משה נולד ב 3.3.1920- ‏בעיר מונקץ’ שבצ’כוסלובקיה לרבקה ולחיים. משפחת אביו הגיעה למונקץ’ מפולין וסבו ניהל בית-זיקוק לנפט במקום. האב והאם, שהיתה בת המקום, השתקעובסביבה ועסקו במסחר. משה, הגדול בין ארבעת ילדיהם, נשלח אל הסבא במונקץ’ כדי להמשיך שם את לימודיו בגימנסיה העברית. הוא הצטרף לבית”ר ולאצ”ל. שנה לפני גמר הלימודים וקבלת תעודת הבגרות, עזב את הבית כדי לממש את מאווייו לעלות לארץ-ישראל. הוא הגיע ארצה במסגרת העלייה הבלתי לגלית “אף-על-פי” ‏של בית”ר והאצ”ל, באניה “קטינה”, בראשית שנת 1939 ‏, לאחר תלאות בלב-ים, שנמשכו חדשים. עם בואו, התגייס לפלוגת העבודה של בית”ר בבאר-יעקב ולאחר-מכן – בראש-פינה, והתגייס לאצ”ל. כששהה בראש-פינה, אירע הפילוג באצ”ל, בו היה חבר, והוא בחר ללכת ללח”‏י ועל-כן נאלץ לעזוב את הפלוגה. משה השתקע בנתניה, למחייתו עבד ביהלומים כפועל בבית-חרושת, ובו-זמנית המשיך בפעילותו במחתרת.

חברים מספרים

שאלה: רציתי לדעת ממך על התחלת הפילוג בראש-פינה ובנתניה שבהן היית.

הייתי בראש-פינה בזמן הפילוג. שלחו אותי לשם מרחובות כעונש על ההתמרדות של כל הפלוגה. זה היה בשנת 1939. ההתמרדות התעוררה עקב השאלה, מה אנחנו, בחורים צעירים, עושים? מבזבזים את הזמן על לא כלום, סובלים על לא כלום – ולא עושים כלום. כיבוש עבודה? זה לא כיבוש עבודה! זו גם לא תכלית. ראינו שאנו מבזבזים את זמננו מבלי שנשיג משהו, בלי שנראה שניתן להשיג משהו. מבחינה לאומית –מבחינה דתית לא כל שכן. הדברים הגיעו לנציבות בית”ר והם פיזרו אותנו. בצורה זו הגעתי לראש-פינה. חלק עזבו, חלק הלכו למקומות אחרים. אני לא עזבתי, פשוט מפני שיש בי מידה מסוימת של שמרנות ולא רציתי – בתור ירוק במידה מסוימת – להינתק. כבר הייתי באצ”ל ולא רציתי לנתק את הקשרים. החלטתי להמשיך הלאה ולראות, אבל לא בלב שלם. כך הגעתי לראש-פינה.

חלק מאיתנו נשלחו ליסוד המעלה ולמשמר הירדן, עד שיום אחד בא לשם יוניצ’מן והִרְצָה. אספו את כל הפלוגה – כ-70 עד 80 איש – וכולם ישבו ושמעו את ההרצאה. הייתי ירוק וגם זר, ולא התאקלמתי עדיין בין החבר’ה. זה היה בערך חודשיים-שלושה לפני שנודע לי על הפילוג. בהרצאה זו הוא ציין שישנה מלחמה נגד הצורר הגרמני היטלר. ידעתי שישנה מלחמה בין בריטניה לגרמניה, והוא רמז שאנחנו צריכים להתנדב לצבא הבריטי ולעזור במלחמה נגד גרמניה.

זה הביא אותי לדרך מחשבה שונה מזו שחשבתי עד כה. לא יכולתי להבין, איך אנשים מפוכחים יכולים לחשוב בצורה כזו? להיפך – אם יש לנו אינטרסים במקום הזה, ומי ששולט פה – יש לו מלחמה עם עַם אחר, לא חשוב מיהו – זה הרגע בשבילנו לנצל את ההזדמנות. אם נעמיק לחשוב, הרי מה אנחנו יכולים להוסיף על המשקל של המלחמה הזאת שבין אנגליה לגרמניה? היתה בי התנגדות – אבל הייתי ירוק בין החדשים. לא העזתי לשאול ולא העזתי להגיד מלה.

רק כעבור חודשיים שלושה התחלתי לשמוע שיש פילוג, ואת הרקע לפילוג. אני כבר הייתי בשל, מבלי לשמוע שום דבר נגד הקו הזה של התגייסות לצבא הבריטי וללכת עם הבריטים. חשבתי לעצמי שזו לא המלחמה שלי. אמנם גרמניה פעלה נגד היהודים – אבל אני לא יכול לנצח אותה. אני לא אוסיף למלחמה הזו משקל ואיך שלא יהיה – לאנגליה יש מלחמה. אני מוכרח להיות נגדה. זו ההזדמנות שלי. הזדמנויות כאלה לא נישנות מדי יום.

היות והיתה שם קבוצה של חדשים, זה היה מסודר, פחות או יותר, לפי ארץ מוצא. יצא, איפוא, שכל הבחורים מאזור ארץ המוצא שלי היו יחד אתי. מתוך דברים בינינו לבין עצמנו – לא אמרו לנו שום דבר –התארגנּו וקבענו לעצמנו עמדה. אחר כך שמעתי שגם כמה בולגרים משתתפים. וגם ששלמה בן שלמה הוא עם הפלג נגד האצ”ל. הוא היה מפקד האצ”ל בגליל באותה תקופה, כלומר, עד הפילוג. ראיתי אותו בתור המפקד ובאתי אליו. הוא אמר לי: “תן לי רשימה. תדבר עם האנשים באופן רשמי, ונדע כמה אנשים נמצאים ברשותך”. לאחר מכן הוא בא ואמר שהעמדה שלו היא כעמדתנו, ובזה נגמר הכל.

כעבור יומיים הוא בא אלי ואמר לי שנעשה בשבת מסדר, בפלוגה למטה, מאנשים שלנו. נקבע את השעה והוא יבוא. באנו למקום שקבענו ובא גם הוא. היינו כ15- איש. אחר-כך נוספו עוד אחדים מהקבוצה שלו. אז הוא אמר שיש פילוג. איך תהיה החלוקה – עדיין לא יודעים. יש בעיה של נשק. היו כאלה שהיו אתנו, היו שלא היו אתנו. בכל אופן, בכך התחילו החיכוכים הגרועים. לאחר המסדר עזבנו את המקום. ירדנו לפלוגה שהיתה כולה “שלנו”, היא באר-יעקב – מלבד האנשים שמצאו איזושהי דרך להסתדר.

אחר כך נסעתי לנתניה. התחלתי לעבוד שם בליטוש יהלומים. שם כבר היתה קבוצה של אנשי לח”י. היתה קבוצת בולגרים, והיה אלכסנדר שומר שבא מעקרון, היו דיקו ויוסף – זה שמת אחר כך במזרע. יותר מאוחר שלחו את אברהם ארבלט בתור מפקד המקום. זה היה בשנת ,1940 מיד אחרי הפילוג. אירגנּו שם שתיים שלוש קבוצות. אלכסנדר שומר היה המדריך, ופעמיים בשבוע היו אימוני נשק בכלים קטנים, גם קצת פיצוץ. בנתניה גרתי עם עוד חבר שלנו. היתה עוד קבוצה שבאה יחד אתי מבאר-יעקב אבל הם לא התמידו והתגייסו אחר-כך לצבא הבריטי.

אחרי העבודה ביהלומים, עברתי לעבוד בבית-חרושת, במשך שלושה חודשים הייתי צריך לעבוד שם חינם. דבר זה היה קשה באותו זמן. הייתי פועל טוב ולכן העמדתי בפניהם את התנאי, או שישלמו לי, או שאני עוזב. היות והתקדמתי מהר מאוד, הם נתנו לי תמיכה. ההסתדרות הלאומית נתנה את התמיכה.

משימות קונקרטיות לא היו, מלבד אימונים שהכשירו אותנו לקראת תפקידים בעתיד כשיהיה בהם צורך. זאת אומרת להתארגן. היו הדבקות כרוזים, אימוני נשק, רכישת נשק.

ש: האם אנשי האצ”ל ידעו עליכם?

ת: אנשי האצ”ל ידעו עלינו. כל אלה שהיו במקום ידעו שהזרים שבאו הם אנשי לח”י. במשך הזמן הם התחילו ללחוץ עלינו. התנפלו על אחד ועל שני. גם לי זה קרה ,כשחזרתי הביתה בשעה מאוחרת, התנפלו עלי ארבעה-חמישה אנשים והתחילו להרביץ לי. ברגע הראשון לא עלה על דעתי שהם מאנשי המקום. חשבתי שאלה הם חיילים בריטיים. צעקתי שלא איחנק, אז חברי מהחדר פתחו את הדלת – והמכים הסתלקו. המגבת, שבה הם הרביצו לי, נשארה לי ביד. אחר-כך זיהיתי אותה. זו היתה המגבת של חברתי שהיתה בפלוגת בית”ר. על המעשה הזה לא הגבנו. אנחנו היינו חמישה-עשר איש, והם היו כמה מאות בנתניה. נתניה היתה אחד המבצרים החזקים של האצ”ל בארץ. גם פתח-תקוה היתה אחד המבצרים שלהם. הייתי בנתניה עד שנאסרתי, בלילה בו היו הדבקות כרוזים, גם של אצ”ל וגם של לח”י. על איזה נושא היו הכרוזים, אני לא זוכר. אני רק זוכר שבעשר בלילה הלכנו כולנו להתרחץ בים וכשחזרנו בשתיים-עשרה, חיכה לנו אליהו גלעדי. הוא אמר לנו שצריך להדביק כרוזים עוד באותו לילה. הלכנו לחפש את שומר, כדי להכין דבק ומברשות. באחת הדרכים האלה עברתי ברחוב עם חבר שלי שגר אתי בחדר. ניגשו אלי שוטרים. קצין יהודי ושוטר אנגלי. הקצין היה מפקד המשטרה בנתניה. לא חקרו אותי בשעת המאסר, מכות לא קיבלתי. הם החזיקו אותי, ואחר-כך העבירו אותי לרמלה. בינתיים הביאו לשם גם את המזכיר של ההסתדרות הלאומית זינגר, ואת שומר אלכסנדר. היינו שלושה אנשי לח”י.

ש: האם דיברו אליך בתור איש אצ”ל או איש לח”י?

ת: הם מלכתחילה לא ידעו, כי באותו לילה היו הדבקות כרוזים גם של אצ”ל וגם של לח”י. כשחזרתי מאוחר בלילה הם עצרו אותי. לא היו הרבה אנשים ברחוב, והיה חושך, ואי אפשר היה לראות מי נמצא בקרבתך. יותר מאוחר נאסר גם שומר אלכסנדר שהיה מפקדי. אחר-כך נאסר גם המזכיר של הסתדרות עובדים לאומית. הוא ישב כשבועיים. באו מיד לבקר אותו ואחרי הביקור הוא בא אלי ואמר שאם אני אתחייב שאני עוזב את הפורשים – את האצ”ל וגם את לח”י – הם ישחררו אותי, כי גם הוא עומד להשתחרר, והם יטפלו גם בי, אבל רק אם אני אבטיח שאני עוזב את הפורשים. לא האמנתי בשחרור שלו – אבל אילו הייתי מעשי, הייתי מבטיח לו והייתי יוצא.

הווי מן השרון.

לשרון הגעתי אחרי הבריחה מעכו. זה היה בשנת 1947, אחרי פריצת כלא עכו. הייתי שם אצל אחד האכרים. שהיתי שם בערך כשבועיים עד שהתאקלמתי, ואחרי כן מינו אותי כאחראי בשרון. היו לנו נערים בגילי 18-17-16. מרבית האזרחים נימנו על אנשי השמאל, ההסתדרות וההגנה. הם התנגדו לנו. גם הנערים שלנו היו בני אנשי מפא”י או בני עסקנים של מפא”י. הם היו צברים, ולא הצליחו הרבה להסתיר את זהותם. ידעו שהם אנשי לח”י, ועשו להם צרות. בשעה שהם הלכו לאימונים או לפגישות, הפריעו להם והכו אותם, ולחצו על ההורים שלא יתנו להם להיות פעילים. בהדבקות כרוזים היו הרבה פעמים מכות. היה גם מקרה עם בנו של אחד העסקנים, שאינני זוכר את שמו, שנהרג אחר-כך במלחמת השחרור. בשעתו, בזמן הדבקה, עבר במקרה מזכיר המועצה של כפר-סבא. הבחורצ’יק הזה הוציא אקדח ואיים על מזכיר המועצה. הוא נבהל והתחיל לרוץ – הוא רץ אחריו לאורך כל כפר-סבא ואף אחד לא העיז לגשת אליו. מצד אחד היו מקרים כאלה, ומצד שני היו מקרים, כמו למשל: תפסו בחורצ’יק אחר מאותה החבורה בפרדס, החזיקו אותו בידו ומעל תעלת השקיה עם ידית של טוריה שברו לו אותה. את זאת עשו אנשי ה”הגנה”. הם עקבו אחרינו 24 שעות [ביממה]. בכל מקום שקבענו להיפגש כדי ללכת לאיזושהי פעולה, במקומות שאין בדרך כלל ריכוז גדול של אנשים – או באיזשהו פרדס – מיד היבחנו שעוקבים אחרינו.

היה מקרה אחד שקיבלנו הוראה “לדפוק” אנגלים, ברמתיים, באחד מבתי הקפה שלשם הם באו לשתות. שמו של בעל בית-הקפה היה חלבוביץ’. היינו צריכים לדפוק כמה אנגלים ולזרוק את הגוויות מאחורי בית-המטבחיים, לתוך בור. הכנו את כל הפעולה. היינו צריכים להוציא אותם מבית הקפה. מפקד הפעולה היה צריך להיות מישה מירושלים, שנשלח להיות אחראי על הפעולות.

בצד הכביש, לפני שהם פנו לעבור את הכביש ממגדיאל לרמתיים, כבר היתה שם קבוצה של אנשי ההגנה והם לא נתנו לנו ללכת. הם הבינו מה שאנו הולכים לעשות. הבחורים שלנו היו עם נשק, ולבסוף אחד ירה כדור ואמר שלא נוותר, ושלא יפריעו לנו, כי זה יגרור בעיות. הכדור עבר בצד של אחד הבחורים שלהם. לא קרה לו שום דבר קשה, והוא פגע אחר כך ברגלו של בחור שלנו. אחרי שהכדור נורה – הפעולה לא יכלה להיות מבוצעת, החבר’ה התפזרו, וגם מישה פחד שמא תהיה נקמה. היחסים שם היו די קשים ודי דרסטיים. לא נהגו בכפפות. חוץ מזה, הוא היה חדש במקום. לקחתי אותו דרך הפרדסים והובלתי אותו עד לפני פתח-תקוה. משם הוא כבר יכול היה לגשת לאוטובוס. הוא היה מוכרח להסתלק מהמקום. היה חשש שתהיה תגובה חריפה.

ש: איך הם ידעו שאתם הולכים לפעולה? ת: כמעט תמיד עקבו אחרינו. במגדיאל היה לנו רק מקום אחד שבו יכולנו להתרכז ולהכין את החומרים לפעולות שונות. האיש שאצלו היינו מכינים את החומרים היה לולן, אינני זוכר בדיוק את שמו. הוא היה ידוע. מקום אחר לא היה לנו – ולא היתה ברירה. כך שהם ידעו שאם מתרכזים אנשים, היה ברור להם שעומד להתרחש משהו.

ש: איך פעלו החבר’ה במקום? האם הם עבדו? ת: רובם היו בני המקום.

ש: איך התייחסו ההורים של אותם הבחורים שהיו פעילים? ת: הבחורים עבדו בהתנדבות. בבית הם היו צריכים להסתיר הכל, מפני שהיתה התנגדות של ההורים. הם לא היו חופשיים בביתם.

ש: האם היו הורים שהרחיקו את בניהם מהבית?

ת: לא היו מקרים כאלה.