עדות של מנחם אנגל – “יהודה”

הוי דתי בשורות לח”י

הקבוצה הדתית שנוצרה בלח”י רצתה לדעת את חוות הדעת של גדולי התורה, מה דעתם על תנועת המחתרת ועל תנועת לח”י. זכורני שלפני פעולת חיפה, אני וברוך נסענו לרבי מגור. התלבטנו, איך נכנס לרבי ונספר לו שאנחנו חברי לח”י. היה בינינו ויכוח. אני אמרתי לעשות כפי שנהוג אצל הרבי – לכתוב פתק. כתבנו בפתק שצריך לצאת למחרת לפעולה. כתבנו את הפתק בנוסח הבא: אנחנו חברי לח”י, השייכים למחנה הדתי חסידי גור, ואחד מהחברים שלנו שעומד כאן לפניך, עומד מחר לצאת לפעולה בחיפה. מה דעתך? (הרבי מגור). הוא קרא בפתח והסתכל עלינו, רצינו לראות מה תגובתו. לקח את ידו של ברוך, ואמר לו; לך ותצליח. אנחנו מתוך אמון ברבי, ידענו שברוך יצליח בפעולה, ולמדנו מזה שהוא לא מתנגד שבחורים דתיים שייכים גם לתנועות המחתרת.

שאלה: הלכתי באופן מקרי ביותר, ואפילו ללא שליחות, לחזון איש. עשיתי זאת, כי יומיים לפני כן, היה פיצוץ הגשרים. אחרי כן היה פיצוץ הרכבות. והפעולה שלנו הייתה הפעולה האחרונה של לח”י. זה היה ביום השלישי. רציתי לדעת, אם יש טעם. כי היו בינינו אנשים שאמרו שאחרי יומיים של פעולות, גם של האצ”ל. היו כאלה שאמרו שזו פעולת התאבדות. אני הייתי רוצה להיות שלם עם עצמי, כי אחד החברים, אשר פלדמן, הלך לפעולה ולא חזר. ולמעשה הלכתי אתו לרבי, אבל הוא לא נכנס. נכנסתי לחזון איש. הסברתי לו את המקרה באופן גלוי. והוא אמר, לא ללכת לפעולה. הוא נימק זאת מטעמים אלה; אם אחרי יומיים של פעולות, מסוכן הוא לצאת ביום השלישי. אנחנו מסכנים את עצמנו. כמובן שיצאתי בחזרה, ולא אמרתי לאשר (גדליה), כי לא רציתי להכביד על נשמתו. ועובדה היא, כך היה. נדמה לי סיפרתי את זה גם למזל.

מנחם ממשיך:

באחת הפעמים שלחתי אנשים לרבי מפונוביץ, אף אני הייתי בתוכם. באתי לישיבה, הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות. אמרתי שנשלחתי מטעם המרכז של לח”י. ואנו רוצים לדעת, מה דעתו בתור אחד מגדולי התורה היום. מה דעתו על המחתרת? ומה דעתו, אם לפי ההלכה, האם מותר לנו להיות בתפקיד? הייתי לבד. והוא קיבל אותי בסבר פנים יפות. בחדרו בישיבה, ודיברנו. מובן שהוא בתורה היה גדול ולא יכולתי לשכנע אותו עם הלכה. אבל התחלתי להסביר לו על המצב בישראל, שהוא לבד פליט מהשואה. אבד משפחתו. אז הוא אשר לי; אני מבין הכול, אבל לנו היהודים הדתיים, אסור לנו שנהיה בין דוחקי הקץ, אלא לחכות למשיח.

הוא הוסיף ואמר! כי ידוע לו שרבים מבחורי הישיבה, פועלים בתנועת לח”י. אבל הוא מבקש, לא לנהל תעמולה בתוך הישיבה, כי זו כל משפחתו. והוא אינו רוצה לאבד את מה שהוא כבר אבד פעם. הבטחתי לו, כי בתוך כתלי הישיבה, לא ננהל ההמולה, אבל לאותם הבחורים שירצו להצטרף למחתרת. שירשה להם להצטרף. הוא ענה לי, אני לא מצדד את המחתרת, אבל לאלה שירצו להצטרף, לא אעמוד בדרכם.

 

מקרה שני

זכור לי, כי לפני הבריחה, פנו לקבוצה הדתית שיתחילו לאסוף בגדים. קופסאות, חגורות, וכל מיני דברים. אני פניתי למשה מאיר, שהיום הוא מנהל מחלקת החינוך העצמאי, ואמרתי לו, תשמע משה מאיר, המצב הוא כזה. יש בחורים שעומדים לברוח מהצבא אנדרס, אנחנו צריכים לתת להם כל מיני בגדים כדי לחפש אותם. הוא שלא היה בשורות לח”י, שהיה אחד ממנהיגי אגודת ישראל, כנראה שהבין, היות והוא הכיר אותנו. הביא לנו מה שהיינו צריכים, הוא נכנס אתי לבית הכנסת לפני קריאת התורה ואמר, רבותי, אנחנו לא נקרא את התורה, עד שלא נאסוף כאן קפוטות וחגורות, וכל מיני תשמישי קדושה, מכיוון שיש בחורים שברחו מצבא אנדרס. וכל בית הכנסת יגור בבני ברק, לפני קריאת התורה, התחיל לאסוף קפוטות, חגורות וטליתות וציצית, לקחתי את כל הדברים לרב בבני ברק, הוא סידר לי מקום לינה. הבאתי את זה אליו הביתה, וביום ראשון באו וקיבלו את זה. מזה צמחו שמירים וכל אלה שברחו מלטרון.

 

מקרה נוסף

זכור לי מקרה שגרנו ברחוב מזרחי 3. זה היה בשנת 1942. גרנו על הגג. היינו שם, אני, אליהו ועוד אחד ששייך לאצ”ל, מרדכי פטשו. למעלה היה לנו נשק. פתאום, באמצע הלילה, אנחנו שומעים צעדים על המדרגות. חשבנו שבאו לעצור אותנו. פטשו יצא מפתח הדלת, וראה שבעל הבית עלה על הגג. הוא רצה לקחת את דוד הכביסה, ובתוך הדוד היה הנשק. הוא הרים את הדוד וראה שזה כבד לו מאוד. הוא ירד, והתחיל לדפוק. יהודים מצאתי נשק. יצא פטשו ואמר, אל תצעק! אנחנו עוזבים את הדירה. מכיוון שלא היה לנו כסף לשלם שכר דירה, הוא החרים לנו את התפילין. הוא עלה ואמר לו; יהודי, איך אתה מחרים תפילין מיהודים שרוצים להתפלל? הוא הבין אותנו והחזיר לנו את התפילין. שלושה ימים אחרי שעזבנו הרגו שם את יאיר.

שאלה: האם קודם לא הרגשתם כלום?

תשובה: לא הרגשנו, לא ידענו שממולנו גר יאיר. זה היה בית מול בית. יאיר היה גר במספר 8, ואנחנו גרנו במספר 3.

שאלה: איך גרתם עם אדם ששייך לאצ”ל?

תשובה: הוא היה חבר בברית החשמונאים. היה מפקד של ברית החשמונאים בתל-אביב. היו לנו ויכוחים מכוערים בלילות איזה הוא הארגון הצודק. רוב חברי ברית החשמונאים צדדו בדרך של הלח”י.

ברית החשמונאים היה גוף עצמאי בתוך התנועה הלאומית. זה לא היה בית”ר דתי כפי שחשבו כולם, אלא היה גוף עצמאי עם אידיאה עצמאית.

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?