אליהו נולד ביום כ”ט באדר תר”ץ, 29 במרץ 1930 בעיר וארשה שבפולין להוריו, רבקה וצבי, ילידי פולין. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1936. אליהו, אלי, התאקלם מהר מאוד בארץ, והפך עד מהרה צבר לכל דבר.

בשנת 1940, במלחמת העולם השנייה, הופצצה תל־אביב על־ידי האיטלקים, ואלי, ילד בן 10, ניפצע באותה הפצצה והיה מאושפז כשנה. את צלקות הפציעה בגופו נשא כל חייו.

היה חניך הנוער העובד, ובסיימו בית־ספר עממי עזב את הבית ועבר לקיבוץ גינוסר, שם חלה בקדחת. כשהחלים המשיך לשהות בקיבוץ אך לימים שב הביתה.
הוא אהב מאד את ההרפתקאות שהיו לו במסעות הרבים לאורכה ורוחבה של הארץ וכך ספג את אהבת הארץ.

בהיותו בן 16 עזב את תנועת הנוער־העובד והצטרף לשורות לח”י. תפקידיו הראשונים בלח”י היו הדבקת כרוזים. בעת הדבקת כרוזי לח”י ליד משטרת רמת־גן נתפס בידי הבריטים והועבר לבית־הסוֹהר בלטרון, שם שהה כשנה וחצי אותן השתדל להעביר בקריאה, לימוד ובעבודות יד שאהב.

עם קום המדינה בשנת 1948, גויס עם לוחמי לח”י לחטיבה 8, גדוד .89 נטל חלק במלחמת העצמאות. שירת תקופה ארוכה בשירות מילואים והשתתף במבצע “קדש”, במלחמת ששת־הימים ובמלחמת יום־כיפור. שוחרר ב־1984 בדרגת סגן.

בשנת 1954 נשא לאִשה את שושנה מילנר. נולדו להם שני ילדים, עמוס וליאורה, ואליהו דאג להשכלתם האקדמאית. הוא סב לארבעה נכדים.

הייתה בו נפש של אמן, של יוצר. לכן כל עבודה שהייתה כרוכה במלאכת ידיים הייתה לרוחו. הוא בחר במקצוע של תעשיית קפיצים טכניים. ואז, במו ידיו, תוך עבודה קשה, בנה את מפעל חייו: בית־מלאכה לקפיצים, בו מצא סיפוק לאהבת היצירה שלו. למרות שלא למד הנדסת מכונות הדבר לא הפריע לו לבנות מכונה לתעשיית קפיצים, כן בנה מכשירי עזר שנעזר בהם בעבודתו.

אליהו אהב מוסיקה קלאסית, הקדיש למוסיקה הרבה ממעט הזמן שנותר לו, התעניין בנושא ומצא בו עולם מופלא. האזנה למוסיקה היוותה את המנוחה לאחר יום העבודה.

עקב בדבקות אחרי כל מה שקורה בארץ, מבקר חריף, נחרץ בדיעותיו אך נהג ביושר ובנועם. תמיד שאף להמשיך ללמוד ציור והרבה מוסיקה, אך מותו קטע את תוכניותיו.

אליהו נפטר ביום י”ד באב תשמ”ח, 28 ביולי 1988 והובא למנוחות בבית העלמין בחולון, בחלקת לח”י.