במסגרת “תנועת המרי העברי”, שפעלה במהלך השנים 1945-1946, שלושת ארגוני המחתרות בארץ חברו יחד והקימו ארגון גג שבאמצעותו הם פעלו בתיאום על מנת לסלק את הבריטים מהארץ. הפעולות כללו התקפות על עורקי התחבורה, הכבישים והרכבות, על גשרים, על בנייני משטרה ובולשת, על מחנות צבא, תחנות רדאר וכד’. ההתקפות על מערכת התחבורה בארץ היו חשובות במיוחד, שכן הפעילות התחבורתית הייתה חיונית לשלטון הבריטי על מדינות המזרח התיכון.
בליל ה-2 באפריל 1946 פוצצו לח”י ואצ”ל שישה גשרים ברחבי הארץ. האצ”ל פעל בדרום ולח”י קיבלה על עצמה להרוס את גשר נעמן, דרומית לעכו, ששירת את מסילת הברזל שהיתה עורק תחבורה חשוב בין סוריה ומצרים. התוכנית היתה לפוצץ את הגשר ולחבל במסילה לאורך עשרות מטרים.
ביום הפעולה, הגיעו הלוחמים והציוד לחורשה הקרובה לגשר באמצעות מוניות. מפקד הפעולה היה יעקב בן טוב – “זאב הקולחוזניק” והשתתפו בה רוב אנשי חיפה בשיתוף עם מחלקת הפעולות של תל אביב. משה ערמוני – “נדב” היה אחראי על פעולת החבלה במסילה ובין המשתתפים בפעולה היו חיים אפלבוים – “אלימלך”, יוסף דר – “חנן”, חנה מרפיש – “נילי”, חנה ערמוני – “שרה”, משה רדומיסלסקי – “אורי” וחיים ריבנבך – “פתחיה”.
חנה מרפיש – “נילי” מספרת: “כאשר התקרב מועד הפעולה, קיווינו שגם אנחנו, שרה ואני, נשתתף בה. לאחר שעברנו קורסים בחבלה ועסקנו בהרכבת מוקשים וחימושם בנפצים ובפירוקם – הרגשנו שאנו שולטות יפה בחומר ומסוגלות לבצע את כל הפעולות כמעט באופן אוטומטי, ולא פחות טוב מן הבחורים. למרות זאת חששנו שמא לא ייקחו אותנו. משום מה לא התלהבו הבחורים לשתף נערות בפעולות קרביות. והנה הודיע לנו קולחוזניק שגם שרה ואני נשתתף בפעולה. היינו גאות מאוד.”
חנן ואורי הצליחו להשתלט על השומר וכבלו אותו. לאחר מכן, החלו הלוחמים להניח את המטענים – קבוצה אחת ממקשת את המסילה וקבוצה נוספת – את הגשר. אולם בעוד שנדב, שרה ונילי סיימו למקש את המסילה והמתינו בתעלה שלצידה, מיקוש הגשר ארך זמן רב יותר ובטרם הסתיים – נשמע קולה של רכבת מתקרבת. אם היא תעלה על המטענים שעל המסילה ותפוצץ אותם, היא לבטח תרד מהפסים וייגרם לה ולמסילה נזק, אולם באופן זה הגשר – המטרה העיקרית – לא ייפגע, שלא לדבר על כך שמדובר ברכבת נוסעים ולא היה בכוונתם לגרום לאבידות בנפש. הלוחמים ממהרים בקדחתנות לפרק את המטענים שעל המסילה ומספיקים לעשות זאת שניות לפני שהרכבת מגיעה. לאחר שהיא עוברת בשלום, הם מחברים שוב את המטענים למסילה ומזדרזים לחבר את המטענים מתחת לגשר ולהפעילם. הפיצוץ העז הרס את הגשר ובאוויר התעופפו חלקי מסילה, אדנים ואבנים.
חנה ערמוני – “שרה” מספרת: “ישבנו על החול, קשובים ומתוחים. אך במקום פיצוץ, נשמעת צפירת רכבת מתקרבת, עוד לפני שמוּקש הגשר עצמו. הצפירה הקפיצה אותנו על רגלינו. גלגלי הרכבת היו עלולים להפעיל את המטענים. נשלחנו לחבל בתחבורה, לא נשלחנו להרוג אנשים סתם, ללא הבחנה. מיהרנו להתיר את חבילות הנפץ מן המסילה, קפצנו לאחור והשתטחנו על החול עם המטענים בידיים. שנייה, והרכבת עברה. שוב קשרנו את המטענים. שתי דקות חלפו. הפיצוץ הגדול הרעים ומילא את ה’יקום’ ואנחנו הפעלנו את שלנו.”
לאחר מכן נסוגו הלוחמים, בשתי קבוצות נפרדות. קבוצה אחת הגיעה לנקודת המפגש בכפר מסריק ומשם יצאו לקיבוץ אושה והשניה הגיעה ישירות לאושה. חברי הקיבוץ, שידעו כי אנשי לח”י עשויים להגיע אליהם בלילה, קיבלו אותם בסבר פנים יפות ואירחו אותם למשך הלילה.
חנה ערמוני – “שרה” מעידה: “הייתה לנו הרגשה נהדרת: יצאנו לפעולת חבלה והיא עלתה יפה. היא הסתיימה ללא אבדות וללא תקלות. וגם מקום מסתור היה לנו בקיבוץ. כמה טוב שכולנו מאוחדים במאבק בכובשי ארצנו.”
למחרת נסעו הקיבוצניקים בטנדר, לבדוק אם הבריטים הקימו מחסומי דרכים או אם מתקיימים חיפושים, ומשהתברר שהדרך פנויה, הוסעו לוחמי המחתרת באותו טנדר לחיפה.
