יהודית נולדה בבולגריה ביום כ”א בשבט תרפ”ו, 5 בפברואר 1926 בשם ויצ’ה (ויקטוריה) להוריה יצחק וג’ולי ואחות למוני. הוריה קיימו אורח חיים מסורתי־ציוני. היא למדה בבית ספר יהודי ובגיל 13 הצטרפה לבית”ר סופיה. לישראל עלתה ב־1944, במסגרת “עליית הנוער”, ונשלחה ל”כפר המכבי”, שם שנתה את שמה ליהודית.

באחד מביקוריה בחיפה, פגשה בחבר בית”ר, שגילה לה כי רוב חבריהם התגייסו לאצ”ל וללח”י. בליבה גמלה ההחלטה להצטרף ללח”י, שמאבקה הפעיל בבריטים נראה לה כדרך הנכונה לשחרור הארץ. באחד הלילות עזבה בחשאי את הקיבוץ ועברה לחיפה. שם התגוררה בחדרון עלוב ולמחייתה עבדה בניקיון, במטבח הפועלים.

בראשית דרכה בלח”י הדביקה כרוזים וחילקה חומר הסברה לתיבות דואר. באחת הפעמים נתפסה בידי חייל בריטי, אך מראהָ השברירי והצנום סייע לה להתחזות לילדה תועה והחייל שיחרר אותה.

בפעולה המבצעית הראשונה בה השתתפה, המתינה ליד שדה בדרך לכפר אתא, שם חיכתה לבחורים שחזרו מפעולה. הם השליכו לעברה את הנשק, היא טמנה אותו באדמה והמתינה עד שמשאית באה לאסוף אותו.

הפעולה המבצעית המרכזית בה השתתפה, הייתה ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. יהודית הייתה חברה בחוליה שתפקידה היה לחסום את הדרך לבתי־המלאכה על־ידי מתיחת גדר תיל לרוחב הכביש וטמינת מוקשים לאורכו, כשלצִדם נתלו שלטי אזהרה. הפעולה של בתי המלאכה הצליחה, אולם בדרך הנסיגה חסמו הבריטים את המשאית בטנקים, תוך שהם יורים לתוכה במִקלעים ורובים. 11 לוחמים נהרגו ושמונה נפצעו, ביניהם יהודית, שנפגעה בשתי ידיה.

23 מבצעי הפעולה שנתפסו, הובאו למשפט. במשפט תבעו החברים הכרה במעמד שבויי מלחמה, ומשדחו השופטים את בקשתם – סרבו להשתתף במשפט ושרו במשך כל מהלכו. ארבע הבנות נידונו למאסר עולם ו־19 הבחורים לתליה, ופסק דינם הומר למאסר עולם. עד להכרזת המדינה, ישבה יהודית יחד עם חברותיה לפעולה בכלא בית לחם, ששימש כלא נשים.

לאחר עזיבת הבריטים את הארץ, הועברו האסירות למשטרת פתח תקוה ושם שוחררו על־ידי לח”י. בתום מלחמת השחרור הצטרפה יהודית לקבוצת לח”י, שהקימה את מושב נווה יאיר. שם פגשה בזלמן רבדל ונישאה לו. הם עברו לתל־אביב והיא עבדה כמורה לחינוך מיוחד וכספרנית בשכונות מצוקה בעיר. יהודית ילדה את אריאלה ורמי.

יהודית נפטרה ביום י’ בסיוון תש”ס, 13 ביוני 2000 והובאה למנוחות בבית העלמין ירקון.