עדות של פראנק צבי – “אליעזר”

צבי נולד ב-כ”‏ח בחשון תרפ “‏ח, 23.11.1927 ‏, בתל-אביב, להוריו חיים וחיה פראנק.

‏אורח החיים בבית היה דתי ואת חינוכו הבסיסי הפורמלי קיבל צבי בבתי-ספר דתיים, ביל”ו וגימנסיה “מוריה”, עד כיתה י’. בגיל 12 ‏הצטרף לצופים הדתיים “העדה”, בגיל 14 הצטרף לבית”ר, דרכה הצטרף לאצ”ל, ומשם פרש והצטרף ללח “‏י ביוני 1943 ‏.

‏בתחילה פעל בתל-אביב, ואילו בשלהי 1944 ‏עבר לירושלים, בה גם למד תקופה קצרה בסמינר למורים “מזרחי”, עד אשר גורש מבין כתליו בשל היותו חבר לח”י .

“בגיל 14 הצטרפתי לתנועת הנוער בית”ר ובגיל 15, דרך בית”ר, צורפתי לאצ”ל.

בגיל 16 לערך, פגשתי לראשונה איש לח”י, שהציג בפניי את התפיסה של לח”י לגבי נושא הציונות. הרשימה אותי במיוחד התפיסה שאחר-כך באה לידי ביטוי בעיתוני החזית, שהשלטון הבריטי בארץ הוא למעשה שלטון זר.

הבעיה היא לא שישנם כאן יהודים ולכן אנחנו נלחמים את מלחמתנו. אלא העובדה שארץ ישראל תחת שלטון זר וזה למעשה שורש הרע. ומכאן התפתחה כל תפיסת המדיניות שלנו לגבי הפעולות ולגבי כיוון המחשבה . זאת הייתה הנקודה המרכזית ששכנעה אותי שמקומי יהיה בלח”י ולא באצ”ל.

כאשר קראתי ב”חזית” הראשון (“חזית” א”י שיצא לאורבחודש תמוז 1943) על התפיסה הזאת, שהייתה חבויה עמוק בתודעה, ושעליה התחנכתי הוא אשר שכנע אותי בהחלטתי לעזוב מיד את האצ”ל ולעבור ללח”י. מה שלא סיפק אותי באותו זמן באצ”ל, היה למעשה, הצד האידיאולוגי.

שמו של איש לח”י ששוחח איתי בנושא היה אריה רוזנסון. זה קרה בת”א, בזמן עבודתי כפועל יהלומים.   עבדנו יחד באותו מפעל. וכפי שאמרתי, זאת הייתה הנקודה ששכנעה אותי לעבור ללח”י.

אם חיפשתי את האתגר שבפעולה, לעתים, בגיל זה הדבר עשוי להשפיע בצורה זו או אחרת. האמת היא שבאותה תקופה, בהיותי בן 16-15 התנדבתי לפעול במסגרת צנחנים באותה תקופה הייתה תכנית, שעד היום אינני יודע אם הייתה כוונה לממש אותה, להקים יחידות שתסייענה לצבא הבריטי נגד פלישה גרמנית. ולכן חיפשו חבר’ה שיהיו מוכנים לשמש כצנחנים במקרה והגרמנים יגיעו לאזור א”י

למעשה היינו צרור בבית”ר שכל הצרור הזה פעל כקבוצה במסגרת האצ”ל.

לאחר מכן עברתי ללח”י . ליד גשר התקווה פגשתי לפי סימן מוסכם את נציג התנועה, נציג לח”י אריה רוזנסון לא הציג את עצמו כחבר לח”י, אלא יותר כאוהד והוא הבטיח לי שהוא יארגן לי פגישה עם אנשי לח”י. ואכן, פגשתי את מי שלאחר מכן התברר לי, היה אנשל שפילמן, ואיתו יצרתי את הקשר הראשון כאחראי עלי.

העבודות הראשונות שלי היו פרוזאיות ביותר. למעשה, התבטא תפקידנו בעצם המפגשים אחת לשבוע או דו-שבועיים עם אריה ואחר-כך עם אמנון- פנחס גינוסר לשיחות חיזוק והבהרה, לגבי כל מה שקשור לתפיסה האידיאולוגית של לח”י בשיחות הוקדש גם פרק להתנהגות במקרה של נפילה, בל מבחינת פעולות באותה תקופה, עסקנו למעשה בעיקר בהפצת חומר הסברתי –  “החזית” שהופיע מידי חודש. לפי כתובות שהיינו מקבלים מראש הפצנו העלונים בתיבות הדואר או בהדבקת כרוזים. זה היה למעשה, תחום הפעולה שלנו באותה תקופה.

במשך חודש ימים מאז שהתגייסתי ללח”י הייתי כבודד, ועמדתי בקשר עם אנשל שפילמן. אחר-כך צירפו לי חבר לתא והתפלאתי ושמחתי לראות את דב ברמן. הכינוי שלו היה עוזי, הוא היה חברי קודם לכן במפעל היהלומים שבו עבדנו יחד.

כאמור, בשנה הראשונה שלי בלח”י עסקתי בעיקר בהדבקה ובהפצה של כרוזים   במהלך תקופה זו, לקראת יום הזיכרון לאוניית המעפילים “סטרומה” שטבעה, יצאתי עם עוזי להדבקת כרוזים. זה היה ליד קולנוע “מגדלור” בת”א. באותה תקופה שמר עלינו נגבי[1] עם נשק. קיבלנו משמר עם נשק ,נגבי הלך מאחורינו. כשהגענו ל”מגדלור” ליד אחד מלוחות המודעות, תוך כדי הדבקה, ניגש אלינו בלש בריטי וניסה לעצור את עוזי. עוזי התנגד ואז הגיעו נגבי ועמנואל ותפסו אותו… כמובן, נאלצנו להפסיק את ההדבקה וכל אחד מאתנו הלך לדרכו. זאת הייתה למעשה טבילת האש הראשונה שלי במסגרת לח”י.

יהיה זה מוגזם ויומרני לומר זאת עכשיו, אבל חשבתי אז שהתחלנו בפעולות. זה היה המקרה הראשון באותה תקופה שלח”י הופיע ברחוב לאחר תקופה ארוכה של הפסקה.

כדאי לציין את התגובה שהייתה אז בארץ. למרות שלכאורה זאת הייתה פעולה קטנה ופגיעה מצומצמת והוא רק נפצע, ראש העירייה דאז, מר ישראל רוקח, נזעק לביקור אישי אצל אותו שוטר שנפצע וגינה זאת, תוך הסתייגות מוחלטת של הישוב היהודי ועיריית ת”א בפרט מהפעולה הנפשעת הזאת.

כשפגשתי את הנגבי שוב, הייתה תקופת רגיעה. בלח”י חשו, כנראה, שאנחנו לא פעילים מספיק. אולי נקטו באיזו שהיא דרך להעמיק את ירידתנו למחתרת. אני זוכר שזומנו לחולות בחולון ושם בתוך מנהרה או בונקר נשבענו אמונים ללח”י.

הבית בו חונכתי וגדלתי היה בית סוער מבחינת הפעילות בלח”י. אבא מספר, שכאשר נולדתי, הקדיש אותי, כבן הבכור לצה”ל, כלומר לצבא היהודי שיקום בא”י. דבר זה מבטא את התפיסה של אבא כלפיי וגם אימא הרגישה בזאת. הם ראו אותי תמיד יוצא בתלבושת בית”ר ולמרות שאבא הקדיש אותי לזה, הוא כנראה לא תפס את המשמעות שבנו כבר פעיל בלח”י. אימא הבחינה בזאת וניסתה כנראה להסתיר זאת מאבא. הם לא עמדו בדרכי והמשכתי הלאה.

אני רוצה לציין בקשר להוריי, שבזמן שעזבתי את הבית והלכתי ללמוד בסמינר בירושלים, הייתה להורי בעיה כלכלית והם החליטו להשכיר את אחד החדרים בבית. החדר הושכר לאצ”ל, והוריי ידעו שאלה אנשי אצ”ל. בחיפוש הגדול ב-1946 היו בבית דוד טהורי ו-ח. אבא הסתיר אותם מאחורי הארון ולמרות שהצבא הבריטי נכנס לבית, וערכו חיפוש הם לא הבחינו בכלום. בזאת אבא סיכן את עצמו ואותם. תזוזה קלה מצידם   היה עלול להסגיר אותו. מבחינה זאת אפשר לומר, שאבא היה פעיל ועזר.

עברתי לירושלים לקראת המחצית השנייה של 1944, אחרי ההתנקשות בנציב העליון. למדתי בסמינר למורים ובמקביל יצרתי את הקשר בירושלים כאיש התנועה. ואז נפגשתי לראשונה עם טודי[2] והוא היה המקשר שלי בכניסה לעבודה בירושלים.

חשתי באותה תקופה שבירושלים אין כוח אדם רב, הוא לא התבסס על הירושלמים עצמם. שמעתי על תנועת ברית החשמונאים במקום, ושאולי הם עצמם משתפים פעולה עם לח”י, אבל מעמדם לא היה ברור לי באותה תקופה. השלבים הראשונים שלי בירושלים התבטאו בהדבקת כרוזים והפצת חומר.

אני רוצה לספר על הטכניקה שלנו, וכיצד היינו מפעילים את רשת המודיעים שלנו, כדי לאתר את הקצונה והבולשת הבריטיים. הפעולה התבססה על תצפיות ויש לציין שהבריטים סייעו לנו באיתורם מתוך כך שהם היו דייקנים ושמרנים מאוד ולוח הזמנים שלהם היה מוגדר וקבוע מאוד. הם נהגו לנוע מדי בוקר וצהריים באותה דרך, רובם הלכו ברגל ואם נסעו ברכב אז זה היה מכיוון המושבה הגרמנית ששם היה הריכוז הגדול של מגורים – לעבר הסי.אי.די ומגרש הרוסים בירושלים.

המתנו להם בשעות הצהריים המוקדמות.

ניסינו לאתר את בעלי הדרגות הגבוהות יותר בשלב ראשון וערכנו אחריהם מעקב עד לפתח ביתם. אם הם היו יוצאים ברגל כמובן העיקוב היה רגלי ואם היו נעים במכוניות, אז הפעולה הייתה מתבצעת בשלבים מידי יום ביומו. כל פעם בפרשת דרכים זו או אחרת, היינו ממתינים ומחכים עד שמכונית בעלת מספר זה וזה וקצין זה וזה תחלוף על פנינו וכך היינו מתקדמים עד לעבר המושבה הגרמנית, עד לעבר ביתם. לאחר שהיינו נכנסים לבית זה או אחר על כל בית הייתה לוחית עם השם של הדייר בה וכך היינו מאתרים את אותו קצין ואת מקום מגוריו. באמצעות הקשר שהיה לנו עם הקורפורלים היהודים במשטרה הבריטית בירושלים, היינו מוסרים לידם שמות אלו או אחרים והיינו מקבלים אינפורמציה מה תפקידו במשטרה, בממשל או בבולשת ולפי זה הכינונו לעצמנו מפה שתיארה לנו את המבנה ואת האנשים שנוטלים חלק בתפקידים אלה או אחרים כאשר גם בצד הדברים האלה היו לנו נתונים לגבי מקום מגוריהם ואורח חייהם ולפי זה הכינונו תיקים.

אותו דבר גם כאשר עמדה על הפרק הפעולה נגד המזכיר הראשון באותה תקופה וכך איתרנו את מקום מגוריו, באזור ליד תחנת הרכבת. וכך איתרנו את השעות בהם היה נוהג לנוע, ללכת לביתו ולאחר מכן את התצלום שהוא היה נע למשרדו ולפי זה הכינונו את תיק הפעולה שהייתה התכנית לתקוף אותו ולחסל אותו, דב היה אחראי על אותה פעולה ומשום מה פעולה זו בסופו של דבר לא יצאה לפועל.

זאת רק דוגמא כיצד הצלחנו לאתר וליצור מפה של כל בעלי התפקידים של הבולשת בארץ. מבחינה זאת הגויים התפלאו כיצד אנחנו ידענו, הוספנו עוד משחק אחד לאמצעי של המעקב וזה שבאותה תקופה כאשר התגייסו אלינו עוד מספר נערים צעירים בגיל 15, 14 היינו מושיבים אותם כמצחצחי נעליים. אם ליד הסי.אי.די. בירושלים, ליד מגרש הרוסים כמצחצחי נעליים ואם ליד מועדון המשטרה מועדון השוטרים והבולשת שהיה בלב ליבה של המושבה הגרמנית ובאמצעות אותם נערים מצחצחי נעליים  עקבנו אחרי צאתם ובואם של השוטרים הבריטים של הקצונה הבריטית של הסמלים הבריטים וכך למעשה השלמנו את   התמונה הכללית של הבולשת. גורם נוסף שאנחנו שיתפנו בפעולה לקבלת האינפורמציה על הבריטים היו אלה מספר בנות באותה תקופה בירושלים שהסתודדו.. שיצאו עם קצינים וסרג’נטים בריטיים מהבולשת הבריטית וגם למעשה הבולשת הבריטית הייתה מעוניינת כנראה ליצור את הקשר עם אותן הבנות שתהיה להם איזה אחיזה וידע על מה שמתרחש בתוך הישוב.

זכור לי על איזה סרג’נט אחד שהיה דובר אידיש, שאמרו עליו שהוא היה גוי של שבת. אנחנו חיפשנו את הדרך כיצד ניתן ליצור את הקשר איתם ולהביא אותם כדי לשתף איתנו פעולה. באותה תקופה בירושלים קמה תנועה שקראה לעצמה בני-פנחס שהיא חרטה על דיגלה   מאבק למלחמה כנגד אותם בנות שנפגשות עם גויים ועם אנשי צבא בריטיים   והיו נוהגים לתפוס את אותן בנות לגזור את שערותיהן או אפילו לשפוך חומצה על פניהם, אנחנו על בסיס זה יצרנו את הקשר עם אותם בנות ומי שפעל בנושא זה היה אהוד[3], שאגב הוא היה שכני לחדר וגרנו יחד ובאמצעותו יצרנו את הקשר עם הבנות. כאשר הבאנו אותן לשיתוף פעולה איתנו בזאת שאנחנו אמרנו להם שניתן להם את חסותנו כנגד אותם בני-פנחס, אהוד היה היחידי שהיה איתם בקשר באותם תקופה כדי לקבל מהם אינפורמציה משלימה על הבולשת הבריטית. תוך כדי אותו קשר עלה הרעיון שנביא את כל הבולשת הבריטית הזאת לאיזה מקום מסוים על-מנת שנוכל בכפיפה אחת ליצור פעולה לחיסולם של קבוצה זו. אהוד בא בדברים עם אחת הבנות. שכנע אותה בין השאר גם קצת באיום קל וגם נתן בידה סכום כסף מסוים שהיא תקיים מסיבה באחד מבתי-הקפה בירושלים. הסיבה הייתה צריכה להיות מסיבת יום הולדת שלה והיא תזמין מהבולשת הבריטית את כל המי ומי שהם היו איתה בקשר והבטחנו לה שכוונתנו למעשה להביא במהלך המסיבה הזאת צלם וכוונתנו אך ורק להסתפק באותו צילום עם אנשי הבולשת כדי לזהות אותם ולאתר אותם, אבל הכוונה הבסיסית הייתה לנצל את אותה מסיבה על-מנת להביא לתוך המסיבה חומר נפץ ולפוצץ את כל יושבי המסיבה. על הפעולה הזאת היה מופקד (תנחום[4]?).. שאחר-כך התברר לנו שהוא טיפוס די מפוקפק וכנראה שהוא עצמו נשלח אלינו מטעם … ההגנה.

אותה פעולה לא יצאה לפועל באותו לילה ואולי במידה מסויימת אני צריך לתת את הדין על כך אני אישית. לוט, באותה העת לא היה בירושלים  הוא נסע לשכנע את המרכז לקיים את הפעולה הזאת. אנחנו ישבנו אז באיזה מרתף ברח’ המלך ג’ורג’ בירושלים כדי לקבל את האו קיי לפעולה הזאת, אבל במקביל לפני כן נפגשתי בירושלים עם מפקד האצ”ל בירושלים באותה תקופה, הכרתי אותו מתוך כך שהוא היה גר אצל הוריי בזמנו. שמו היה אבינועם, נפגשתי איתו והוא אמר לי שמתוכננת כרגע פעולה על מחנה שנלר בירושלים והחבר’ה שוכבים עכשיו ממש בעמדות ואם אנחנו נבצע את הפעולה שלנו מבלי שידע בדיוק מה מהות הפעולה, עלול הדבר לא רק להפריע לפעולה של שנלר, אלא פשוט לפגוע באותם האנשים שהיו בשטח, והם עלולים להיתפס.

אני זוכר שאני אישית אמרתי לאהוד שאת הפעולה הזאת אנחנו לא מבצעים, כי גם ההודעה מת”א התמהמה ועדיין לא הגיעה ובסיכומו של דבר, פעולה זאת לא יצאה לפועל.

אני רוצה לציין, יעל סיפרה מספר פעמים על הפעולה של הסי.אי.די. בירושלים. הפעולה של בית-הסוהר בירושלים, אני אישית השתתפתי בשתי הפעולות האלה. לגבי הפעולה של הסי.אי.די. בירושלים רציתי לציין שאני זוקף לזכותי את העובדה שדֹב ,שנפגע קשה באותה פעולת הסי.אי.די. זוקף לזכותי שהוא ניצל וזה בתוקף העובדה שלאחר הפעולה אמורים היינו כולנו לחזור לאותו בית-ספר “חורג”, שממנו יצאנו ורק באותו מקום “להתפזר איש לדרכו”. אני אכן חזרתי לבד בדרך הנסיגה שלי לבנין “גנרלי” , תוך כדי כך שאני מגיע למקום ועומד ליד המדרגות. אני רואה איזה דמות מתנדנדת במדרגות. לבסוף היא נפלה בזרועותיי והדמות הזאת הייתה דֹב, למעשה שהוא היה פצוע ולבד בשטח. זה היה באותו בית-ספר שממנו יצאנו לפעולה.

כל זה היה בחושך, זאת הייתה פעולה משותפת בינינו לבין האצ”ל, הגיעה עוד איזה שהיא חוליה שהיא הייתה מהאצ”ל , הם לקחו אותו והביאו אותו לטיפול רפואי. זה מה שאני יכול לספר על הפעולה על הסי.אי.די. בפעולה השנייה שהשתתפתי כשלושה שבועות לאחר-מכן, היה בפיקודו של מזל. הלכנו לשחרר את בית-הסוהר הייתי אז באותה חוליה מספר 7 וזה מהדהד באוזניי. הפעולה הייתה מבוססת על פעולה שקטה, לפחות עד אותו שלב שאנחנו ניכנס לתוך בית-הסוהר. והתכנית הייתה, אנחנו חוליה של ארבעה איש בבגדי מכבי-אש, אמורים היינו להכנס למכבי-האש. במקביל, הייתה צריכה להיות פנייה למכבי-אש לאיזה שריפה בגבעת-שאול ועל אלה שנותרו במכבי-אש להשתלט עליהם ולקבל את המפתח לחצר בית-הסוהר, לשירותים במקום, באמצעות הפריצה הראשונה שלנו עם המפתח הזה שתבוא בעקבותינו, אמורים היו לבוא שאר הכוחות כדי להכנס לבית-הסוהר ולהתחבר עם החברה שהיו צריכים מתוך בית-הסוהר לפרוץ החוצה לחצר, מאחר ולאחר גילוי מוקדם הכביש היה מלא…

קיבלנו אז את הפקודה חוליה מספר 7 קדימה, כלומר החוליה שלנו חולית מכבי-האש, נכנסנו למכבי-האש, אבל בעקבותינו כבר אף-אחד לא הגיע ואז שהינו במשך כל הלילה במכבי-האש. היינו ארבעה איש, שניים מהאצ”ל ושניים מלח”י מלבדי היה שם דן[5], מהאצ”ל היה אבני. באנו לשם בבגדי מכבי-אש, מפקד התחנה היה יהודי בשם ברמן. לידו היה יהודי נוסף ושאר העובדים שם היו ערבים. הם מיד זיהו אותנו והבחינו שאנחנו לא אנשי מכבי-אש ואנחנו גם לא מתנדבים. קיבלנו גם מדים של מתנדבי מכבי-אש. הם כנראה קישרו אותנו עם הפעולה. דן גם החליף מספר מילים עם מפקד התחנה הציג את עצמו בפניו ואיים עליו שאנחנו כולנו חמושים ואם הם ינסו למסור אותנו למשטרה הבריטית שהקימה ממש בפתח התחנה עמדת מקלע. אם ינסה להסגיר אותנו, אנחנו לא נתמסר ויהיה קרב יריות במקום ואז כמובן הם יהיו בין אלה שיפגעו כתוצאה מכך.

כנראה שזה פעל, הם רק ביקשו שאנחנו את הנשק שלנו נזרוק, נתפרק מהנשק ולזרוק אותו לתוך בור המים בתחנה ואז הפעם הראשונה שאנחנו התפרקנו מנשקנו בתחנה.

זה היה כנראה הסיכון שדן לקח על עצמו, במחצית השניה של הלילה עשינו את הפעולה הזאת והתפרקנו מנשקנו.

מאחר והרחוב עצמו לא היה ב”עוצר” רק במבואות הרחוב היו משמרות בריטיים, יצאנו בהבדלים של רבע שעה כל אחד מהמקום, למעשה, ראינו את התנועה ברחוב, בירושלים עצמה היה עוצר כשיצאנו. כנראה אותה משמרת שראתה אותנו כשחלפנו על פניה כנראה יצאה מהנחה שאנחנו כבר…

כאשר סיפרתי על הביקורים שלנו אצל פניה רסקין אמרתי שבין השאר מצאנו שם מקום לעידוד וחיזוק ברגעי משבר ואכן כאן ושם היו רגעי משבר בעיקר בתקופה שבהם אנחנו נרדפנו ומצד שני חשנו למרות הדיבורים הרבים כאילו המחתרת נוצרת את עצמה יתר על המידה… ולפעולות אנחנו לא מגיעים… כאשר היינו בירושלים ראינו למעשה את השלטון הבריטי ממש פרוס לידינו שדרש לבצע פעולות אלה ואחרות נגדו. באותה תקופה היו גם הלחצים של השלטון המנדט הבריטי לגבי הישוב היהודי לגבי מניעת עלייה וכל מה שקשור בזאת אנחנו נוצרים יתר על המידה את האש’ ויותר מדי עוסקים במלחמות יהודים עם האצ”ל וכן הלאה.

זה היה בתקופה לאחר לורד מוין.

קבלנו מהמרכז כל מיני תדריכים ונימוקים מדוע אנחנו נוצרים את האש ומדוע אנחנו לא פועלים והרחוב היהודי לא תמיד שיתף אתנו פעולה. אני מספר שבאותה תקופה הייתי קצת נתון בהרהורים. באותה תקופה שלמדתי בסמינר וזיהו אותי כאיש לח”י, הפצנו כרוזים והתגליתי. אנשי בני-עקיבא בירושלים זיהו אותי כתלמיד הסמינר ובאותה תקופה גם יצאה ההכרזה המפורסמת של בן-גוריון לנדות כל מי שחבר במחתרת, לנדות אותו מבית-הספר או מהסדנא או מהחברה היהודית, לכן גורשתי מהסמינר. באותה תקופה נכנסתי לראשונה ללח”י , בין השאר הייתי כבר “פנסיונר”. אז המושג פנסיונר היה למי שלא זכה מהבית לתמיכה כי בסמינר כבר לא למדתי וקיבלתי את הקיצבה מהמחתרת לחיי יום יום.

כדאי לציין שתוך כדי העוצר בירושלים ורצינו גם להטריד את הגויים בתוך העוצר, עקבנו אחרי מקומות הריכוז שלהם בזמן העוצר בירושלים ובין השאר לדוגמא איתרנו את האזור שליד המשטרה הניידת בירושלים והחלטנו שנניח חומר נפץ, פצצת זמן, וברגעים האחרונים לפני כניסת העוצר יהיה מכוון הפיצוץ שעה לאחר כניסת העוצר ואכן עשינו זאת יעל[6] ורות[7] הניחו שם את חומר הנפץ ואני עצמי הייתי מחוץ לגבול העוצר באזור טלביה וזכור לי שהשעה הייתה בערך שבע בערב כאשר שמענו את ההתפוצצויות מתוך העיר בירושלים.

למה זה גרם ומה זה הזיק אני לא יכול לספר.

עם הקמת המדינה הייתי בין אלה שקיבלו אז שיחרור מהגיוס לצבא. המשכנו את הפעילות בלח”י ועבדתי עם אידית[8] במחלקת הנוער. הייתי אז במחוז בדרום, עבדנו ב”רחובות” וכמה ימים לאחר ההתנקשות בברנדוט החלטתי, להתגייס לצה”ל מעשה שלא היה על דעת המרכז ולא על דעת אנשל שנתן לי את השחרור וגם זוכר שהוא כעס עליי באותו זמן כי בכך למעשה התנועה הפסידה אדם שיכול להיות פעיל ומשוחרר מהצבא.אך כאמור, החלטתי להתגיס לצבא. לאחר שבוע ימים באה המשטרה הצבאית וזאת הייתה הפעם הראשונה שהמשטרה נכנסה לדירתי, כדי לחפש אותי ולעצור אותי כאיש לח”י, אבל אז כבר הייתי בצבא ועל כן לא עצרו אותי.

את השירות הסדיר שלי, עשיתי ביחידת מרגמות כבדות לאחר מכן בתותחנים. בתקופה זו עברתי קורס סמלים לאחר מכן קורס קצינים. בהיותי בשירות חובה החלטתי שאני קושר את עתידי בצה”ל והמשכתי בשרות קבע במשך 18 שנה ובסך הכל כעשרים שנה עד לאחר מלחמת ששת הימים.

גולת הכותרת שלי בצבא היה כמפקד גדוד בגולני, הייתי מפקד הארטילריה באוגדתו של אריק שרון בזמן הפריסה הגדולה במלחמת ששת הימים, ליד ניצנה ובהדרכה בצבא, כמפקד אמון קצינים בבסיס ההדרכה של חיל התותחנים.

אלה היו נקודות השיא בחיי.”