אנסה להיזכר בתקופה בה ישבנו בכלא והרהרנו מחשבות נוגות ומשמחות כאחת. הימים המדויקים, התאריך המדויק לא זכור לי. זכורות לי רק התקופות של המשפטים הצבאיים, כאשר באו בחורים לכלא מבחוץ לאחר שנתפשו, מי בפעולה ומי במחבוא כאשר נתפס נשק בחדר או בסביבה, והיו צפויים לעונש מוות. אנחנו אנשי לח”י היינו נכונים להקריב את החיים, וגם לשבת בבית הכלא לשנים ארוכות. לא אחת דברנו על כך כאשר הועמדו חברי מחתרת למשפט צבאי. התקופה היתה בה נגזרו עונשים חמורים על חברי מחתרת וגם ידענו שעלולים להיגזר עליהם מיתה בתליה, העונש המקסימלי שבתי-הדין הצבאיים הבריטיים היו גוזרים על לוחמי המחתרת . תכננו דרכים ואפשרויות כיצד ניתן, בתוך צינוק התליה עצמו , לבצע עדיין פעולת מלחמה, שעשויות להיות להן השלכה היסטורית. שם הכנוי שניתן לפעולת התאבדות שכזו “תמות נפשי עם פלישתים” כלומר: ידוע כי חבר מחתרת מסוים מועמד לתליה, ואז רצוי ל”קטוף” יחד עם המועמד לתליה, את חייהם של מספר קלגסי אויב, מאלה שבאים ללוות את חברי המחתרת לביצוע פסק-הדין. התכנית המקורית היתה כזאת,שבזמן שמובילים את חברי המחתרת לתליה, יבאו לארוע, מושל המחוז וקצינים בריטים בכירים ובמעמד זה מקריאים לנידונים למוות את כל הפרוצדורה – אתה נאסרת ביום ….., שפטו אותך בעיר …וערערו ואישרו, ודחו, והנציב העליון לא חונן אותך, עכשיו תיתלה בצוארך עד שתצא נשמתך ואלוהים ירחם על נשמתך. ובזה נגמר הסיפור. בהמשך היה מתוכנן שרימון אחד הם זורקים על הקצינים הבכירים האלה, ואת השני הם לוקחים לעצמם ומתאבדים.
הסיבות שהדבר לא נעשה עד כה, נבע בעיקרו מחוסר אמצעים, איך להחדיר את חומר הנפץ לתוך צינוק התליה, כיצד להפעיל אותו בצורה כזאת שהוא יהיה יעיל. זוכר אני אותה תקופה, כאשר שני בחורים צעירים, אחד איש לח”י – ברזאני משה, והשני איש אצ”ל – פיינשטיין מאיר, שבית הדין הצבאי, פסק להם עונש מוות בתליה. אני לא יכול לספר על הרקע לפעולה של פיינשטיין, שנתפס כאשר האצ”ל תקף את תחנת הרכבת בירושלים, או ברזאני משה, אשר ניסה להפר את העוצר וניסה להטיל רימון על המפקד הצבאי הבריטי באיזור שבו הוכרז עוצר, מספר שעות לכניסת העוצר לתקפו. מצאו אצלו רימון והוא נידון לתליה. פיינשטיין אף הוא נידון לתליה, למרות שהיה קטוע יד, הוא איבד ידו באותה פעולה. לאחר שהבחורים נידונו לתליה, הם הועברו לצינוק התליה, שהיה מיועד להחזקתם של הנידונים עד להוצאת פסק-הדין לפועל. לאחר הקטטה הגדולה בין היהודים והערבים בבית הכלא, נמצא צינוק התליה באגף של הערבים, מבודד ומנותק מהאגף היהודי. הקשר היחיד אשר היינו יכולים לקיים עמו היה באמצעות משלוח מנות האוכל מהמטבח היהודי. את האוכל הזה היו מעבירים השוטרים הבריטיים שהיו ממונים על בטחון האסירים שנידונו לתליה. כדי שהנושא של העברת רמונים בתוך תפוז(התוכנית תפורט בהמשך) יעבור בשקט, חשבנו שכדאי להתחיל להרגיל את הסמל הבריטי שהיה לוקח את האוכל מהמטבח היהודי להוסיף גם סל של תפוזים, שיעביר אותו לתא הצינוק של הנידונים למוות שהיה במתחם הערבי, ועל כן, שבוע לפני התכנון של העברת הרימונים (בצורת תפוזים)התחלנו לשלוח להם יום יום סל מלא תפוזים רגילים. הבחורים אמרו שהם אוהבים תפוזים. היה מקובל שכל נידון לתליה יושב בצינוק נפרד שלו, לידו (בחוץ, במסדרון) יושב שוטר ושומר עליו. לנידוני תליה היהודיים היה שוטר בריטי יושב בפנים באופן קבוע, ורק לאסירים הערביים, בעלי חשיבות מיוחדת, אף שם היה שוטר בריטי יושב בפנים. אגב, במשך הזמן שניהם (בראזני ופיינשטיין) היו באותו צינוק תליה, עקב כך שפיינשטיין התלונן שהוא גידם, קטוע יד, והוא לא יכול לשרת את עצמו ביד אחת, בקשתו התקבלה והאנגלים הסכימו להחזיק את שניהם באותו תא. חיפשנו דרכים כיצד לבוא עמם בקשר, ועד מהרה הצלחנו למצוא קשר יום-יומי ואפילו פעמיים ביום, עם חברי המחתרת שישבו בצינוק. הקשר היה מבוצע דרך האוכל ששימש גם להעברת כספים, העברת מכתבים ופתקאות. התפקיד של הסתרת הדואר והעברתו לחברי המחתרת, אף הוא היה בין התפקידים שלי. יש הרבה לספר על כל ה”פטנטים” כפי שקראנו לזה אז, כיצד להעביר פתקים לאסירים, למרות שהיה חיפוש מדוקדק וקפדני בכלי האוכל ובאוכל עצמו. במידה ותהיה לי הזדמנות אחרת אולי אוכל לספר גם על זה.
אזכיר אחת הדוגמאות: את הדואר היינו כותבים על נייר טואלט דק שהיו מחלקים לאסירים. אלה היו גליונות מרובעים. כתבנו זאת בכתב סתרים שנדברנו אודותיו לפני כן, לפני שהם הלכו למשפט. כל בחור ובחור שהיה הולך לבית-הדין הצבאי, לפני שהיה מקבל את גזר-הדין, באנו אתו בקשרים. הקשר הראשוני היה דרך ספרים. כל דף מסויים בספר, כל עמוד 25 למשל, כל מספר שמתחלק ב-25 כגון: 25, 50, 75 וכן הלאה, היינו מסמנים עליו מתחת לכל אות – נקודה. וכאשר האסיר היה פותח בספר בדף 25, היה מתחיל לחפש נקודות. הנקודות לא היו מרוכזות באותה שורה, אלא היו מפוזרות. היה עליו לאסוף את כל הנקודות באותו דף, לצרף את כל הנקודות, וכל אות מעל הנקודה סימנה את האות באותה מילה. וכך היה עליו להרכיב לעצמו את המשפטים. כאשר דלגנו, עשינו מקף, זה היה סימן לסוף מילה, ובצורה כזאת היינו כותבים להם את מה שרצינו, והם היו מחזירים לנו בסימן מוסכם, שכל דף שמתחלק בארבעים, אם אינני טועה. כל פעם היינו משנים את השיטה, וקובעים מחדש בספר את אותו הקוד. ספרים כאלה כאשר נתפשו נלקחו מהם ומיד הועברו לסי.אי.די (בולשת הבריטית) לבדיקה. כיוון ששוטר יהודי אחד הלשין על שיטת הקשר הזאת (שמו היה אם אינני טועה – הרוש), קבענו קוד יותר מסובך, והוא קוד אשר הוכנס לתוך האוכל עצמו. אנחנו מיד הפעלנו את שיטת העברת המכתבים לשיטה זו. הייתי אומר שהיתה זו טכניקה מיוחדת לאסירים. בקשנו מהאנשים שלנו בחוץ שישלחו לנו גומי דק, ובעזרתו היינו עוטפים וקושרים את הפתק הקטן, על מנת שלא יירטב בתוך כלי אשר הכיל אוכל נוזלי, כמו מרק, או בשר במרק, והיינו דוחפים את הגליל הקטן שהיינו מגלגלים מהנייר הזה, אחרי שהיו קושרים אותו בגומי הדק עם חוט תפירה חזק משני הצדדים, מבטיחים את אטימותו בפני הנוזל, דוחפים אותו פנימה לתוך חתיכת בשר, ואת הבשר זורקים פנימה לתוך המרק. ברור שלא היה עולה בדעתו של איש לחשוד, ואיש לא היה מתאר לעצמו וגם לא יכול היה למצוא, לולא ידע בדיוק שבאותה חתיכת בשר, באותו סיר אוכל יימצא פתק. הבחורים שישבו בצינוק, כפי הנראה לא נהנו מהאוכל בכלל, כי כאשר היו מקבלים את מנת הבשר במרק, היו צריכים לפתוח אותה, לפורר אותה ולחפש באם ישנו הפתק בפנים. כדי להקל עליהם את המלאכה, היינו משאירים בתוך הסל סימן נוסף, פיסת נייר חתוכה וגזורה בצורת משולש שנתנה למקבל הסל סימן שיש לו הודעה בתוך הבשר. כאשר הם רצו לשלוח תשובה, התשובה שלהם אף היא היתה בקליפות המזון שהשאירו, או שהיו משאירים פתק, אותו פתק שאנחנו שלחנו – סתם פיסת נייר, היו הופכים את המשולש, גוזרים אותו ביד, קורעים אותו לצורת ריבוע, ואז ידענו שישנה תשובה, או שהיא עלולה להגיע בספר מתוך הצינוק. אנחנו גם הגנבנו להם פנימה חתיכת עפרון בתוך האוכל, וזה שימש להם לסימון חוזר לדואר יוצא. דוגמה נוספת – בננה. לתוך גבעול של בננה שבו הוא קשור לתוך האשכול, נקבנו חור עם גפרור, דחפנו פנימה את הפתק המגולגל והעטוף בגומי, כפי שהזכרתי קודם לכן, סוגר ולוחץ בחזרה את הפתח של הבננה, כך שלא ידעו כי בא אל קרבה. כשהם ידעו שיש בננות – הם ידעו כי הפתק לא בבשר אלא בבננות, היו בינינו סימנים מוסכמים.
היו עוד כל מיני שיטות. כרגע אינני זוכר בדיוק את כולן. זו היתה למעשה צורת הקשר שהיה לנו איתם. לאחר שהם קיבלו את פסק דין התליה, שאלנו אותם מה תהיה עמדתם לגבי ביצוע המבצע של “שמשון ופלישתים”? הכוונה היתה לאיבוד עצמם לדעת, ויחד עם זאת להרוג מספר בריטים שהיו באים ונוכחים בביצוע התליה. בימים הראשונים לאחר פסק הדין התלהבותם היתה רבה מאד, הם הביעו נכונות בלתי מסויגת, ומצב רוחם היה מרומם. היינו משקיפים עליהם לפעמים בשעת טיולם בחצר. היו מורידים אותם לחצר בית-הסוהר, ואנחנו דרך חריצים עליונים בחלונות שהיו מוגפים בתריסי מגן מלמעלה, היינו משוחחים אתם ע”י צעקות ומצליחים לראות אותם במקצת. ברזאני תמיד היה המחייך שביניהם, פיינשטיין היה יותר עצור. מצבם הלך והחמיר מבחינה נפשית קצת, ככל שהתארכו הימים שהם ישבו בצינוק. התחילו לטפל בבקשות חנינה מהרבנות, ממוסדות ואישים אשר היה להם עדיין איזה שהוא קשר עם השלטון הבריטי. הבריטים נקטו בצעד די מחוכם ואיפשרו לחברה של פיינשטיין לבקר אותו. היא התחילה לדבר על ליבו שהוא צעיר, ולמרות שאין לו יד הוא עוד יכול להמשיך ולחיות, וחבל. היא ביקשה שהוא יסכים לחתום על בקשת חנינה. הבחורים סירבו לבקש חנינה, מאחר וכבר ניתלו בחורים בעכו, והם לא רצו למחול על כבוד המחתרת, כבוד הלוחמים ע”י בקשת חנינה. ברור שהם לא יכלו לסרב שאחרים יגישו בקשות חנינה, אם כי הם התבטאו לפעמים שהם גם לא רוצים את זאת, בעיקר ברזאני. אז סוכם, לאחר התיעצות מהמרכז בחוץ, ועם מפקדת האצ”ל, לבצע את הפעולה שקבלה את הכנוי של “תמות נפשי עם פלישתים”. מאחר ונתקבל אישור עקרוני, כי זה היה טעון גם אישור של מפקדת האצ”ל, מאחר ובין השניים היה איש אצ”ל, ושניהם היו בצינוק אחד, מכיוון שבצינוק השני היו באותה תקופה גם מספר נידונים ערבים, ומאחר והם היו יהודים, שניהם היו בצינוק אחד. שוחחנו על זה לא מעט, והתחלנו לחפש דרכים. היו הצעות שונות: האחת – להכניס חומר נפץ בתוך תפילין. אני, שהייתי ידוע כחבלן בלח”י, מומחה לפטנטים הקטנים, הסתייגתי מכך מתוך טענה כי כמות חומר הנפץ שאני מסוגל להכניס לתוך תפילין, ולו אף יהיו אלה התפילין הגדולים ביותר, תהיה זעומה, ולא תהיה אפשרות להכניס לשם כמות של רסיסים, ובמידה ויהיה זה רק חומר נפץ בלבד, זה עלול רק להרוג את הבחורים עצמם ולא יביא לפגיעה באויב, או בפקידיו הגבוהים שיבואו להיות נוכחים בביצוע פסק-הדין. חשבתי מספר ימים. עלה במוחי רעיון, להרכיב רימונים בתוך תפוחי זהב. הדבר נראה קצת דמיוני ברגע הראשון, אמרתי כי אני מוכן לנסות ולראות כיצד יפול דבר.
היתה ישיבה שבה דנו אנשי לח”י ואצ”ל בנושא הזה, וסוכם כי אם אני אצליח לבצע את הצעתי, היא תתקבל. עיבדנו פרטים לביצוע שאני אכין את הרימונים. הרימונים יוחדרו לצינוק התליה דרך המטבח היהודי שסיפק את האוכל לשני הנידונים, ובתוך צרור של תפוזים. בערימת תפוזים בתחתית הסל, ימצאו גם שני רימונים חיים במידה והם יוכלו להיות מוסווים יפה. לקחתי עלי את המשימה. אני חושב שפרטים מדויקים יותר מסרתי בשעתו ליעקב בנאי, כאשר הוא כתב את זכרונות לח”י ומעלליו. ייתכן שאז הייתי יותר קרוב לאותה תקופה, ואף הייתי יותר פנוי לשבת ולחשוב ולהרהר בפרטי הפרטים. על כל פנים המשימה בוצעה.
גדעון: שמעתי כי איש אצ”ל טוען כי הרעיון של התפוזים וכל הקשור בהם הוא זוקף על עצמו. מה האמת בדבר ?
אליעזר: אינני רוצה לשלול מזכותו, אם הוא חושב (שמו של הבחור היה אליעזר סודיט, או “קבצן” הכנוי שדבק בו). כל איש יכול לבוא ולטעון כאוות נפשו. לי על כל פנים ידועים וזכורים יפה הפרטים. הרעיון היה שלי, ואני גם לקחתי אותו על עצמי כדי לבצע אותו. נכון של “קבצן” היתה יד בדבר, ועליו הוטל להעביר את שני הרימונים לתוך סל של האוכל, מאחר והוא היה האחראי לחדר האוכל. ברור שדרכו נעשתה ההעברה. אני מסרתי את שני הרימונים לידיו של קבצן אחרי התקנתם. הוא ידע מזה, מכיוון שאף הוא היה נוכח באותה פגישה שבה היו נוכחים אנשי לח”י ואנשי אצ”ל: אליהו זנד, או יהושע טמלר, ממפקדי האצ”ל שנהרג בהתקפה על יפו. גם קבצן היה נוכח כי הוא היה האחראי למטבח היהודי, יצחק רוזין, אף הוא איש אצ”ל שעבד במטבח, שניהם הכניסו את התפוזים הממולכדים בין יתר התפוזים שהיו בתוך הסל, הם מסרו אותו לשוטר הבריטי, אשר לקח את הסל במו ידיו, עם האוכל והכניסו לצינוק התליה. נכון הוא כי הם נטלו על עצמם סיכון רב, מכיוון שהם מסרו את הסל לבריטים, ובמידה והדבר היה מתגלה בעוד מועד, בדרך אל הצינוק, ברור שהוא היה מואשם בעבירה חמורה מאד. לעומת זאת הסיכון שלי היה קצת קטן יותר מבחינה משפטית מפני שידעתי דבר בנדון . כפי שאני זוכר את המקרה, ואני זוכר אותו היטב, זה היה רעיון טהור שלי, נסיונות שלי, ביצוע שלי. אני נעזרתי בחומרים שסופקו לי ע”י אנשי אצ”ל.
גדעון: האם בצעת זאת בפעם הראשונה בשלמות, או עשית מספר נסיונות?
אליעזר: עשיתי נסיונות במשך מספר ימים. רציתי לראות מה קורה לתפוז כעבור יום-יומיים-שלושה. האם ניתן לראות שנעשה בו “ניתוח כירורגי” עדין אם לא? ראיתי כי שלושה ימים אפשר להמתין מבלי כל חשש שיכירו באופן בולט וניכר. ברור שאם חושדים מראש אפשר לגלות מיד את הרימון, מאחר והוא היה כבד מכל תפוז רגיל, מאחר והכיל בתוכו, מלבד חומר-הנפץ, עשרות ניטים מברזל של קוטר שמונה מ”מ, וזה היווה משקל כבד מאד. אבל מי שלא היה חושד, היה אולי חושב שזה אולי תפוז יוצא דופן כבד במשקל. לגבי הטענה של קבצן, הוא רשאי לטעון. לי על כל פנים העובדה הזאת אינה ידועה. ייתכן כי הוא הגה את הרעיון ולא אמר לאיש, זאת אינני יכול לדעת.
הרכבת הרימונים היא גם כן היתה פרשה מעניינת, איך לעשות רימון כזה שיעבוד במאת האחוזים. החלטתי לשים שני נפצים בכל רימון, עם שני פתילים, כששני פתילים מחוברים להדלקה משותפת, ואז כשמדליקים, שני הפתילים נדלקים, ואם נפץ אחד לא עובד – יפעל השני. זאת אומרת הבטחה מירבית כמה שרק ניתן היה. היו בעיות טכניות איך לעשות את זה מכיוון שכל אורך של פתיל היה סנטימטר בסך הכל. כדי שזמן הפיצוץ יהיה שניה, כדי שלא יספיקו להוציא מהם את הרימון ושלא יצליחו לתפוס אותו. איך עושים סנטימטר של פתיל בטחון בתוך נפץ כשהחלק החלול של הנפץ הוא למעלה משנים וחצי סנטימטר. אי אפשר להכניס את הפתיל בפנים, ואיך ידליקו אותו? הייתי צריך לחתוך את הנפצים, לקצר את החלק הריק. איך חותכים נפץ כזה – עם סכין גילוח. עשיתי חריץ מסביב עם צורה של בורג וקלפתי את הנפץ, “א יינה שטיקל ארבייט”, (חתיכת עבודה באידיש) כמו שאומרים, וכך עשיתי ארבעה נפצים לשני רימונים. לקח לי הרבה זמן, ולחתוך פתיל באורך של סנטימטר ולחבר את שני הפתילים בצורה אלכסונית, כשחומר נפץ קטן – סבון שקדים, אייט קראו לזה, עם ריח של שקדים וצבע ירקרק, בדומה לסבון שקדים. חומר פלסטי רגיש מאד לחום, והחלק של הסיגריה שבוערת, וכשנוגעים בחומר נפץ, החומר נפץ הזה מתחיל להשמיע רעש של לחישה, ומתחילה לבעור, פולט חום רב ללא אש ומצליח להצית את האבק שריפה שבפתיל. חיברתי החוטים עם השיניים, בסך הכל חצי סנטימטר, ולמעלה מחצי סנטימטר נשאר ריק, וכל זאת הייתי צריך ללחוץ עם השיניים, לחזור על התרגיל הזה ארבע פעמים, בכל פעם נהיה לי “קר על הנשמה”, אחר כך לעטוף כל שני פתילים כאלה עם חוט תפירה, כדי שרטיבות לא תיגע, ולא תרטיב את הפתיל. את תוכנם של התפוזים עצמם הורקתי, פתחתי את התפוז באותה צורה שחתכתי את המכסה- את הכיפה, הוצאתי את התוך, אכלתי עוד שני תפוזים, למעשה עשיתי כך לשלושה תפוזים, הבחורים הביאו מהמסגריה ניטים של ברזל שחתכו במסגריה לחתיכות קטנות, את הניטים האלה לחצתי פנימה לתוך הקליפה מבפנים, ללבן של הקליפה, אחרי כן עם פחיות מקופסאות של קוואקר למעלה, יש פחיות דקות כמו שיש בנס קפה נגד חדירת לחות ורטיבות, עשיתי מזה מקטעים .
ש: מה זה מקטעים?
ת: כמו בננה, קטעים קטעים של כיסוי, זה החזיק את הרסיסים שלא יפלו מתוך הקליפה, וחומר נפץ פלסטי, ג’לינייט, דחפתי לתוך הפח הזה, נשאר לי מין גוף שמורכב מקליפה, בתוכה היו רסיסים, שכבת פח דקה, מקטעים כאלו של פח, וחומר נפץ בתוך הפח שמחזיק את הפח שלא יפול פנימה. אחר כך באמצעות עפרון, קדחתי שני חורים אלכסוניים בחומר נפץ, לתוך כל חור כזה נכנס נפץ, כשכל הראש בדיוק מגיע אז לגובה של התפוז כולו. עכשיו שמתי בחזרה את הכיפה, ועם קסמים מעץ בכל מיני כיוונים דחפתי דרך הקליפה, ועם מסמר לחצתי את קסמי העץ כך שהקצה ישקע בתוך הקליפה כמו החרב שדחפו לבטנו של עוג מלך הבשן, נכנסה עם הלהב עם הכל בפנים, אי אפשר היה להכיר כי באה אל קרבו.
ש: זה עשית בחדר שמונה עשר?
ת: זה עשיתי בחדר 18. אחרי שהקיסמים האלה הוכנסו והרכבתי את שני הרימונים, התפוז השלישי שבניתי היה ריק והוא נשאר אצלי על המדף ושימש לי ברומטר לדעת איך התפוז המעובד מתנהג במשך השעות הבאות.
ש: מה קורה לקליפה.
ת: תבוא צרה או לא תבוא צרה. כמו שאני סיפרתי את הסיפור הזה, זה היה מעין ברומטר. הימאי אומר, תהיה סערה, לא תהיה סערה. למה? כי הכל היה יפה ואי אפשר היה להבחין בתפוזים הממולכדים בשום דבר חריג, אבל כעבור יום הקליפה היתה מתייבשת קצת והיית רואה חריץ. כעבור יומיים החריץ נפתח יותר, ופתאום דרך החריץ ראו חתיכות מקלות יותר דקים, מין גפרורים דקים. וזה כבר מתחיל להיות מסוכן. שלחנו לבראזני ופיינשטיין הוראה, לקחת את הרימונים תמיד אתם. בכל בגדי אסיר שפוט היו שני כיסים, כמו כיסי ג’ינס, אמרנו להם שבכיס אחד יטמינו רימון, ובכיס השני תפוז אמיתי. הם אכלו שבוע לפני הארוע המון תפוזים וכל הזמן הלכו עם תפוזים לטייל בחצר. כשאסירים מצינוק התליה יורדים לחצר לטייל כחצי שעה , אחרי שכל האסירים כבר סגורים בתאים שלהם, היו עושים אצלם בתא חיפוש. ומזה פחדנו. ולכן הורינו להם לקחת תמיד את הרימונים אתם. זאת אומרת כשהם לא יהיו בחדר ויערכו חיפוש בתאם, ימצאו סתם תפוזים רגילים.
אני יכול לספר מספר פרטים שמזל לא פירסם בספרו, שכתבתי אותם בשעתו . המדובר הוא לגבי הרגשות שלנו, מאותם הרגעים שהרימונים נמסרו לידי הבחורים בצינוק התליה, וחליפת המכתבים שהיתה בינינו ובינם. שהם הודיעו בשמחה על קבלת הרימונים, שהם גאים שהם יודעים את התכנית, כי התכנית היתה מבוססת על כך שאת הרימון הראשון היה עליהם להטיל על אלה שבאים להיות נוכחים ב”הצגת התליה”. את הרימון השני – מיד להפעיל על עצמם. היתה תקופה קצת בלתי ברורה, והצפיה והמתח היו רבים מאד. ההרגשה האישית שלי היתה מאד כבדה, וזה לא היה קל לדעת שאני במו ידי מכין רימונים עבור חברים שלי שיקפחו את חייהם. ובפרט כאשר קרבו הימים לביצוע המשימה. היו התרוצצויות בחוץ וביקורים אצלם. חשבו אולי בכל זאת תוגש חנינה וכל הקשור בה. המתח עלה ועלה, הגיעו אלינו הדים מקרובי משפחה שתיתכן חנינה. גם הרבי הידוע שלנו ביקר אצלם וסיפר שחושבים אולי בכל זאת תהיה חנינה. בפרט דיבר על כך פיינשטיין. זה לא לגנותו, אבל ברור שמצבם לא היה קל. היה לחץ כבד מאד מצד המשפחות שירככו את ליבם ויאותו ויסכימו לבקש חנינה. הפליאה מכולן החברה של פיינשטיין, ובדואר אחד אפילו קבלנו רושם אמנם זה לא כל כך יפה לספר זאת, אבל זאת העובדה, שחל שינוי דרסטי בעמדה שלהם כאשר לשנוי תרמו הבריטים עצמם.
אנחנו התקרבנו כבר ליום השלישי, לאחר שהרימונים היו כבר ברשותם, ושלחנו להם הוראות תחזוקה. לפי התפתחות הסדקים והתיבשות הקליפה והתרחבות הפתחים, הלב התחיל לדפוק יותר ויותר, מכיוון שנתגלו סימנים מרובים מיום ליום. ביום השני יותר מהיום הראשון, וביום השלישי מאז שהתפוז היה מנותח, כבר היו סימנים ברורים והסדק של החתך התרחב כתוצאה מהתיבשות הקליפה, היתה התיעצות פנימית בין האחראי בלח”י לבין האחראי באצ”ל שאף אני השתתפתי באותה פגישה. אני טענתי שהמצב כבר מסוכן ועלולים לגלות את הרימונים ועל כן יש צורך להשמיד אותם. נתקבלה החלטה לשלוח להם פתק ובו הוראה להשמיד את הרימונים, והסבר כיצד להשמיד את הרימונים בתוך הקקדל לפורר אותם, ובשעה שהם יורדים לבית השימוש לזרוק חלקים אחרים ואת הנפצים – פנימה. המכתב הגורלי נכתב, אבל משום מה גלגל ההיסטוריה גילגל אחרת את הענינים. המכתב נתקבל אצלם, וקבלנו מהם תשובה באמצעות הפתק, בתוך הסל שקיבלו את הדואר. אבל בדיוק באותו יום, כשהם קבלו את הפתק, בא אליהם סגן מפקד בית-הסוהר בלוית רב יהודי, לא הרב של בית-הסוהר, והבחורים הבינו כי משהו מתרחש כאן. זה היה כבר לפנות ערב, ושמענו מכוניות בריטיות עוברות ברחובות עם רמי-קולים ומכריזות על עוצר. אנחנו, שהיינו כבר למודי טקטיקה בריטית, וותיקים במחתרת ובמלחמה בבריטים, הבינונו שהלילה עומד להתבצע פסק-הדין. ואכן כך היה הדבר. לאחר שהרב ביקר אצלם מספר דקות הוא יצא, נדמה לי שזה היה הרב גולדמן, אם אינני טועה, והוא חזר אליהם שנית כעבור זמן קצר, ונשאר אצלם שעות, עד שעה שתיים אחר חצות בערך.
התליה היתה צריכה להתבצע בשעה ארבע לפנות בוקר. ברור שבאותם הרגעים שהרב בא אליהם לוידוי, הבחורים הבינו שאין מנוס, וזה נתן להם שוב את הדחיפה האחרונה. ואם פיינשטיין מקודם פסח על שני הסעיפים, הרי ביקורו של הרב הצעיד אותו קדימה, והחלטתם היתה נחושה לעשות את הפעולה על פי התוכנית.
גדעון: איך אתה חושב על זה ומדוע? מה פירוש הצעיד אותו קדימה והוא חשב אחרת?
אליעזר: בימים האחרונים, כפי שאמרתי כבר, לפני התאבדותם, הלחץ והמתח בחוץ, של שבאופיו כנראה היה לא מגזע הלוחמים, ממשפחת הבארונים הכורדים כפי שאנחנו יודעים אותם בעירק. ברזאני היה ממשפחה יהודית, מיוצאי כורדיסטאן, שבטים ודורות היו המוסדות והרבנות וקרובי משפחה היה רב, פנו לרב הראשי, שיטפל בענין. גם לרב הרצוג פנו. טיפלו ביחס לשניהם, אבל משום מה ברזאני היה יותר איתן בדעתו שלא לבקש חנינה, ופיינשטיין היה פחות נחוש. והסיבה היא שייתכן שהסבל הרב שהוא סבל יותר לפני כן, לאחר שאיבד את ידו, והנערה שדברה על לבו, וגם ידועים בעוז רוחם ובהקרבתם הלאומית הרבה. למרות שהיה צעיר יותר, היה עז יותר ברוחו. אני זוכר יפה את חיוכו הרחב, ועיניים יוקדות. הוא תמיד היה מעודד אותנו. אנשל בדרך כלל היה מצליח לדבר אתו דרך החלון. זכור לנו די יפה שהוא קיבל את זה בצורה הרבה יותר חזקה ויפה. אבל אני חוזר שוב פעם, באותו הרגע כאשר בא אליהם הרב, וזאת סיפר גם הרב אחר כך, שאלנו אותו על רשמים. כבר היה ברור, הם הספיקו להוציא אלינו עוד פתק בדואר האחרון שלהם, שבו כתבו שהם יבצעו את ההתאבדות, אבל כפי הנראה שלא לפי התכנית, והודיעו לנו שאת השוטר הבריטי ששומר עליהם הם ישאירו בחיים, כיוון שהוא היה בחור טוב והוא עזר להם. לאחר שהרב ישב אצלם עד שעה שתיים לאחר חצות, הוא יצא לנוח בביתו של סגן מפקד בית-הסוהר, שהיה הצריף המפורסם שממנו ברחו בשעתו ישקה ומוישל’ה ז”ל, מאנשי לח”י ביום בו הדליקו נר שני של חנוכה. בערך בסביבת שעה שלוש בלילה, כשאנחנו כבר דרוכים לאחר הכרזת העוצר, ציפינו למשהו שצריך לקרות. שמענו שתי התפוצצויות דבוקות זו לזו, עמומות מאד. אני וחברי ידענו בדיוק מה פירושו של הדבר. היתה דממת מוות, אינני זוכר אם להרבה, אך לחלק מאתנו לפחות היו עיניים לחות קצת, רטובות מדמעות. ידענו שמשהו גדול יתחולל והמקרה הזה יזעזע את כל אושיות השלטון הבריטי בארץ, ואכן הדים ממנו הגיעו עד הפרלמנט הבריטי.
היו שאילתות בפרלמנט הבריטי. איך ייתכן שאסירים, מספר שעות לפני שתולים אותם, הצליחו להגניב לתאם רימוני יד ולפוצץ אותם, הם יכלו חס וחלילה להרוג עוד אנגלים.
עוד באותו הלילה, הופיע מנהל הכלא בכבודו ובעצמו בחצר בית-הסוהר שבא לראות כיצד התרחש הדבר. אנחנו הלכנו, אבלים מצד אחד וגאים מצד שני. הביצוע, עד כמה שנודע לנו, יצא אל הפועל כאשר הם לחצו את שני הרימונים לחזיהם, האחד אל השני ופוצצו עצמם. אמנם התכנון היה לגבי רימון אחד ואילו הרימון השני אמור היה להזרק אל אנשי הכבודה שבאו לצפות בהוצאה להורג, אך מאחר ובכבודה היו אנשים שבהם לא רצו לפגוע הם פוצצו עצמם על ידי שני הרימונים יחדיו . ההצתה התבצעה ע”י ברזאני, כיון שפיינשטיין היתה לו רק יד אחת. הם התחבקו ופוצצו עצמם.
לאחר ההתפוצצויות האלה, כאשר שני הרימונים הופעלו, רימון אחד הפעיל את השני, מאחר וההתפוצצות היתה כמעט בעת ובעונה אחת, הושלך הס, ובקושי החזקנו מעמד עד הבוקר. היו התרוצצויות בכלא. הגיע קצין בריטי יהודי (שלאחר מכן בכינונה של מדינת ישראל מונה למפקד כלא רמלה, מרחבי). הוא אמר שגבורה כזאת עוד לא היתה. התגובה של הבריטים היתה הלם מצד אחד , ומאידך כולם עמדו מתפעלים מהבצוע, שהפך לשיחת היום, לא רק בתוך הכלא אלא בארץ כולה, וסבורני כי בעולם כולו דברו על כך בהזדמנויות שונות.
גדעון: מה הרגשת עם תום הפעולה ומה הרגשת בכלל?
אליעזר: קשה לי היום להיזכר בדיוק, אבל דבר אחד אני לא יכול לשכוח. הרגשתי היתה כבדה וכאובה. מצד אחד ידעתי שלא היה מנוס מבצוע הפעולה, מאחר וההחלטה היתה נחושה. ראינו בזאת דרך פעולה חשובה שיבטא את עוז רוחם של חברי המחתרת ומאידך את אכזריותם של הבריטים שלא חוננו אותם, אבל מצד שני העיק עלי משהו. בכל זאת הרי אני יצרתי את הרימונים, שגרמה להריגתם. לולא הייתי יוצר אותם, יתכן והם לא היו מתאבדים. אבל ביודעי שאם לא התאבדות זו, הרי בשעה ארבע היה השלטון הזר תולה אותם. התנחמתי בכך שמותם היה הרבה יותר מכובד והרבה יותר מלא הוד, שהיה בו גם מעשה חינוכי כלפי חברי המחתרת וכלפי הדורות הבאים, כפי שהיה בטוי על כך בשירו יאיר. היה זה הדבר היחיד שניחם אותי ונתן לי את ההרגשה שאינני אשם כל כך בנטילת חייהם של שני גבורי תרבות ישראלים.
לא דיברתי על הנושא הזה שנים רבות, עד אשר נתבקשתי ע”י מזל (יעקב בנאי) לכתוב על הפעולה ההרואית . מאחר ותולדות הפעולה נכתבו, ברור היה שיתפרסם ועל כן אוכל להרשות לעצמי לדבר עכשיו על הנושא קצת יותר. אבל ההרגשה היתה כבדה ולא בנקל הצלחתי לעבור לשיגרת יומי, גם היום כאשר אני נזכר בארוע , נצבט בי משהו.
גדעון: האם מישהו שאל אותך בקשר לרגשותיך בשעה שישבת? הרי לא לכולם היו אותן הרגשות. נניח – אנשל, או איש אצ”ל, כשהוא לא עשה ולא השתתף בזה, לא היו לו אותן הרגשות אשר היו לך, איש המעש.
אליעזר: אומר לך, לא דובר על כך בכלל. זה הרי היה אז טבעי כל כך. לא כולם ידעו גם מי יצר את הרימונים, הפעולה “בושלה” במסגרת מאוד מצומצמת, בסודי סודות. גם לא רבים מאנשי לח”י ולא רבים מאנשי אצ”ל ידעו על כך. “בישלנו זאת” בחדר 18, החדר המפורסם של אסירי ותיקי לח”י, תוך שמירה קפדנית על ידנו ומתן התראה נגד כל שוטר שהופיע במסדרון. שמרנו על גיבוש ובצוע תכנית הפעולה בסוד. לא דיברנו על כך מחוץ לחדר. וגם לא שוחחנו על רגשות שהיו לכל אחד מאתנו בנושא.
כמה עמדות מפתח, שאיפשרו לנו לבצע דברים שאנשי אצ”ל לא יכלו לבצעה. לאותה פעולה שכונתה “תמות נפשי עם פלישתים”, סיפק האצ”ל את חמרי החבלה להרכבתם של שני הרימונים. ז.א. חומר הנפץ שכללו ג’לניט, דינמיט פלסטי, נפצים ופתילי הבטחון . השתמשתי להדלקת הפתילים ע”י חומר נפץ פלסטי, שקראנו לו אז סבון-שקדים על שום ריח הסבון החריף שלו שדמה לריח שקדים. חומר נפץ פלסטי היה בעל נפיצות יותר חזק מהדינמיט – ג’לניט שצבעו היה ירוק. אני ביצעתי את ההרכבה באופן מעשי, וכשאני אומר בצענו, כלומר היה נוכח בחדר כמשקיף האחראי מטעמו של האצ”ל אליהו סנד שנקרא גם יהושע טמלר. הוא הסתכל, עקב אחרי הפעולה שלי, מכיוון שסוכם שגם נציג אצ”ל יקח חלק בפעולה. השומרים על הדלת היו אנשי לח”י, וכל יתר אנשי לח”י לא היו נוכחים בחדר. היינו בס”ה שלושה, אם אינני טועה, ייתכן והיה מישהו רביעי. שניים כאמור שמרו על דלת הכניסה לחדר. עשינו זאת בפינה שממול לפינת הרחצה שבחדר. עבדתי בהתרגשות ובבטחון.
ש: ברזני?
ת: כן, ברזני, אמר שצריך לעשות הכל כדי שתכנית “תמות נפשי עם פלישתים: תצא אל הפועל, הוא היה כל כך איתן בדעתו שאפילו לא היו לו שום הרהורים לנסות בדרך של בקשת חנינה, שהיתה עשויה לבטל את פסק דין המוות .
אנחנו נדהמנו, איך בחור כזה, ודברנו על כך עוד קודם, לפני שהוא נכנס לצינוק התליה, תוך כדי מהלך המשפט והימים שהוא המתין למשפט, עומד כמו סלע איתן, ואתה תהית, בחור כזה צעיר, מאיפה יש לו הגבורה ותעצומות הנפש. ראית בפשטות בחורצ’יק צעיר שמוכן לכל, שאמר – ואם הם יתלו אותי, אז לפחות שהחבר’ה בחוץ ינקמו בבריטים ויחסלו כמה שיותר מהם. הוא דיבר על כך באופן, שאני לפחות לא נתקלתי בדברים כאלה בעברי. בצורה כזאת פשוטה וגאה ומובנת, בלי היסוסים . יתכן שבתוככי נפשו אולי היו לו איזה שהם הרהורים, על זה, אי אפשר לדעת, אבל כלפי חוץ היה חזק כסלע איתן.
אני זוכר שאחרי שנים הוזמנתי לחתונה של בן משפחה שלו, בן אחיו, הם טרחו במיוחד להזמין אותי, צלצלו אלי מספר פעמים, ושלחו אלי מכתבים, ולבסוף הגעתי לחתונה. הם התחתנו בהדר בחיפה. כשבאתי לחתונה חיבקו אותי מכל עבר ואמרו – היצלת את כבוד ישראל. זה לא דבר רגיל שהאבא הסבא יתבטאו בצורה שכזו כלפי. היו לי דמעות בעיניים, זה לא היה דבר קל עבורי. עד היום כשאני נזכר בתמונה הזאת איך אבא של בן כזה אומר לך דברים כאלה, לאחר שאתה יצרת את הרימונים, שגרמו למותו של בנו, הרי הוא צריך לכעוס עליך. באופן טבעי, אתה כאילו גרמת לכך שבנו קיפד את חייו. אבל תראי את הפשטות הזאת, את הבריאות הנפשית הזאת, האנשים שאצלם האמונה בעם ובכבוד האומה היה מעל לכל. אני הצלתי את כבוד ישראל שלא הבאתי את בנו למצב מחפיר שאויב ושליט זר יתלה אותו בירושלים. זה מרגש.
האנגלים מבחינה פרינציפיונית רצו לשבור אותם, להביא אותם למצב כזה שמבקשים חנינה, והיה לחץ של המשפחות. פיינשטיין היה זה שכמעט שנשבר בנקודה זו. באה אליו חברה שלו, (האנגלים היו אלה שלחצו על הסוכנות ועל הבחורה הזאת שתנסה לשכנע את פיינשטיין להגיש בקשת חנינה). היא אמרה לו – תראה, לאף אחד לא איכפת, החברים שלך כולם מצפצפים עליך, אתה עוד תצא ואנחנו נחיה ביחד, תחתום, ויש לך סיכויים לקבל חנינה. הוא עמד במאבקים מבחינה זאת הרבה יותר קשים מברזני.
ש: זה היה בירושלים?
ת: כן. אנחנו אמרנו – בירושלים לא יהיו תליות של יהודים, לא ניתן שזה יקרה.
ש: אבל זה היה מכוון לפני כן.
ת: זה נכון. אנחנו אמרנו – לא ניתן שיתלו יהודים בירושלים.