יהודית נולדה ב-15.1.1926 בעיר קלוג’ שברומניה להוריה, קרול ויולנדה וייזל, יהודים שומרי מסורת ובעלי הכרה ציונית.
אביה היה ספורטאי מעולה ומאמן כדורגל. בשנת 1932 , בהיותה בת שש, עלתה המשפחה לארץ-ישראל והשתקעה בירושלים. יהודית למדה בבית-הספר אוולינה דה רוטשילד והצטיינה בלימודים . היא הצטרפה לתנועת מחנות העולים והתבלטה ביכולת המנהיגות והתקשורת עם בני אדם . בגיל15 הצטרפה, בעזרתה של הנרייאטה סולד, לקבוצת ילדים עולים, שיצאה להכשרה בקיבוץ רמת-יוחנן. בגיל 16 , בעיצומה של מלחמת העולם השניה, התגייסה לחיל הנשים, A.T.S , בצבא הבריטי, כדי להילחם בצורר הגרמני יחד עם אביה, שהתנדב אף הוא. כעבור זמן קצר, כאשר התברר גילה הצעיר, הוחזרה ממצרים ארצה. בשנת 1944 יהודית התחתנה עם לדיסלאו ודש וילדה בת :נעמי .לאחר שנה נפרדה מבעלה וזמן קצר לאחר-מכן הצטרפה ללח”י.
חברים מספרים
שאלה: מהתקופה הזו שידועה רק לך, כאשר היית קשורה לעיתונות החוץ ועם מועדון העיתונאים ובאת אתם במגע ובקשר, מה את יכולה לספר על ארועים ופגישות מענינות אתם וכל הסובב סביב זה?
יהודית: תחילה רצוני להסביר שעמדתי בקשר עם העיתונאים רק משנת-.1947. לפני כן יודע אתה שנורית עמדה אתם בקשר.
ובכן ,בשנת 1947 יסדו את המשרד לעיתונות שבראשו עמד משה פרלמן ,שהיה ממוקם בשעתו בבית קוקוס. באותה עת, גרתי באותו בנין בקומה -2 וכמובן שממילא נוצר קשר ביני לבין העיתונאים.
משה פרלמן ראה זאת בעין לא אוהדת מאוד, תמיד היה מבקש ממני לעזוב את המקום כביכול ,ואילו אני אמרתי לו שזהו מוסד ממלכתי ויש לנו את אותן הזכויות שיש לו, כלומר לארגון כמו ההגנה.
האצ”ל לא בא לשם בכלל, רק דוברי ההגנה ומקשרי לח”י באו לשם, ובכל פעם היה משה פרלמן עובר על ידי ואומר לי משהו מאוד לא נעים, אך אני עמדתי על שלי ואמרתי לו שרק ע”י המשטרה יוכל להוציאני.
על כל פנים פגשתי שם כמה עיתונאים מענינים מאוד, ביניהם היה דיויד מעיתון ה”אובזרבר”.
שאלה: מה את יכולה לספר עליו?
יהודית: היה זה אדם בעל השכלה מאוד רחבה אולם, כמעט תמיד היה שתוי וכשהיה שתוי היה דובר אמת, בדרך כלל, כאשר נכנס לאולם, כשהוא שתוי, היה אומר למשה פרלמן כמה מילים מאוד לא נעימות, למשל- “תודות לאצ”ל ולח”י שוחררה הארץ” ודברים דומים לאלה ומפי בריטי נוצרי, זה נשמע לעיתים מגוחך, אך הוא היה עומד על שלו והיה טוען ללא הרף שרק תודות למחתרות הארץ הזו שוחררה, קל מאוד לדבר על הבלגות וכדומה אבל צריך היה לעשות משהוא ,והמחתרות עשו זאת.
ביניהם, בין האנשים שם פגשתי היה גם ארתור קסטלר, הוא ניגש אלי יום אחד וביקש ממני……..
שאלה: האם הכיר אותך?
יהודית: העיתונאים בדרך כלל, הכירו אותי שם, ובכל פעם שהיתה שאלה, כל שהיא, היו עולים לשאול אותי, או מבקשים הבהרה או הסבר, או מבקשים להפגש עם אחד הדוברים שלנו. הדובר שלנו בשעתו היה הסופר אברשה סלומון ואני קישרתי בין העיתונאים ובין אברשה. קסטלר בא אלי יום אחד ודרש לפגוש את גרא. השבתי לו שאני אשתדל לסדר לו את הפגישה הזו, אבל אני מטילה ספק בדבר אם אוכל לעשות זאת מהר, ואם בכלל, והייתי מציעה לו שיפגש תחילה עם הדובר שלנו. הוא סירב ואמר שאין לדובר מה לומר לו ואין לו מה לומר לדובר, והוא עומד על כך שהוא רוצה להפגש עם גרא.
הלכתי אל גרא וגרא סירב כמובן להפגש איתו . הנימוקים של גרא היו; הוא (קסטלר) בדרך כלל, מסלף כל דבר שאומרים לו, וגרא איננו מוכן לזה כרגע. חזרתי אל קסטלר, אך בדרך סרתי ללשכת העיתונות ,באותו זמן היו שם כמה עיתונאים. רציתי לקרוא את קסטלר הצידה ולהסביר לו, שכרגע נתן(גרא) עסוק מאוד וברגע שיתפנה ודאי ידבר איתו, אבל אינני חושבת שיוכל לעשות זאת בקרוב.
קסטלר, לפני כל העיתונאים, פרץ בשאגה ואמר: “מה חושב נתן מי אני? אני לא סתם עתונאי כמו הזבל הזה. אני סופר מפורסם ונתן אינו יכול להתנהג אלי בצורה כזו”. כמובן שכל העיתונאים נדהמו לשמע דברים אלה, כי אף אחד לא כינה אותם בשם כה מחפיר. הם באו אלי ועודדו אותי שלא אקבל זאת חס וחלילה כדבר נגדי. בכל אופן, מאז ניסיתי להשתמט ממנו עד כמה שאפשר.
היה מקרה מאוד מענין עם עיתונאי בשם ארתור הולצמן מארה”ב.יום אחד הוא בא אלי ואמר שהשגריר מקדונלד משוכנע שאנו רוצים לרצוח אותו. אמרתי לו: “האם אנו רוצים לרצוח את מקדונלד? לשם מה הרי הוא גוי כל כך טוב, הוא לא מזיק והוא אמנם לא מועיל הרבה, אבל להזיק! ודאי שאינו מזיק”.
אמרתי לו שינחם את מקדונלד ויאמר לו שאנו באמת לא רוצים לרצוח אותו, הוא חזר אלי למחרת ואמר לי שהיועץ הכלכלי של השגרירות דורש להפגש עם הדובר שלנו וקבעתי איתו פגישה, לקחתי אותו אל אברשה ותרגמתי לו את דבריו של אברשה, גם אברשה הרגיע אותו ואמר לו שאנחנו כלל לא רוצים לרצוח את מקדונלד, אבל אנו לא נסכים לכך שמשהו יעמוד בדרכנו. לאחר השיחה הזו היועץ הכלכלי דרש שנקיים איתו קשר, כי הוא רוצה לראות את חומר ההסברה שלנו ,ואני מוניתי כביכול ע”י אברשה לעמוד איתו בקשר.
דרכו פגשתי אנשים מאוד מענינים. בערב רצח ברנדוט למשל, סעדנו ארוחת ערב יחד עם עיתונאית מקנדה שהיתה למעשה מארה”ב, אבל היא כתבה בשביל עיתונות מקנדה, יחד עמה ישב גם מלטר שהיה איש הקונגרס בניו-יורק, (“יהודי ציוני”).
באותו ערב, כשסעדנו יחד, נכנס לפתע איש האו”ם וקרא להרברט קמינג היועץ הכלכלי של השגרירות, לדקה, והוא כמובן ניגש אלינו לשולחן והודיע לנו את הבשורה המרה כביכול, שברנדוט נרצח.
ומעניין שבאותו הרגע המחשבה הראשונה שלי היתה שהם יאסרו אותי עוד הערב. אז אמר לי מנצ’ר למה את כל כך מלודרמתית, אם את חושבת שרוצים לאסור אותך, מדוע אינך הולכת ומתמסרת?
הלכתי מיד הביתה, ארזתי מזודה והודעתי לאותה העיתונאית, שגרה יחד איתי, שבמקרה ואשלח מישהו לקבל את המזודה, שתואיל בטובה למסור לו אותה. כמובן שעוד טרם הספקתי להכנס הביתה באו אלי העיתונאים ובקשו קשר עם לח”י.
אמרתי שאינני יכולה, כי אינני הדוברת, אבל הוספתי שאביא להם “סטייט מן” בשעה הקרובה. נסעתי אל גרא הביתה והוא כמובן לא היה. אחר כך נסעתי לאברשה והוא ביקש ממני לדחות אותם עד שיהיה משהו רשמי. כמובן שברגע שיצאתי מהבית, באו לאסור אותנו. אני לא הייתי אז בבית, הסתננתי לשדה התעופה בלוד ליחידה שלנו. כעבור כמה ימים אמרו לי שאני מוכרחה להכנס העירה ולהתגייס, ברגע שנכנסתי הביתה נאסרתי.