משה נולד ביום כ”ה בתשרי תרע”ב, 17 באוקטובר 1911 באסטוניה, בעיר ויליאנדי (פלין), לאביו מאיר ולאמו אידה סרברו. בביתם שרר מצב כלכלי טוב. אביו התפרנס מהכנסות בית דירות גדול שהיה בבעלותו בריגה. בעת הכיבוש הסובייטי הוגלו הוריו לסיביר. משה היה בין ראשוני אגודת התלמידים “קדימה” בריגה, שהתאחדה עם בית”ר בשנת 1926.
בשנת 1930 הוא כבר מילא תפקידים אחראיים בתנועת בית”ר לטביה. לאחר שסיים את בית הספר התיכון, נסע ללמוד הנדסת בניין בברלין. בשנת 1934 החליט לממש את חלומו ועלה לארץ ישראל. כאן המשיך את פעילותו הציבורית־לאומית. בשנת 1936 התגייס לארגון הצבאי הלאומי ומילא בו תפקידים פיקודיים. באותה שנה נשא לאשה את נצחיה, גם היא חברת הארגון, ואחר כך גם חברת לח”י. ביולי 1938, לאחר פעולות התגמול הראשונות של האצ”ל נגד הטרור הערבי, במסגרת ההחלטה שנתקבלה בארגוּן לנקוט מדיניות של “שבירת ההבלגה”, נעצר משה בחיפה על ידי הבריטים. כעבור זמן מה שוחרר.
עם הפילוג באצ”ל בשנת 1940, הצטרף משה אל קבוצתו של יאיר והיה פעיל בלח”י בתפקידים אחראיים, בהדרכה ובמודיעין. כעבור זמן קצר נעצר שנית. הפעם נכלא בעכו ואחר במחנות המעצר בסרפנד (צריפין), מיזרע ולטרון. הוא נכלל במשלוח הראשון של 251 עצורים עברים שהבריטים הגלו לאפריקה ב־19 באוקטובר 1944 והוחזק במחנות המעצר סמבל ליד אסמרה באריתריאה, קרתאגו שבסודן ושוב באריתריאה ובגילגיל בקניה. בעת מעצרו הממושך, הותיר משה בביתם את רעייתו נצחיה ואת שני ילדיהם הקטנים, אמנון, אשר נפטר בגיל 37 ממחלה ממארת ואת שרה.
משה היה אידאליסט מושבע, קנאי קיצוני לארץ ישראל, ששילם עבור דעותיו ופעילותו באבדן חרותו במשך יותר משבע שנים. הוא שוחרר וחזר ארצה ביום 14 במאי 1948 ומייד התגייס לצה”ל והשתחרר בדרגת סגן. אחרי המלחמה עבד במקצועו, מהנדס, ומוּנה לתפקיד מהנדס מחוז המרכז של מחלקת עבודות ציבוריות (מ.ע.צ.).
משה נפטר ביום כ”ד באדר א’ תשנ”ז, 3 במרץ 1997 והוא בן שמונים ושש. הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול, תל אביב. הניח אִשה, נצחיה, ושלוש בנות, שרה, מאירה ושושנה ונכדים.
