אברהם בן אליהו וויקטוריה נולד בשנת 1924 בדמשק שבסוריה בקהילה מסורתית. למד בבית־הספר “כל ישראל חברים” (“אליאנס”). כשהיה בן 12, החליטה המשפחה לעלות ארצה בדרך בלתי לגלית, כי לא ניתן היה לקבל דרכון יציאה. מדמשק הועברו ללבנון, משם הובלו על־ידי מבריחי גבולות לצור וצידון. כתוצאה מהלשנה, נאלצו לשנות את תכוניותיהם וחזרו לדמשק, ומשם יצאו דרך קוניטרה למסעדה. הבדואים ששיתפו פעולה עם המבריחים שיכנו אותם באהלים שלהם. באחד הלילות העבירו אותם שלושה מבריחים ברגל, את נהר הירדן. משם, אחרי הרפתקאות רבות, הגיעו לצד המערבי של הכינרת ומשם נסעו לשכונת נחלת גנים, שליד רמת־גן.

בתחילה למד אברהם בבית־ספר חילוני והתחנך על ערכים ועקרונות של אחוות עמים. כשהוקם בית־ספר דתי, הועבר לשם והמשיך את לימודיו בישיבה תיכונית בתל־אביב. אברהם היה פעיל בהקמת סניף של “בני עקיבא” בשכונת נחלת־גנים, וברמת־גן.

הצטרף ללח”י בשנת 1943 ועסק בהפצת חומר תעמולה ופעולות אחרות. כתוצאה מהלשנה, הופיעו חיילי ה”כלניות” בבית הוריו, ערכו שם חיפוש, החרימו דברים שונים ועצרו את אברהם. הוא הועבר ממשטרת רמת־גן ללטרון והיה שם לטבח ראשי. אחר הועבר לבית־הסוהר בירושלים, במגרש הרוסים. מדי שבת היה בא לבקר אצלו ואצל יתר האסירים הרב אריה לוין, רבם של האסירים. הרב היה משוחח אִתו ומעודדו. לאחר תקופה מסויימת שוחרר מהכלא.

עם הכרזת המדינה, הצטרף יחד עם שאר חברי לח”י לצה”ל, מהמחנה בשייח מוניס, לחטיבה 8, בפיקודו של יצחק שדה. אברהם השתתף בכיבוש באר־שבע. תוך כדי קרב נפצע ואיבד את מאור עיניו. מאז אותו יום לא ראה עוד את אור השמש. הוא הקים משפחה. אבל את ילדיו לא ראה מעולם. את מרים, רעייתו, נשא לאִשה שנה וחצי לפני הגיוס.

אברהם עשה הכול כדי לשקם את עצמו בחיים האזרחיים. אחרי פציעתו אושפז בבית־החולים דג’ני, משם הועבר לבית־החולים רמב”ם שבחיפה, משם לכרמל הצרפתי למעון לעיוורים שנפגעו במלחמת השחרור, כדי ללמוד להתמודד. עבר אימונים והדרכה עם כלבי נחיה. המטרה הייתה להמשיך לשרוד. אברהם ידע שהוא צריך להתמודד לצורך פרנסה וקיום. הוא בחר בעבודה עצמאית ופתח בית־מלאכה לייצור מטאטאים ביפו. במשך הזמן עסק גם בייצוא וייבוא כללי עם מדינות שונות. היה ספק של מוסדות ציבור גדולים וגם של צה”ל.

לאברהם ומרים לבית פרופטה שני בנים.