, הם באו ממקומות אחרים, מכפר סבא, מרעננה. הוא כן השתתף באחד הקורסים של יעקב פולני. היה בחור סגור רציני ושקול מאוד.

הייתי גם ביחסים טובים עם פרחי שגם סיפר לי על עדני, רציתי לדעת כמה שיותר פרטים על עדני לאחר שאת ביקשת לברר.

עכשיו על ליאון זינגר, הוא מצ’כיה מהעיר ברטיסלבה. הוא הגיע איתנו והיה בעליית הנוער ראש פינה. בפלוגה הוא היה בין הצעירים, ואחרי הפילוג….. גם שם היה הפילוג הגדול, ושם היתה השפעתו של שלמה בן יוסף רבה.

ש. עדני היה בראש פינה אחרי הפילוג?

ת: אני לא יודע אבל יכול להיות שכן, אבל אחרי כן, הגיע לנתניה וגם הגיע לדרום ונפגש עם החבר’ה.

בראשון לציון היה לנו סניף חזק מאוד, אנשי לח”י שהיו בראשון לציון היו: יונה גילדברג, שלום יצחקי, (שוני) מולדבן.

ש: שלום יצחקי היה בלחי?

ת: כן, שלום יצחקי היה בלח”י וישב במעצר למעלה משש שנים . גר בנתניה ברחוב אוסישקין, ביחד עם חסין יעקב. אני יודע שזינגר בא לנתניה ורצה להיות פעיל שם.

הוא הגיע באופניים מראשון לציון, אמרו לו: “תעבוד, יהיה לך מה לאכול”. באותה תקופה המנטרה הזאת היתה מאוד נפוצה אצל הרבה מהחבר’ה, כי האוכל היה מצוי בצמצום רב ., הם באו לנתניה ואת האופניים של זינגר השאירו אצל עדני. הוא הסתובב מספר ימים בנתניה. הוא לא השתלב וחזר בחזרה. זה היה זינגר שהכנוי שלו היה “פרימוס”.

הוא לא הסתדר, והיו עוד אחרים שלא הסתדרו וחזרו לראשון לציון.

פרימוס, נעצר גם הוא. החבר’ה סיפרו שהם נעצרו והעבירו אותם ליפו, אחרי כל אחד שם עקבו את זינגר חקרו מי הוא מאיפה הוא.

היה מקרה בראשון לציון, סיפרו שחסידה ליפשיץ נפצעה מכדור שנפלט מאקדחו של זינגר, כך שמעתי, אני לא בטוח אבל כך סיפרו. הוא נעצר וחקרו אותו, למעשה הוא נעצר על גניבת פרימוס לכן קראו לו פרימוס.

עכשיו על שאלתך, מי היה אחראי. בזמן שנעצרתי בנתניה, נשארו שם: שומר, שימקו, הבנות, יצחק רובינשטיין- אבן זוהר. עדני היה פעיל אבל לא היה מוכר, ולא כל כך ידעו עליו.

ש: מה הוא היה בעצם? במה הוא עסק במחתרת?

ת: שום דבר, לא היתה פעילות באותו זמן. אח”כ הוא נהרג בפעולה בבתי המלאכה.

בן תור נחמיה שואל: אחרי שחזרת מהמעצר בשנת 1946, מה היה המצב בנתניה? מה מצאת? מי היה שם?

ת: [חנה]: רגע אחד תן לגמור את הסיפור על עדני, ואחר כך תוכל לשאול שאלות אחרות.

ש: מה אתה יודע על פרימוס?

ת. בן תור נחמיה משיב : מה שאני יודע הוא שהייתי איתו בפלוגת בית”ר בזכרון יעקב, כשהוא הגיע ארצה אני כבר הייתי בזכרון, הם הגיעו ארצה חודש אחרי. הוא היה בן 17, אני זוכר שאז כבר היו לו שערות שיבה, היה שחרחר אבל עם שערות שיבה. אח”כ פגשתי אותו שוב אחרי שעזבתי את זכרון ברחוב גאולה 4, הייתי אצלו עם אריה רוזנזון. באנו אליו, הוא כביכול היה צריך להיות המקשר שלנו. זה היה בשנת 1943, אז היו מעט מאוד חברי לח”י, מספר פעמים באתי לחדר הזה ששם עברנו אימונים בנשק, כעבור תקופה ארוכה שוב נפגשנו והוא היה במצב ירוד, זכרנו איש את רעהו.

הוא היה חולה, רזה ובמצב נפשי גרוע מאוד, אמרתי לו פעם: “ג’וני דבר יותר בשקט שלא ישמעו”. הוא הגיב ממש בצעקה, ואמר: “לא אכפת שום דבר שישמעו, לא מעניין אותי שום דבר, אז הבינותי שמשהו לא בסדר אצלו.

אחרי פעמיים או שלוש פעמים שהיינו אצלו בחדר, אמרתי לאריה רוזנזון שמשהו לא בסדר אצלו, פשוט סכנה לבוא אליו.

הוא יכול לסכן את כולנו, עד שפעם אפילו נפלט כדור שם בחדר, אף אחד לא נפצע.

ש: מי פלט את הכדור ?

ת: אני חושב שהוא פלט ,אבל אני לא בטוח. אחר כך לא באנו יותר אליו. בקשנו לנתק איתו את הקשר ומאז לא ראיתי אותו יותר. עכשיו, מה שאני יודע עליו זה שהוא היה חולה ולקחו אותו לבית חולים ושם הוא נפטר. אמרו שחלה בשחפת וגם בסרטן היה מאושפז מספר פעמים בבתי החולים בירושלים, עד שנפטר.

השם שלו היה: ליאון זינגר, והוא החליף את שמו למאירי.

ש: אם תדע פרטים נוספים עליו כמו משפחה וכו’

ת: , כן אני אודיע לך ,היתה לו אחות,.הוא נולד בברטיסלבה, אשתדל לברר יותר פרטים עליו. כפי הנראה שיש עוד אנשים שיודעים עליו עוד פרטים, כמו יונה גולדברגר מראשון לציון או יהודה הררי שגר גם הוא בראשון לציון.

ש: עכשיו יוסף רוט, ספר לי מה נשאר בסניף נתניה לאחר שאתה נעצרת, מה אתה יודע?

ת: בנתניה נשארו מספר אנשים כמו: ניסים גרתי, יענקל’ה שלפר, שומר יצחק, רובינשטיין – אבן –זהר.

בנתניה שרר מצב קשה כל השנים, המקום היה קטן וכל אחד הכיר את השני. נוסף לזה הכל התרכז במקום אחד]. האצ”ל דאג שלאנשים שלהם לא תהיה קונקורנציה רצינו לחסל בנתניה את דאג ואת בראון האנגלים מהבולשת, אך הם עברו מנתניה. הם ידעו הרבה. הם היו רשומים אצלנו כמועמדים לחיסול. הודעתי מיד לממונים עלי שצריך לעקוב אחריהם, הם היו מסוכנים והם לבטח חיפשו את אנשי לח”י.

אח”כ בא יורם אהרוני, שהיה אחראי על השמירה בנתניה, נפגש איתי, ואני הדרכתי אותו. כשהוא הגיע ארצה ישבתי במחנה מעצר במזרע, שם היתה קבוצת בית”רים – מעפילים כמו שולמית, שחורי, ויורם. האנגלים החזיקו אותם במזרע. אחרי רצח יאיר, כשמצאו אצלנו את הצבתות, העבירו אותנו לעכו. באותו זמן ישבה קבוצה בעכו, מאחר שהם עשו בעיות בעתלית העבירו אותם לבית סוהר בעכו, ואז הכרתי את יורם התיידדנו ונפגשתי עם כל הקבוצה.

נשארנו בעכו, כחודש ימים. במשך השבועיים הראשונים לא נתנו לנו לצאת, אך בשבועיים האחרונים נתנו לנו לצאת לטייל בחצר עם כולם. יורם היה אחראי על הפעולות בשרון. קבעו פגישה איתי, ואמרו לי שמישהו יפגוש אותנו במקום ובשעה מסוימת בנתניה על יד המקווה .

הקשרית היתה אשתו של הלנגר – “אפרת” שמה היה ציפורה, היא אמרה מי יבוא לפגישה ובאיזו שעה, יורם הגיע גם לפגישה. אני לא יודע אם הוא ידע או לא ידע על הפגישה אבל הוא הגיע, מאז שנפגשנו בבית הסוהר בעכו זו היתה פגישתנו השניה.

ש. חנה: ידעתם שהקבוצה הזאת הצטרפה ללח”י?

ת: כן, ידענו שהם יצטרפו ללח”י, אבל לא ידענו עד כדי כך שיהיו פעילים קבעו כמשימה לעקוב אחרי הסרג’נטים כדי לראות מה המצב ומה אפשר לעשות. כתבתי מכתב כי היתי נתון במעצר בית.

הסרג’נטים ישבו ב “בית ליד” שם היה המטה שלהם. באתי כי הוא הזמין אותי לראיון כמבוקש. רציתי לראות [אותו / את המקום] ואמרו: לך תסתכל מה שנעשה במשטרת בית –ליד, באתי, כמובן שזה היה תירוץ שלי לבקש ממנו ראיון, הוא הזמין אותי והתחיל לשאול אותי שאלות ולחקור אותי: את מי אתה פוגש?, במה אתה עוסק?. אמרתי לו: “שום דבר מיוחד, אני זגג וישבתי חמש שנים וזהו”.

הוא הוציא כרטסת של אנשים והתחיל לשאול אותי את מי אני מכיר? כששאל על “קוסי” [משה קסטנבוים] והתעניין עליו, הוא הוציא קופסא עם כרטסת אדומה עם שלושה צבעים של כרטיסים.

ש: אתה מספר על דברים שקרו בשנת- 1946?

ת: כן. היה קשה, קבענו קווי פעולה בשתוף פעולה עם שלושה אנשים: אורי הקטן מכפר סבא שהיה איתנו אחר כך בצבא, יעקב רוטה, ועוד. אחת מהפעולות שאמורה היתה להתבצע היתה לחסל את הסרג’נטים, קבעתי איתם לעקב אחריהם .בן יעקב או יעקב בן אברהם, שהיה בירושלים (ואח”כ מנכ”ל קופת חולים לאומית )והיה אחראי על הפעולות בשרון, ועל פעולת החיסול. שכרתי עבורם חדר, במרכז העיר. הסרג’נטים הגיעו, יום יום לנתניה , והיו צורך לעקוב אחריהם וביום מסוים גם לחסל אותם.

קבעתי את המקום היכן להשאיר את הכלים, לאחר הפעולה ,המשתתפים בפעולה יסוגו ברגל לפרדסים בכביש חיפה ויסתלקו משם לחיפה. הם היו צריכים לחסל את הסרג’נטים במרכז נתניה, בזמן שהם נכנסים לחנות.

ראו אותם פעם או פעמיים אחרי שהשתחררתי, שרה לא ידעה על כך כלום.( אז כבר הלכתי עם שרה). בזמן הפעולה הייתי צריך לשבת עם שרה בבית קפה, במקרה הצורך הסרג’נטים ידעו שאני ישבתי בבית קפה, היה זה מן אליבי.

פתאום אני רואה את הרכב של הסרג’נטים בורח במהירות מנתניה, ואח”כ רואה את אורי [מתחיל] ללכת לכוון “אגד” והפעולה לא מבוצעת. אנשי ההגנה הסתובבו ברחובות וברגע האחרון הקיפו אותם המון אנשים, האנגלים ראו את זה והסתלקו מנתניה. הם הוציאו את הכלים ואיימו על האנשים שמי שיתקרב אליהם ידפקו אותו כמו כלב.

הם נכנסו לאוטובוס ,החליפו את הנהג, ולקחו איתם את הכלים , הם כנראה פחדו שאנשי ההגנה יעקבו אחריהם . לאחר מספר ימים היה בירור עם אנשי ההגנה ואז נודע לי מה קרה בדיוק.

היתי גלוי עם אנשי ההגנה, אמרתי להם: “מה עשיתם” ולמה?”. הם אמרו: “אנחנו לא מעונינים שתעשו פעולה נגד האנגלים, בנוסף לזה [הם חשבו] שרצינו לשדוד בית חרושת ליהלומים, הם ראו אותי הולך לעבוד באיזה מקום, אז באו לידי מסקנה שהם רוצים לשדוד יהלומים ולא לחסל את האנגלים. . אנשי ההגנה לא נתנו להם לבצע את הפעולה, הקיפו אותם והם הסתלקו

אני רוצה להגיד לך שבנתניה נעשה המצב קשה יותר .

ש: לא רק בנתניה היה קשה, היו מקומות שהיו עוד יותר קשים.

ת: אספר לך שהיינו באירוע בירושלים שבו השתתפו רבים, ושם פגשנו איש מההגנה שטען שהוא היה בנתניה בין הבודדים, מפני שנתניה היתה מעוז של האצ”ל .

נחמיה: אני רוצה לשאול שאלה, כשהגעת בחזרה מה מצאת בנתניה?

ת: בשנת 1946 כשבאתי לנתניה, הראשון שמצאתי שם היה דוד טילמן. שלא גר בנתניה, בנתניה היו וגרו: ישעיהו בקמן , “יחיאל” בחור גבוה, שאחר כך עבר לירושלים, אבנפלד , שולה הלוי, יוסקה וקסלר, ועוד מספר בחורים.

ש: מה עשה יוסקה, איזה תפקיד היה לו?

ת: היה חבר לח”י ולא מילא תפקיד מסויים, היה קבלן בנין.

שולה הלוי עבדה אצלו בתור פקידה. אישה בשם מרים, אשתו הראשונה של שלמה טרטמן.

אחרי תלית הסרג’נטים, בא אלי צפניה ואמר: “תסתלק מנתניה”. אמרתי לו: “אני לא יכול, תסתלק אתה”.

נחמיה: יש לי עוד שאלה: כאשר התגיסנו לצבא במאי 1948, אתה באת ביחד איתנו, היית בקבוצה של אנשי נתניה?

ת: לא התגייסתי ביחד עם כולם, היתי במקום רכוז של אנשי לח”י שהיה ממוקם בפרדס ליד כביש פתח תקווה ע”י בית חולים גהה מהמקום הזה עברנו לשייך מוניס, אחר כך התגייסנו לצה”ל ושרתתי בגדוד שמונים ואחת.

חנה: אולי נעשה הפסקה, מה שאני הייתי רוצה שבפעם הבאה תספר לי: על בתי הסוהר, איך נעצרת איך העבירו אותך, מי היה איתך, מה היו היחסים בין האנשים, ואח”כ מה היתה הפעילות שלך כשיצאת מלח”י?

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?