יחיאל נולד ביום כ”ו בתשרי תרפ”ה, 24 באוקטובר 1924 בפינסק, פולין, לאִמו פרידה ולאביו אריה לייב, מורה ואיש עסקים. יחיאל למד תחילה בחדר ואחר־כך בגימנסיה “תרבות”. בגיל צעיר הצטרף לבית”ר וחונך על אהבת ארץ־ישראל. הוא חיפש דרך אל החוגים הלאומיים ובשנת 1938 גויס לאצ”ל בפולין.

עם פלישת הגרמנים והרוסים לפולין בשנת 1939, הצליח, עם כמה מחבריו, לעבור לווילנה. במסגרת עליית הנוער, השיג סרטיפיקאט ועלה ארצה בדרך לגלית. הוא הצטרף לבית”ר בראש־פינה ובאותה שנה מצא את דרכו אל מחתרת לח”י, שמלחמתה בבריטים תאמה את השקפת עולמו. לפרנסתו עבד כפועל ובמקביל המשיך ללמוד ולהשתלם. לימים עיברת את שמו.

במחתרת עבר קורס לאידאולוגיה מפי ד”ר אלדד והחל לפעול במחלקה ו’ (מודיעין) באזור תל־אביב. אחר הועסק בגיוס חברים למחתרת. בשנים 1944–1947 פעל בירושלים באותם תחומים. בתאונת אִמונים בחולות בת־ים איבד את כף יד ימינו מהתפוצצות מוקדמת של רימון. האסון לא שבר את רוחו והוא המשיך בפעילותו במחתרת, השתתף בוועדות קבלה, גייס עזרה רפואית ומקומות מקלט ללוחמים פצועים והשתתף במבצעי החרמת כספים וסחורות לצורכי מלחמת המחתרת.

הוא נעצר פעמיים: פעם אחת ברחוב, בעת חיפושים שיגרתיים. הוחזק כשלושה שבועות ביפו ומשם נשלח למחנה המעצר בלטרון, בו ישב שלושה חודשים. הוא נשלח למשטרת אבו־כביר כדי להשתחרר, אך נדרש להביא ערֵבים. הוא הצליח להתחמק מהסמל הבריטי וברח. נעצר שנית במצור שלושת הימים על תל־אביב ונשלח למחנה המעצר ברפיח. מאחר שהחזיק תעודת זהות על שם שונה מזה שבו נאסר לראשונה – נחקר ושוחרר. שוב חזר לפעילות מלאה.

בדצמבר 1947, אחרי החלטת האו”מ על חלוקת הארץ, נתגלעו חילוקי דיעות אידיאולוגיים בינו לבין מרכז התנועה, לאור המצב החדש שנוצר ושאלת המשך דרכה של לח”י. יחיאל פרש מהמחתרת, התגייס לגדוד השמיני של הפלמ”ח ופעל כקצין תרבות. בין היתר לימד עברית את חיילי המח”ל (מתנדבי חוץ לארץ). הוא המשיך ושרת בצה”ל עד סוף 1949.

בחיים האזרחיים עבד בעבודה סוציאלית בירושלים. נשא לאִשה את מלכה לבית פנחס ונולדו להם שתי בנות.

בחיים הפוליטיים היה חבר מק”י והגיע לתפקיד מזכיר מחוז ירושלים של המפלגה.