צבי נולד ביום כ’ בתמוז תר”ף, 6 ביולי 1920 בעיירה חנצ’ין, שעל גבול פולין רוסיה להוריו רבקה ומנחם. כבר בילדותו הצטרף לתנועת בית”ר ומוריו הרוחניים היו זאב ז’בוטינסקי, אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג, וד”ר ייבין.
בספטמבר 1939, לאחר פלישת גרמניה הנאצית לפולין, עזב את ביתו ומשפחתו ויצא לכיוון רוסיה, בדרך הארוכה לארץ ישראל. בהגיעו לרוסיה, פגש חברים נוספים מתנועת בית”ר, ביניהם נתן ילין־מור, אנשל שפילמן, אברהם אמפר, יוסף גלזמן, ויחד החלו לארגן מחדש את הקורסים לפעילי המחתרת, שפסקו עם פרוץ הקרבות.
בעזרת דרכונים מזוייפים של חיילים פולנים מצבא אנדרס, הגיעה הקבוצה לתורכיה ב־1940, ומשם לחופי הארץ. בהגיעו ארצה, נשלח יחד עם חבריו למחנה המעצר בעתלית. לאחר שהצהיר על כוונתו להתגייס לצבא הפולני יחד עם חבריו, הם שוחררו מעתלית והועברו למחנה צבאי פולני ליד חיפה. במהלך חופשה שקיבלו משלטונות המחנה, הגיעו לחוף תל־אביב, השליכו את המדים הפולנים, והצטרפו ללח”י, כשהכינוי שלהם היה “הקבוצה הפולנית”.
בלח”י היה צבי (הַבֶּלְגִישׁ בפי חבריו) לוחם ופעיל. בין היתר היה אחראי על אחסון הנשק וחומרי החבלה של המחתרת והסתרתם. בתקופת תנועת המרי, בפעולת תקיפה נגד בתי־המלאכה של הרכבת בלוד, נפצע צבי ונזקק לעזרה מחברי המושב הסמוך, בן־שמן. עזרה זו ניתנה רק לאחר התלבטויות רבות: “האם להסגיר את הפצוע לידי הבריטים או לשַחררוֹ?”
בשנת 1947 נשא צבי לאִשה את ידידה לבית מזרחי, ילידת ירושלים, ואחותו של לוחם האצ”ל רחמים מזרחי, גיבור הגולה באפריקה. להם שלושה בנים ושבעה נכדים.
עם הכרזת העצמאות, הצטרף צבי יחד עם חבריו אנשי לח”י לצה”ל ושירת בדרגת סמ”ר בגדוד 82 של חטיבה 8. במהלך הקרב לשחרור רמלה נפצע, ולאחר מספר ימי החלמה שב לחבריו הלוחמים ונטל חלק בקרבות עוג’ה אל חפיר, עיראק סואידן, ועוד.
בשנת 1951 השתחרר צבי מצה”ל והחל לעבוד בעיריית תל־אביב, עד פרישתו לגימלאות. צבי היה פעיל וידוע כאיש ציבור, ממקימי מפלגת “הלוחמים”, חבר מרכז תנועת החירות וחבר מרכז קופת חולים לאומית. דאגתו ומרצו סבבו סביב ארץ ישראל, שעליה חלם ואותה אהב.
צבי נפטר ביום כ”ד בטבת תשנ”ח, 21 בינואר 1998 והובא למנוחות בבית־העלמין ירקון בחלקת לח”י.