תחילת שנת 1942 היתה תקופה קשה מאוד עבור לח”י. חיים אחישר – “אבנר” מתאר זאת כ”תקופה איומה. המחתרת מוכה מכה אנושה: יעל 8, דיזנגוף 30, נסיונות החרמות כסף כושלים. מחסני נשק, משדר רדיו ודפוס נופלים בזה אחר זה, בידי האוייב ואסון כל האסונות: רצח יאיר” (ובכל מאודם. חיים אפלבוים. עמ’ 124). חברי מחתרת נרצחו על ידי הבריטים ונערכו מאסרים המוניים של חברי לח”י, וכל זאת כאשר מנהיגים פוטנציאלים כמו יצחק שמיר ונתן ילין מור היו כבר במאסר. לא רק זאת, אלא שפעולות הנקם על רצח יאיר נכשלו, אנשיו של יאיר לא הצליחו לשקם את המחתרת וחילוקי דעות נתגלעו בין ראשי המחתרת לבין אנשי השורה הצעירים.

קבוצה של לוחמי מחתרת בראשותו של טוביה חנציון (חנצ’ינסקי) – “הושע” הסיקו כי הבולשת הבריטית הצליחה לשתול מלשינים בשורות הארגון. חנציון סבר שכל עוד קיים חשש להימצאותם של מרגלים בתוך הארגון, לא יהיה ניתן לפעול כראוי. אי לכך, חברי הקבוצה החליטו לפרוש לקרן זווית ולהמתין עד יעבור זעם תוך שהם שומרים על הגחלת עד היום שבו יוכלו להתחיל מחדש. בספרו היום אכתוב בעט, מצטט נחמיה בן תור את חנציון כאומר “מטרת הפסקת הפעולות היא לשמור על רעיון המלחמה. במצבנו הנוכחי, בו אנו מוקפים עוינות מבחוץ ובוגדנות מבפנים, לא יישאר מאיתנו זכר… עלינו להעמיק את המחתרת, לטהרה, ורק אחר כך נוכל להמשיך בדרכנו… עלינו רק להעמיק את השורות ולחכות” (עמ’ 110). צעד זה פגע במצבת כוח האדם של התנועה, אולם במקביל, התגבשה כך קבוצה שהייתה חסינה מפני הלשנות ומאסרים.

חבריה של “קבוצת טוביה” ירדו למחתרת עמוקה וניתקו את קשריהם עם כל מי שהיה עלול להוביל אליהם את השלטונות, תוך שהם ממשיכים להתאמן ולקבל הדרכה אידיאולוגית שהתבססה על רעיונותיו של יאיר, אבל שולבה בהם רוח דתית לאומית מודגשת. במקביל, הם הוציאו עיתון פנימי בשם “לאש” (לזכר אברהם שטרן). בין חברי הקבוצה, מלבד חנציון, היו גם דוד אבישר, חיים אחישר, חיים אפלבוים, אסתר ויעקב גנור, מרדכי גרוס וייס, יעקב גרנק, דוד המאירי-בגין, יוסף זהבי, צבי זלוצ’בסקי, אסתר חנציון, חנה ערמוני, גרשון פוגאץ’, מאיר פוני, שמואל צוקרמן, רות וברוך קוטליצקי, מנחם קליין, יעקב קרופציק, האחים אברהם ויוסף רשלבך ושמואל שניצר. 

בניגוד למגמתם של המנהיגים הזמניים של לח”י, בראשות צבי פרונין, להתמקד בפעולות נקם כנגד הבריטים על פי העקרון של “תמות נפשי עם פלישתים”, חבריה של “קבוצת טוביה” העדיפו שלא לעשות זאת. חנציון אמר לפרונין כי “יש לנו כל כך הרבה פעולות כושלות, הרבה מאנשינו עצורים, איך אנחנו יכולים לפעול כך? סמלים יש לנו מספיק. אנחנו לא צריכים עוד מצדה, אנחנו צריכים לשחרר את ארץ ישראל.” אולם מכיוון שהתנגדותו לא התקבלה, הוא הבין “כי על כתפי הצעירות מוטלת כעת האחריות למנוע את התרסקותו הסופית של הארגון”. מכיוון שלא היה להם נשק, חברי הקבוצה לא יצאו לפעולות. מה שעשו היה לשמור על חברי המחתרת מאורגנים ולהכשירם לפעולה עתידית ולקראת יום הפקודה שעוד יבוא. 

היו כאלה שביקרו את חברי הקבוצה על פרישתם ועל הימנעותם מפעילויות שכאלה וחששו כי דרכם תוביל את התנועה לאבדון. נחמיה בן תור מתאר שיחה שהיתה לו בעניין עם טוביה ועם יוסף זהבי, בה אמר להם כי “מנהיגינו לימדונו ש’משורה משחרר רק המוות’… אם נפסיק לפעול ונבודד את עצמנו – לא יהיה המשך למלחמתנו ומי יודע מתי יבואו אחרים במקומנו” (היום אכתוב בעט, עמ’ 110). בנוסף, היו שהתמרמרו על חברי הקבוצה מסיבות נוספות. אנשל שפילמן כותב בספרו “אנשל – אדם ולוחם” על חברי הקבוצה: “בצורה זו בודדו את עצמם והסתלקו הצידה, על מנת שיוכלו להישאר לפליטה ולקצור את פירות פעולותינו, אחרי שאנחנו בטח ‘נושמד’, ואז רק הם יהיו מוכנים להמשיך במלחמה, כשהם מאומנים היטב ומחתרתם עמוקה וחזקה” (עמ’ 106).“קבוצת טוביה” פעלה בנפרד במשך כשנה, עד שיצחק שמיר ברח ממחנה המעצר במזרעה והחל לשקם את המחתרת. שמיר נפגש עם חנציון וחברי הקבוצה פירקו את המסגרת הנפרדת, חזרו לארגון והשתלבו בשורותיו. בין חבריה של הקבוצה היו מהטובים ומהמסורים שבלוחמי ולוחמות המחתרת והם היוו גרעין חשוב לארגונו מחדש של לח”י.