שמואל נולד ביום י”ט בתמוז תרפ”ד, 21 ביולי 1924 בתל אביב לאביו מרדכי ולאמו שרה. למד בבית הספר העממי תל־נורדאו, שם תמיד נבחר לוועד הכתה. המשיך את לימודיו ב”תיכון למסחר” והיה תלמיד מצטיין, שהתבלט בחריצותו ובשקט הפנימי שהקרין. בנפשו היה צבר טיפוסי.
באחד ממכתביו, בשנת 1945, כתב: “הטיפוס החביב עלי הוא בן הארץ, בעל בלורית פרועה, לובש חולצה פתוחה ומכנסי חאקי קצרים, שהוא פשוט וגלוי לב, מוכן לַכל ומחייך מטוב לב, זהו הטיפוס”.
לאחר סיום הלימודים בשנת 1942, יצא ל”שנת שרות” לחפצי־בה וגם שם התבלט ונבחר כאחראי וכמקשר עם המשק. לקראת סוף שירותו חלה בקדחת והוחזר לביתו בתל אביב. העיר משכה אותו. חי בתחושה שלא עשה מספיק למען המולדת. הוא נשמע לקריאת המוסדות הלאומיים ועלה לגליל ושימש כנוטר במשך שנה וחצי בכפר גלעדי. בזמנו הפנוי למד והכין עצמו להמשך הלימודים בטכניון העברי בחיפה.
בגיל 18 הייתה לו משנה סדורה בנושא חשוב ורציני כמו התחיקה האגררית, ועל אף היותו חילוני הוא דיבר על חוקי המקרא והתייחס למלכות ישראל השלישית ולבניין בית המקדש. בנוסף כתב כי הנגב שווה בערכו לשאר המקומות וחזה את מפעל ההתיישבות בו.
בשנת 1945 השתחרר מהנוטרות והתקבל לטכניון. הוא שאף להיות מהנדס דרכים ובניין וגם בנושא המים התעניין מאד. בשנות לימודיו בטכניון, עבד לפרנסתו ולשכר לימוד. בלִבו קיננה שאיפה עזה: פריקת עול הכובש הזר, הבריטי, והקמת מדינה עברית עצמאית. מאחר שהיה איש המעש, בחר להצטרף ללח”י כמסגרת פעולה ההולמת את שאיפתו והיה נכון לכל קרבן.
לאחר שעבר אימוני נשק, יצא לפעולה. ביום י”ט בסיון תש”ו, 17 ביוני 1946, במסגרת תנועת המרי העברי, יצאה יחידה גדולה של אנשי לח”י לחבל במתקני בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה. זו הייתה אחת ההתקפות הגדולות של לח”י. הפעולה הצליחה והמתקנים, ששימשו את הרכבות בכל המזרח התיכון, הוצאו מכלל שימוש לזמן רב. אולם בעת הנסיגה, נתקל הכוח במחסום של משוריינים. נפתחה עליהם אש תופת ו־11 לוחמים נהרגו, ביניהם שמואל. בן 22 היה במותו ולא זכה לראות בתקומת מדינת ישראל שלמענה לחם ונפל.
השאיר הורים ושתי אחיות אביבה ופנינה. הובא למנוחות בבית העלמין בחיפה בחלקת לח”י עם 11 מחבריו.
