משה, בן בנימין ולינה, נולד בשנת 1913 בלוצין, לטביה.

בריגה היה חבר השומר הצעיר (הפלג הרוסי של התנועה). היה אמור לעלות לארץ ישראל עם הגרעין שהקים את קיבוץ אפיקים. מאחר ורצה לסיים את בית־הספר המקצועי בריגה, סולק מהגרעין. באמצע שנות ה־30 עלה ארצה בעליה בלתי לגלית.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, התגייס לצבא הבריטי, שבסיסו היה בזרקה, עבר־הירדן, לשם עבר לגור עם אשתו ובניו (מנשואיו הראשונים). לאחר סיום המלחמה עבד בבתי־הזיקוק ליד חיפה. מטעמם נשלח לעבדאן, עיר הנפט על גבול עיראק אירן. בלח”י, כבעל מקצוע וידע בתחום הנשק, עסק בשיפור ותיקון כלי־נשק בבית־המלאכה של לח”י בבני־ברק. בין היתר שיפר את קנה תת־המקלע סטן.

לצה”ל התגייס עם כל שאר אנשי לח”י ושירת בחיל־ההנדסה.

עם שיחרורו מצה”ל, הקים בית־מלאכה למבלטים וחריטה וכן לימד בבית־הספר הטכני שליד הטכניון.

בשנת 1951 שוב הקים משפחה. באותה שנה הוצע לו להתגייס לצבא הקבע, לחיל ההנדסה כאחראי על בתי־המלאכה כולל מגורים. באותה תקופה למגורים היו זכאים בעלי דרגת רב סרן ומעלה – ואז התברר שאת חברי לח”י לשעבר היו מוכנים לקדם עד דרגת סרן, דבר שמנע מהם לפקד על מחנה צבאי, ולקבל מגורים.

במקביל קיבל הצעה להקים בית־ספר אזורי מקצועי בקיבוץ אפיקים, כולל מגורים. באפיקים נפצע בתאונת עבודה. הרופא המטפל כתב: “הואיל והנ”ל אינו חבר קיבוץ ואינו חבר הסתדרות, לא נוכל לטפל בו”. עקבות התאונה נשארו בו עד סוף ימיו.

במשך כל השנים שמר על קשר עם אנשי לח”י, היה מעורב בפעילות פוליטית ואוהד הרעיונות של התנועה הלאומית.

בשנת 1953 עזבה המשפחה לברזיל. במשך השנים שבו בני המשפחה ארצה והם חיים כאן.

משה נפטר בברזיל ביום ט”ו באלול תשל”ד, 2 בספטמבר 1974. השאיר אשה, מרים לבית גרוס, ושלושה ילדים: יאיר, איתן ונילי, ושמונה נכדים. מנשואיו הקודמים, נשארו שני ילדים: אילן וגדעון.