מאת חגית גלטנר, בתו של לוחם לח”י סלבטור טורי גרשון – “אבנר”.
גיבוש מדיניות חוץ במחתרת לח”י לאחר מלחמת העולם השנייה
מחתרת לח”י הייתה הקטנה שבמחתרות והעמוקה מכולן. בקיץ 1946 התגבשה המחשבה המדינית של לח”י על מדיניות חוץ עברית. היה צורך לנסח באופן חד וברור את המטרה – גרוש השלטון הזר מאדמת המולדת.
המחתרת חיפשה אחר גורמים עולמיים שיעמדו לצידה, כגון גורמים אנטי בריטיים, או גורמים מבין בעלות הברית העומדים בחילוקי דעות מול בריטניה.
ברית המועצות החלה מגלה עניין במזרח התיכון ועמדתם כלפי הציונות השתנתה לחיוב לאחר מלחמת העולם השנייה.
הקונגרס האמריקאי התנגד להעברת בסיסים בריטיים לארץ ישראל ודרש פתיחת שערים לעלייה עברית. גם צ’רצ’יל הביע התנגדות להעברת הבסיסים מחשש להרחקת הסיוע האמריקני.
בלח”י גובשה נוסחה פוליטית: “נייטרליזציה של המזרח התיכון” במטרה לשחרר את העולם מתחרות בין מעצמתית באזור המזרח התיכון ומסכנה של הסתבכות צבאית. אם האזור יהיה חופשי מכל גורם זר, לא יופנו אליו עיניים חמדניות והוא יתפתח בכוחותיו שלו.
סימן לכך שהרעיון נקלט בחוגים המדיניים ניתן היה לראות כאשר השבועון הפריזאי “אקסיון” – בטאון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, פרסם בהבלטה את תמצית המאמר “תכנית משחררת מול מזימת חיסול” שפורסם בגיליון י”ז של “המעש”.
הייתה זו פריצת דרך ובלח”י הגיעו למסקנה שלא ניתן לנהל מדיניות חוץ מתוך הארץ, מאחר וארץ ישראל הייתה מבודדת ונתונה לפיקוח קפדני של השלטון הזר. בלח”י הוחלט לשגר נציגים לחו”ל כדי להקים סניפים בארצות שונות, כהכנה לפעולות, גיוס כספים, פעולות הסברה וקשירת קשר מדיני עם אוהדים מקומיים.
מלחמת המחתרת התרחבה ויצאה את גבולות ארץ ישראל. ההתקפות שבוצעו בחו”ל, התעמולה, משא ומתן עם מדינות זרות והדיווחים האוהדים בעיתונות העולמית, תרמו למאמץ לשכנע את הבריטים לצאת מארץ ישראל.
פעילות לח"י בארצות ערב
סניף מצרים
ראשית הפעילות מחוץ לגבולות ארץ ישראל היה במצרים. בנימין גפנר – “אמיר” הוחזר לפעילות בלח”י על ידי יצחק שמיר – “מיכאל”, לאחר בריחתו של האחרון ממזרע. בהיותו חייל בצבא הבריטי, הוא נשלח להקים את הסניף הראשון בחו”ל, במצרים. מאוחר יותר החליפו יוסף סיטנר-גלילי – “נחמיה”. אליהו חכים – “בני” ואליהו בית צורי – “זבולון” נשלחו בשנת 1944 לקהיר על ידי יצחק שמיר להתנקש בלורד מוין, שר המדינה לענייני המזרח התיכון של ממשלת בריטניה. השניים הצליחו להתנקש בו אך במהלך הנסיגה נתפסו. הם הועמדו למשפט ונידונו למוות בתלייה.
במצרים פעלו גם יפה תבואה – “אילנה” שהייתה המקשרת של שני אליהו, עדה אריאל – “הג’ינג’ית” שהעבירה לשני אליהו תעודות זהות מזוייפות, רות גרוזין – “דליה” שהייתה שותפה לתצפיות על הלורד מוין וכן גרשון הורביץ – “ג’רי” שהעביר את תמונת הלורד מוין ודרכונים שישמשו למילוט שני אליהו. לאחר ההתנקשות ועלייתם לגרדום של שני אליהו, נעצרו מרבית החברים שפעלו במצרים.
לקריאה נוספת על שני אליהו – לחצו כאן
סניף עיראק
בספטמבר 1945 פתח דוד בלאו – “דן”, “זמיר” סניף בעיראק. הוא פעל יחד עם אלברט שמש שהיה בעל קשרים רבים בעיראק. בבגדד אימן בלאו תשעה יהודים בנשק והתקרב לסטודנטים ערביים. הוא חזר לארץ ישראל כאשר חש שהבולשת עלתה על עקבותיו. ביום שחזר נעצר במקרה, כשביקר בתחנת השידור של לח”י ברחוב השומר בתל אביב.
כשנשאל בלאו על תפקידיו בעירק ענה:
“איש לח”י ידע מה תפקידו בכל מקום. ראשית לכל ליצור סניף במקום, כלומר לרכז אנשים, להביא להם את בשורת לח”י באותה תקופה, לאמן אותם בנשק קל, הקל ביותר, ובמידת האפשר להכין אותם לאפשרות של מבצעים במקום ונחלק את זה לשניים: מבצעים במקום, באם נתמזל לנו המזל ונרחיק את המלחמה עד לשם, ולקחנו בחשבון אפשרות של התקפת משאבות הנפט בדרך ב-H4 ו-H3 שזה שטח עירק, בין הגבול הירדני לבגדד.”
פעילי לח”י במצרים
פעילי לח”י בעירק
פעילות לח"י ברחבי אירופה
סניף איטליה
החל משנת 1945, לאחר פלישת בעלות הברית, נשלח הרצל עמיקם על ידי יצחק שמיר כנציג לח”י הראשון בחו”ל. הוא הגיע לאיטליה מחופש לחייל בריטי ושם החל לפעול.
בשלב הראשון הוא החליט לנצל את יתרונות המדים והצטרף אל רב צבאי אשר ביקר בתוקף תפקידו אצל חיילים יהודיים במחנות בדרום איטליה. הוא עבר ממחנה למחנה, הופיע כשליח הסוכנות, נפגש עם ניצולים יהודיים במחנות העקורים והסביר את דרכה של לח”י.
עמיקם עבר לאחר מכן לרומא ונרשם במשטרה כפליט יהודי מהשואה. ברומא גוייסו חברי התאים הלאומיים והחלה פעילות ענפה. חוברו כרוזים של לח”י בשפות שונות. הכרוזים הודפסו והופצו במקומות ריכוז יהודיים, במועדונים של המחנות הצבריים, ב”קיבוצים” היהודיים מחוץ לרומא ובין חיילי הבריגדה היהודית.
בעיתונות דווח שלח”י הגיעה, ושהיא מתכוונת לפגוע בבריטים. המאמר שפורסם על דרכה של לח”י קיבל תגובות אוהדות. האווירה המקומית הייתה אנטי בריטית ולח”י רצתה לנצל זאת לקידום פעילויותיה.
רעיון “הניטרליזציה ששל המזרח התיכון” מהאימפריאליזם הבריטי (כאמור בהקדמה למאמר זה), קנה נפשות באיטליה, בקרב האינטלקטואלים האיטלקים וסייע ליצור קשרים מדיניים.
עמיקם קשר קשרים עם ראשי המפלגות הסוציאליסטיות ובמסדרונות השלטון. הסניף עסק באימונים ובהברחת פליטים.
עוד לוחמים שפעלו באיטליה הם זלמן רבדל – “מימו” אשר שירת בבריגדה היהודית. הוא ערק מהצבא והצטרף ללח”י. היה עוזרו של עמיקם. עמיקם גייס ללח”י גם את ד”ר ויקטור אלבו ששלט היטב באיטלקית ועסק בתרגומים.
ביוני 1946 התמנה לוחם לח”י אברהם אברשה בלס – “מתווך” למנהל “אורט” באיטליה. הוא השקיע מאמצים כדי להשיג את תמיכת בית”ר בפעולות לח”י באיטליה. הוא העמיד לרשות המחתרת את משרדו, פתר את הבעיות הכספיות של הסניף באיטליה והזרים כסף לצרכים השוטפים וניצל את קשריו עם אנשי המקום ואת התמצאותו בשטח הפיזי.
בסוף שנת 1946 הגיע יעקב ישקה אליאב – “אביאל” לאיטליה כדי לאמן ולהדריך בנשק את מפקדי התנועה באיטליה. לאחר מכן הסניף באיטליה היה מוכן להתחיל בפעולות מבצעיות נגד הבריטים.
לאחר שעמיקם עבר לפריז, החליפו יעקב גרנק – “דב”, אך הוא ומשתתפי קורס הנשק שארגן נעצרו, והסניף הפסיק פעולתו.
פעילות בבאזל, שוויץ
שליחי לח”י: ד”ר יעקב ירדאור – “רשד”ל”, צבי מרסה – “ידידיה” ועקיבא ברון “לוין” נשלחו מהארץ לפעול בקרב באי הקונגרס הציוני הכ”ב. הם עסקו בפעולות הסברה נרחבות שהקיפו מאות אנשים שהגיעו לקונגרס. עיקר פעולתם הייתה הסברה אישית ויצירת הבנה באשר לדרכיה של לח”י.
יחד עימם פעלו חברי לח”י יחזקאל ואולגה שטיין שהיו סטודנטים בשוויץ. הם שכפלו תזכיר: “לוחמי חרות ישראל” אל צירי הקונגרס. התזכיר נוסח על ידי אלדד. בתזכיר הוסברה עמדת לח”י: “נקודת הכובד – המולדת ושחרורה מידי האימפריה הבוגדנית והשוקעת”. התזכיר חולק לצירים במעונותיהם. יחזקאל נסע בשליחויות המחתרת לאיטליה, צרפת, בלגיה, פראג ופולין.
סניף בצרפת
פריז התאימה לצרכי המחתרת מבחינות רבות:
- פריז הייתה מרכז מדיני חשוב.
- בחוגים רשמיים בצרפת היה הלך רוח אנטי בריטי.
- היהדות המקומית הייתה אוהדת.
הסניף בצרפת הוקם על ידי יעקב ישקה אליאב – “אביאל”. ישקה הכין את התשתית לפעולות לח”י בפריז אשר הפכה למרכז פעילות לח”י באירופה. ישקה השתתף באופן פעיל בהכנת חומרי נפץ ותכניות חבלה.
לח”י הורשתה לפעול בפריז בתנאי שלא תותקפנה מטרות בפריז.
בסניף בפריז פעלה בטי קנוט, לוחמת לשעבר במחתרת האנטי-גרמנית וראש מחלקת ההסברה בסניף. היא עמדה בקשר עם עיתונאים צרפתיים וזרים ויצאה לפעולות מבצעיות. באחת הפעמים היא נשלחה מפריז ללונדון. ב- 15 באפריל 1947 היא הטמינה במשרד המושבות פצצה שלא התפוצצה.
אליאב וקנוט נעצרו בתחנת הרכבת בעת שחצו את הגבול לבלגיה כשברשותם חומר נפץ ומעטפות נפץ מוכנות לשיגור לאחמ”ים בריטיים. קנוט נידונה לשנת מאסר ואליאב נידון לשמונה חודשים.
עוד פעלו בפריז, עקיבא ברון – “לוין”, קריאל גרדוש – “דוש” ורעייתו שושנה אשר פעלו בהסברה, גיוס משאבים ואנשים ובפעילות מבצעית. “דוש” עטר את העלון “אינדפנדס” בקריקטורות בעלות משמעות פוליטית מכוונת והתפרסם בקרב הציבור הפריזאי. הקריקטורות התפרסמו גם בעיתונות המחתרת בארץ. כמו כן פעל בצרפת מתתיהו רוזנברג-אילת – “וולטר” אשר העביר מעטפות נפץ לבלגיה ושיגר אותן ליעדים בריטיים.
באפריל 1948 הגיעו שני בורחים מקניה שהצטרפו גם הם אל הפעילים: שלמה בן שלמה ודוד ינאי. האחרון הוציא בפריז עיתון בצרפתית בשם “ארץ-ישראל”. בטי קנוט הייתה אחת הכותבות הראשיות. העיתון הוצא ב- 5,000 עותקים ורובם נמכרו. ההכנסות מהעיתון לא הספיקו כדי להוציאו והמחתרת המקומית הצרפתית סייעה להוצאת העיתון בפן הכלכלי.
עוד על סניף לח”י בפריז – לחצו כאן
ניסיון להקמת סניף לח”י בבלגיה
לאחר מאסרו של יעקב ישקה אליאב – “אביאל”, אחראי הסניף בפריז, הגיע צפוני שומרון להחליפו. צפוני תכנן מבצע להטלת פצצות ממטוס על משרדי המלחמה והמושבות בלונדון. כאשר, ברגע האחרון, חלה הטייס היהודי, המליצו ידידי לח”י בארה”ב על טייס קנדי כמחליף, והוא אשר הסגירם למודיעין הבריטי. צפוני נעצר ונכלא ב – “לה־סנטה”, הכלא המרכזי בפאריז, והוחזק במעצר מבודד במחלקה הפוליטית. לפי הוראותיו מן הכלא, הוטבעו הפצצות בנהר הסיין. עם שחרורו, עבר לבלגיה.
צפוני מספר בעדותו על הדרך בה עבר מצרפת לבלגיה:
“אחרי ששוחררתי מבית הסוהר, הוסדרה מיד העברתי לבלגיה באמצעות מבריחי גבול. עברתי עם המבריח לאזור החוף במערבה של צרפת בכפר שחציו הוא צרפתי חציו הוא בלגי. צריך היה להיזהר שלא להיתפס על ידי המשמרות. מכיוון שהוא היה מבריח ותיק הצלחנו לעבור. מהצד השני כבר חיכה לי תיאו גליקסברג.”
בשנת 1946 גויס תיאו גליקסברג ללח”י על ידי קרוב משפחה, הרִי זיבנברג, וכך הכיר במשך הזמן את הרצל עמיקם, את יעקב אליאב (ישקה), שמוליק קפלן ואת צפוני, עבורו מצא מקומות מגורים ומסתור שונים.
תיאו היה היחיד מכל חבורת אנשי לח”י, שעבד באותה תקופה בכובענות ובאופנה וממשכורתו מימן את קיומם ופעילותם. הוא עבר קורס לנשק אצל ישקה והופעל בכל סוגי הפעילות, החל בהפצת חומר הסברה, גיוס אנשים, מציאת מקומות מסתור לאנשים ולנשק וחיפוש אחר מקורות לרכישת נשק.
היו לו קשרים מצויינים עם אלמנתו של מפקד משטרת בריסל המנוח (שהיה מתומכי המחתרת הבלגית נגד הגרמנים) ובביתה, בפרבר שקט של בריסל, שיכן את צפוני, ובעליית הגג שלה היה מחבוא לנשק.
צפוני התגורר גם בדירתו של חבר לח”י תיאו זיבנברג – “בן”, יהודי מקומי שסייע בהקמת סניף לח”י בבלגיה. צפוני ארגן את הסניף של לח”י באנטוורפן. הוא הלך להרצות בפני יהודים במקומות רבים. הם תרמו כסף אך ביד קמוצה. במסגרת הפעילות הופצו חומרי הסברה, נרכש נשק למחתרת והוברחו אנשי התנועה דרך גבולות באירופה.
צפוני ריכז את הפעילות בבלגיה כחצי שנה עד שהועבר לארה”ב. גם את דרכו לארצות הברית עשה בעזרת מבריחים מכיוון שבקונסוליה באנטוורפן זיהו שדרכונו מזוייף.
צפוני ממשיך לספר:
“אחרי כן לא הייתה לי ברירה אלא להתקשר עם מבריחים, שהצליחו תמורת תשלום, לסדר לי עבודה באוניה. במילים אחרות זה מה שלא רציתי, שהרי בדרך הראשונה לא הייתי צריך לעבור את הדרך המסורבלת הזאת, והדרך השנייה שבה הייתי חייב לעבוד באנייה, הייתה דרך ארוכה וקשה.
הייתה זאת אניית נוסעים בעלת נפח של חמישה עשר אלף טון, שנסעו בה עולים חדשים מקנדה, אוקראינים וקצת פולנים, ומספר יהודים אדוקים עם זקנים ארוכים ,אלה נסעו בעיקר לארצות הברית – ניו יורק ,ואחרים נסעו לקנדה לעבוד שם ביערות בתור חוטבי עצים. הנסיעה באנייה זו הייתה מאוד מפרכת.
כשהגעתי לניו יורק נפגשתי עם אדם שפגשתי אותו כבר קודם לכן בבלגיה, ואפילו גרתי בבית אחיו באנטוורפן. בימים הראשונים גרתי בבית אביו, כמובן שהתקשרתי עם מי שהייתי צריך להחליפו, היה זה גפנר בנימין.”
בולגריה – סניף של איש אחד
יצחק מרקין יצא לבולגריה לפגוש את ידידו גאורגי דימיטרוב, אז ראש הממשלה. מרקין ביקש לנצל את קרבתו של דימיטרוב לסטלין. בזכות דימיטרוב, מרקין נפגש עם נציגו של סטלין והרצה בפניו על מלחמתה של לח”י בכובש הזר. הוא ביקש עזרה בשחרור הארץ מן הבריטים וסיוע ברכישת נשק. סטלין סירב לעזרה חומרית אך הביע את דעתו כי בסופו של דבר תקום מדינה יהודית קטנה.
דימיטרוב התיר להדפיס חומר של לח”י בבית דפוס ממלכתי. הודפסו חומרי הסברה על מלחמתה של לח”י וכן חומר המעודד עלייה.
מרקין ביקש מדימיטרוב להתיר לצעירים יהודיים לצאת מבולגריה לארץ ישראל. דימיטרוב נענה לבקשה והורה למשרדי הממשלה לנהוג באהדה כלפי המבקשים לעלות ארצה. הוא גם התיר ליהודים העולים לקחת גם את רכושם ללא הגבלה.
סניף בצ’כוסלובקיה
באמצע שנת 1947 ייסד יהודה גור סניף בצ’כוסלובקיה. בפברואר 1948 החליף אותו דוד בלאו – “דן”. לנציגי לח”י בפראג נקבעו שלוש משימות:
- ארגון נוער יהודי לעלייה.
- רכישת נשק.
- יצירת קשרים עם גורמי השלטון.
בלאו יצר קשרים עם גורמים בממשלת גוטוולד הקומוניסטית. באמצעות הקשרים התאפשרה פעילות הסברה טובה. התקבלה רשות להוצאת עיתון אשר שוגר בשלושת אלפים עותקים לחברי הממשלה הצ’כית, לצירי הפרלמנט, לראשי עיריות ופעילי מפלגה חשובים.
אנשי השלטון הצ’כי ראו בעין יפה את מלחמתה של לח”י בבריטים כמלחמה לשחרורו של העם היהודי. בעזרת ד”ר אנג’ל שהיה רופא צ’כי, סוכלו עסקאות נשק עם מדינות ערב.
התמיכה הרחבה אפשרה לסניף לח”י להחזיק משרד גלוי ופעיל במשך כל היום. אך, תמיכת השלטונות הוסרה בסוף שנת 1948. דוד בלאו נעצר בינואר 1949 למשך שישה ימים בהם נחקר על פעילות לח”י ועל היותה גורם אנטי-סובייטי. בלאו שוחרר בתנאי שיעזוב את צ’כוסלובקיה עם מזכירתו דבורה, שנעצרה עימו. לימים הפכה דבורה לרעייתו של דוד בלאו.
סניף בהונגריה
בראשית שנת 1948 עבר יהודה גור – בועז להונגריה ופתח שם סניף. חלק מחברי הסניף הועברו לפעילות בפריז בדרכם לארץ. מחתרת לח”י פעלה בהונגריה בשלושה תחומים:
- הסברה במטרה לרכוש אוהדים לרעיונות של לח”י ולמלחמתה בשלטון הזר. האוהדים שהתקרבו ללח”י סייעו במימון הפעולות של המחתרת בהונגריה. פורסם עיתון
“A TETT” (המעש) שהופץ בדואר באלפי עותקים. - ארגון תאים לצורך הקמת תשתית לפעילות פוליטית ומלחמתית נגד הבריטים. בין פעילי התאים בלטו ישראל ושושנה אילת ויהודית פזקש.
- ארגון נתיב בריחה. המחתרת הצליחה לארגן קו בריחה עצמאי, דרכו ברחו חברי הסניף, אוהדים ויהודים אחרים.
גור נאסר ונחקר, אך שוחרר. הותר לו להמשיך בפעילות, אך פעילות הסניף הפכה חשאית יותר. לאחר זמן מה החליט מרכז לח”י להחזיר את גור לארץ. כל התאים עלו למדינת ישראל המחצית הראשונה של 1949, בנתיב הבריחה העצמאי של לח”י.
סניף באנגליה
הסניף באנגליה נוהל על ידי יעקב חרותי – “דרורי”. למרות חוסר הניסיון וקשיי השפה, הוא החל לבסס תשתית של קשרים עם גורמים יהודיים, גייס חברים, ארגן דירת מסתור ונשק. לצידו פעלו מאיר רוטקופף – “עוזי” וחנוך פרידמן. הוא קיים קשרים עם הסניפים של לח”י בצרפת, בלגיה וארצות הברית.
המשימות שהוטלו על הסניף ממרכז לח”י בארץ היו לפגוע בנושאי השלטון שלמחתרת היה חשבון דמים עימם.
חברי הסניף עקבו אחר שר החוץ הבריטי ארנסט בווין כהכנה להתנקשות בו, אולם לבסוף מרכז לחי ביטל מבצע זה. משימה אחרת הייתה משלוח חבילה ממולכדת לרוי פאראן, רוצחו של אלכסנדר רובוביץ. אחיו של פאראן פתח את החבילה בטעות ונהרג.
פעילותו של סניף לח”י באנגליה, שמנה כמה עשרות חברים, הופסקה בחודש מאי 1948, עם הקמת מדינת ישראל ושובם ארצה של יעקב חרותי וחבריו.
חרותי מסכם את פעילות הסניף באנגליה בספרו “אמת אחת ולא שתיים”:
“במבט לאחור, אין ספק שעשינו טעויות אין ספור, אך צריך לזכור שנאלצנו לבנות הכל מן היסוד, והצלחנו להקים תשתית מינימלית לפעילות. לא היה לנו הלוקסוס של דואר דיפלומטי, אף לא סוכנים רדומים, כסף, מסמכים מזוייפים, דירות מסתור ואמצעי קשר, אמצעים חיוניים להפעלת מחתרת. התשתית היחידה הייתה בדידות קשה ונכונות הקרבה אופיינית לבני נוער, בארץ אויב, שאזרחיה לא היו ולא נראו כאויבים כלל ועיקר.”
פעילות לח"י ביבשת אמריקה
סניף בארצות הברית
בנימין גפנר – “אמיר” הקים את סניף לח”י בארה”ב. הוא הצליח לגייס לסניף תלמידי ישיבה, בית”רים, סופרים, אני בוהמה וחברי איגודים מקצועיים. הנוער הפיץ חומרי הסברה והתאמן בנשק. גפנר שלח לסניפים האירופיים כסף, ציוד וחומר נפץ. הסניף האמריקאי הגיש עזרה ישירה לסניף האנגלי ושלח אליהם חומרי פרסום וחומרי נפץ מוסתרים במקררים ומקלטי רדיו. לגולים באפריקה שלח כסף ודרכונים.
בניו יורק הוצא באורח סדיר בטאון לח”י באנגלית, “Jerusalem Calling” ונוצרו קשרים על עיתונאים יהודים.
צפוני שומרון החליף את גפנר בניהול הסניף ביולי 1948. פעילים נוספים הם שושנה גרטנהוז-חלקיהו, בועז עברון – “יואב”, הרצל לבנשטיין-אליאב – “אילן” וברכה שומרון – “עפרה” אשר ארגנה סניף בעיר שיקגו.
עוד על סניף לח”י בארה”ב – לחצו כאן
בתמונות: פעילי לח”י בארצות הברית
ברזיל
בשנת 1947 סייע יעקב אנוך – “הלל” לבנימין גפנר בניו יורק עד שיצא לברזיל והקים את סניף לח”י בריו דה ז’ינרו. בסניף פעלו כ- 20 סטודנטים ואנשי מקצוע, שבין היתר תרגמו את “המעש” וחומרים נוספים לפורטוגזית והפיצו אותו.
מקורות מידע
“אמת אחת ולא שתיים”, יעקב חרותי, הוצאת יאיר, 2008.
בלאו, דוד – עדות באתר העמותה להנצחת מורשת לח”י, קישור: להוסיף
“לוחמי חרות ישראל”, נתן ילין-מור, שקמונה חברה להוצאה לאור בע”מ, 1974.
“לח”י בעין המצלמה” בעריכת זאב גולן, הוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור, מודן והעמותה להנצחת מורשת לח”י, 2021.
לקסיקון לח”י”, נחמיה בן-תור, משרד הבטחון – ההוצאה לאור והעמותה להנצחת מורשת לח”י, 2007.
שומרון, צפוני – עדות באתר העמותה להנצחת מורשת לח”י, קישור: להוסיף