חיים גדל בירושלים והיה חניך בתנועת “ברית החשמונאים”. יוסף, מדריכו בתנועה, התעניין במספר הזדמנויות בדעותיו על המצב בארץ עד שלבסוף סיפר לו שהוא חבר במחתרת ושאל את חיים אם הוא מעוניין להצטרף. חיים זוכר כמה כעס היה לו ולחבריו כלפי הבריטים וכי הם לא בטחו בהם ורצו לגרשם מהארץ ואי לכך הרגיש שהוא חייב לקחת חלק במאבק המחתרתי נגדם.
זמן מה לאחר השיחה עם יוסף, ניגש לחיים בחור לא מוכר שפתח עמו בשיחה יומיומית ואז גלש לשאלות על דעותיו על הבריטים לפני שחשף שהוא מהמחתרת והציע לחיים להצטרף. אותו בחור הפגיש אותו עם מדריכה בשם ארנונה ועם מספר חברים נוספים. כך, בגיל 13, הצטרף חיים ללח”י.
ארנונה הדריכה אותו ואת חבריו, הסבירה להם על לח”י ועשתה להם שיחות מוטיבציה. בתקופה הזאת הוא עבד במאפייה של הוריו וכשהיה צריך לצאת לשיעורים של ארנונה היה אומר שהוא עם חברים או בתנועה, אבל בלילות הוא נאלץ להתגנב, משום שהוא לא היה יכול לספר למשפחתו על המחתרת עד לקום המדינה, אז החברות בה נחשבה לגיטימית יותר.
כל מספר שבועות, בלילות, הוא וחבריו למחתרת היו יוצאים לפזר כרוזים. את חלק מהכרוזים הם הדביקו על קירות וחלק השליכו לבתים דרך חלונות פתוחים. הם היו חייבים לעבוד בדממה ובזריזות – לשים את הכרוז ולהמשיך הלאה. באחד הלילות הבחינו בהם ורדפו אחריהם לאורך מספר רחובות. בהתאם להנחיות שקיבלו, הם השליכו את הכרוזים והציוד וברחו כל אחד לכיוון אחר. במהלך המנוסה הזו נפצע חיים ברגלו והצלקת שנשארה הייתה כמו מזכרת מחזקת לאורך חודשים רבים ועד היום היא נותרה בבשרו.
לאחר קום המדינה, חיים המשיך בפעילותו בלח”י, והיה בעיקר במחנה “אלדד” של לח”י בירושלים, שם היה חניכה של נחמה כהן ועסק בעיקר בשמירות ושליחויות. לאחר שחברי לח”י החליטו להקים קיבוץ בנגב, הוא וחברים נוספים עברו ל”נווה יאיר” על מנת לעזור בהקמתו. לאחר מכן הוא שב לירושלים והתגייס לשריון.
