חלק מהפעולות שביצעו אנשי לח”י נועדו להראות את חוסר האונים של השלטון הבריטי בארץ ואת חוסר היכולת שלו להתמודד עם מתקפות מחתרתיות נועזות ולמרוט את עצביהם של הבריטים. פעולה שכזו היתה החדרתה של מכונית תופת לסרפנד (צריפין) – המחנה הצבאי הבריטי המרכזי בארץ.
יעקב פנסו – “גואל”, הצטרף לצבא הבריטי ובזמן ששירת במצרים, התגייס ללח”י. כחייל משוחרר, הוא היה זכאי להטבות שונות, ביניהן עדיפות במקומות עבודה ממשלתיים. הוצעה לו עבודה כנהג ביחידה מיוחדת לביעור המלריה, שהיתה מסונפת ליחידת צבא בריטית שמוקמה במחנה סרפנד. נתן ילין-מור – “גרא” כותב על כך בספרו “לוחמי חרות ישראל”, כי “המחתרת הורתה לגואל לקבלה ללא היסוס. לא דבר קטן הוא שיהיה למחתרת אדם הנכנס ויוצא במחנה צבאי בהיתר, בלי שיחשוד בו איש” (עמ’ 373).
פנסו החל לעבוד ובמקביל החל לתכנן תוכניות פעולה שונות, אותן הציעה לאנשי לח”י. לבסוף ההצעה שהתקבלה היתה להטמין מכונית תופת ליד מטה פיקוד הדרום שבמחנה. הוא נפגש עם האחראים, ביניהם יעקב בנאי – “מזל”, מספר פעמים ופרטי התכנית לובנו ועובדו. בנאי ביקש מפנסו לבדוק היכן נמצאת מפקדת המחנה ומה האפשרויות להעמיד לידה מכונית תופת. פנסו בדק את העניין ומסר כי המפקדה שוכנת בשלושה צריפים וכ-30 מטר מהם נמצא מגרש חניה. העובדה שמדובר בצריפים מקלה על העניין, משום שבעוד שבנייני אבן אולי לא היו ניזוקים במיוחד מפצצה במרחק שכזה, מכיוון שמדובר בצריפים, העניין שונה.
בשלב השני העמיד פנסו את מכוניתו במגרש החניה, על מנת לעמוד על טיב ורמת השמירה במקום ולראות האם הם בודקים כל רכב החונה שם אם יש לו אישור לעשות זאת. מכוניתו של פנסו עמדה שם במשך שעות רבות מבלי שאיש ישים אליה לב או יטרח לבדוק אם מותר לה להיות שם. בשלב השלישי ביררו מתי נמצאים במקום קצינים בריטים רבים ככל האפשר וכן מה תהיינה אפשרויות המילוט של פנסו מהמקום. ב-15 בדצמבר 1946, לאחר שנעשו כל הבירורים, הביא פנסו לתל אביב מכונית משא צבאית ואנשי המחלקה הטכנית של לח”י הטמינו בה כ-200 ק”ג חומרי נפץ. החומר הופעל באמצעות שעון.
יעקב בנאי – “מזל”, בספרו “חיילים אלמונים”, כותב כי פנסו “נכנס עם המטען בשקט גמור ללוע הארי הבריטי ואנו חיכינו לו, במתח עצום, במונית בכביש הראשי” (עמ’ 501). פנסו העמיד את המכונית ליד מפקדת פיקוד הדרום, אולם לפתע הגיעו למקום שתי משאיות עם שבויים איטלקיים שהועסקו במחנה בעבודות שונות ונעצרו ליד מכונית התופת. פנסו, שרצה למנוע קרבנות שווא, אמר בלחש לנהג היהודי של אחת המשאיות להסתלק מהמקום. לאחר מכן הפעיל את מנגנון המטען ועזב את המקום במהירות. הוא הגיע למונית המילוט, שהיתה נהוגה בידיו של אפרים פירסטנברג – “פיסקה”, ובעודם דוהרים לכיוון תל אביב, שמעו את הדיה של ההתפוצצות האדירה. כ-40 קצינים וחיילים נהרגו ונפצעו בפעולה ומבנים רבים נהרסו. פנסו היה מוכן לשוב לעבודתו במחנה, אולם עקב התקרית עם הנהג של מכונית השבויים, הוחלט שעדיף לו לרדת למחתרת ולהסתתר. אולם הבריטים לא חיפשו אחריו. אולי חשבו שנהרג בהתפוצצות. לאחר הצלחתה של הפעולה, הוחלט במרכז לח”י לבצע פעולה דומה במקום אחר. היעד שנבחר היה מטה המשטרה בחיפה וגם הפעם הופקד פנסו על ביצוע הפעולה.
