הפקה: רחל ברגר – מנהלת העמותה להנצחת
מורשת לוחמי חרות ישראל (לח״י)
כתיבה: מילה זאת מילה – חגית גלטנר
עיצוב: BRANDALE
ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה
באוקטובר 1945 התאחדו שלושת הארגונים, ההגנה, אצ״ל ולח״י ל״תנועת המרי העברי״ במטרה למגר את השלטון הבריטי בארץ ישראל. הנהגת התנועה תיאמה את פעילות שלוש המחתרות, עד שהתנועה התפרקה באוגוסט 1946.
במסגרת המאבק של “תנועת המרי העברי״, ביום י״ט בסיון, תש״ו, 17 ביוני 1946 יצאו 44 לוחמי ולוחמות מחתרת לח״י לבצע התקפה על בתי המלאכה של הרכבות במפרץ חיפה. המטרה הייתה לפגוע בתשתית של קווי התחבורה ששימשו את הבריטים במזרח התיכון כולו ולהרוס את הקטרים החונים שם.
זו הייתה אחת הפעולות הגדולות שבוצעו על ידי לח״י, פעולה נועזת ומסוכנת באזור אשר היה מוקף מחנות צבא ועמדות בריטיות. משמאל שדה תעופה צבאי, ממול – מחסני הצבא הבריטי ובתי הזיקוק, שבהם חנו כוחות צבא בריטיים, בקרבת מקום – משטרת קריית חיים ובדרך הנסיגה – מחנות צבאיים ומכוניותיה המשוריינות של המשטרה הניידת בשפרעם.
במהלך ההתקפה הצליחו הלוחמים לחבל בקטרים, מנופים, מכונות ומחסנים ונגרם נזק כבד. אך תוצאות הפעולה היו מהחמורות ביותר מבחינת המחתרת. המחיר היה כבד. שני לוחמים נפלו בשלב הפריצה לבתי המלאכה ועוד 9 נהרגו כאשר נתקלו במארב של הכוחות הבריטיים בעת הנסיגה. 23 לוחמים ולוחמות נפלו בשבי הבריטים, מהם מספר פצועים קשה.
רבות נכתב על מאורעות אותו לילה. אחד המסמכים האותנטיים המספרים על הפעולה נכתב על ידי חיים אפלבוים – “אלימלך”, שהשתתף בפעולה, נתפס ונפל בפריצה מכלא עכו. אפלבוים ניצל את תקופת מאסרו לכתיבת המאורעות של ליל ההתקפה ותוצאותיה. יומנו של אפלבוים נכתב על נייר טואלט והוברח החוצה מהכלא. כתביו פורסמו לראשונה בשנת 1947 בחוברת “….ולא חזרנו לבסיס”. היום ניתן לקרוא את יומנו בספר “…ובכל מאודם” בהוצאת בית יאיר.
קטע מיומנו של אפלבוים, בו כתב על הפעולה והמשפט. היומן נכתב על נייר טואלט, הוברח החוצה ופורסם ברבים
הכנות להתקפה
ההכנות לפעולה ארכו שבועות. מפקד הפעולה בן-עמי יולוביץ “בועז״ בחר את הלוחמים והלוחמות בקפידה והקים צוותים שונים. חוליות של מניחי מוקשים, חבלנים, יחידת התפרצות במדי שוטרים – חמושים בתת מקלעים – וקבוצת חיפוי למקרה שיתפתח קרב. יולוביץ תדרך את הלוחמים לקראת הפעולה. סיסמת הקרב הייתה “חבל באויב״. בערב עלו הלוחמים על משאית ויצאו למשימה. בדרך לבתי המלאכה הונחו מוקשים ונחסמו דרכים.
מהלך ההתקפה
בעת הניסיון לפרוץ את השער, התעורר חשדם של השומרים הערבים והם פתחו באש. חוליות הלוחמים הסתערו ונכנסו אל שטח בתי המלאכה. גורם ההפתעה אבד. למרות זאת, הניחו הלוחמים את מטעני חומר הנפץ מתחת לקטרים, לקרונות, לגשרים המסתובבים וליד ציוד אחר. פיצוצים אדירים הרסו חלק ניכר מהרכבות והמתקנים שהיו במקום. 2 לוחמים נהרגו בשטח בתי המלאכה.
איסוף הלוחמים לנסיגה ארך זמן רב מדי. היה גם צורך לאסוף את הפצועים. לבסוף, כאשר נאספו כל הלוחמים במשאית שהמתינה להם, הם החלו בנסיגה.
במהלך הנסיגה, הם נתקלו במארב בריטי. המארב הוצב במבואות כפר אתא (היום, קריית אתא, סמוך למקום בו הוקמה אנדרטת לח״י). הבריטים הציבו במקום טנקים שחסמו את הכביש. משלושה כיוונים, המטירו חיילים בריטים אש בלתי פוסקת על הלוחמים הרבים הלכודים בתוך המשאית. חלק מהלוחמים קפצו מהמשאית והשיבו אש. 9 לוחמים נוספים נהרגו, 23 לוחמים ולוחמות נתפסו ורבים נפצעו.
הלוחמים הועברו לתחנת המשטרה בקרית חיים, שקטים, דוממים ומדממים. הם לא גילו את זהותם למעט שם בדוי שנתנו. לשאלת מקומות מגוריהם, ענו: ארץ ישראל. בבוקר הם הועברו למעצר זמני בקישלה (בית מעצר). למרות שהיו מזועזעים עד עמקי נפשם ממראות הרג חבריהם ומכל אשר עברו, הם החליטו לשיר ולשמור על רוח איתנה ומאוחדת. הם שרו גם בעת שהועברו מהקישלה לכלא עכו לאחר ארבעה ימים. אחר כך המשיכו לשיר בתוך תא הכלא אליו הוכנסו.
המשפט
23 לוחמים ולוחמות נתפסו בפעולת ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבות בחיפה. 19 לוחמים המתינו למשפטם בכלא עכו. 4 הלוחמות הועברו להמתנה בבית הסוהר לנשים בבית לחם. חלק מן הלוחמים היו פצועים קשה, נפשם עדיין מזועזעת. לנגד עיניהם עמדו תמונות הדם ודמויות חבריהם ההרוגים, ובאוזניהם נשמעו עדיין אנקות הפצועים.
יהושע ישראלי “חנניה״, שהיה אסיר בכלא עכו באותו זמן, מספר בספרו “בבגדים אדומים״ על הצורך בקשר קבוע ובטוח עם הנהגת לח״י בזמן ההכנות למשפט. הקיוסק של “ויקי״ חברת לח״י ויקטוריה (מזרחי) שכמורוב, ברחוב החלוץ בחיפה שימש כתחנת קשר להעברת מסרים אל האסירים הממתינים למשפט ומאוחר יותר הוברחו דרכו חומרי נפץ אל תוך הכלא.
המשפט נפתח כמעט חודשיים לאחר ההתקפה, ביום ט”ו באב, תש”ו, 12 באוגוסט 1946. החברים החליטו להפריע למהלך הדיונים ולהישאר חזקים ומאוחדים.
18 הלוחמים הובלו למשפטם לבושים בחולצות לבנות ובמכנסי חאקי. הבריטים אבטחו את המשאיות, פן ימלט אחד מהם. הלוחמות, בלבוש תואם הובאו בנפרד אל אולם בית המשפט כשהן שרות “הבאנו שלום עליכם”.
ז’ק אלקלעי, הלוחם ה-19, נותר בבית הכלא בשל פציעתו הקשה. משפטו התנהל בנפרד, בשלב מאוחר יותר.
עם תחילת המשפט קם אחד הלוחמים והצהיר הצהרה בשם 22 הנאשמים. ״המעש״, עיתון המחתרת פירסם את ההצהרה בגיליון אב, תש”ו
לאחר ההצהרה קמו כולם ושרו את המנון המחתרת “חיילים אלמונים”. המשיכו בשיר “חיים אנחנו במחתרת” וכך המשיכו ושרו בכל פעם שהבריטים ניסו לנהל את המשפט.
למחרת “נולד” חוק חדש. הנציב העליון תיקן את תקנות החרום בארץ ואפשר לשפוט אדם בבית דין צבאי שלא בפניו. כך, התנהל המשפט ללא הנאשמים. הובאו עשרות עדי קטגוריה. לאחר מספר ימים הובאו הלוחמים והלוחמות להקראת פסק הדין. השירה עלתה שוב מספסל הנאשמים במהלך הקראת פסק הדין. במהלך הקראת גזר הדין שוב שרו וסרבו לשמוע ולהקשיב.
שמונה עשר הלוחמים חזרו לכלא ועד הערב לא ידעו מהו גזר הדין. בערב, מהאזנה לרדיו, גילו שגזר דינם הוא מוות בתליה. ארבע הבנות הלוחמות קיבלו מאסר עולם. את עונשן ירצו בבית הסוהר לנשים בבית לחם.
לוחמים בצל התלייה
הנידונים למוות הולבשו במדים האדומים והובלו לתאי צינוק התלייה. הם חולקו לארבעה תאים צרים וצפופים, שבהם חיכו לאישור פסק הדין או לחנינה. מהעיתונים שקיבלו הם עקבו אחר דעת הקהל ואחר ההודעות על ההתנגדות לתלייה שהוצאו מטעם גורמים ביישוב.
הורי הנידונים וגורמים ציבוריים רבים פנו לשלטון הבריטי בבקשת חנינה. הנהגת לח”י, לעומתם, איימה במעשי נקם עקובים מדם אם יעזו הבריטים לתלות את השבויים הרבים.
בתאי הצינוק העבירו הלוחמים את ימי ההמתנה בקריאה, שירה, שיחות ומחשבות על בני משפחותיהם.
לאחר שבועיים של המתנה במתח קיבלו האסירים חנינה, ועונשם הוחלף למאסר עולם.
האנדרטה לנופלים בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה.
בשנת 1966, בחלוף 20 שנה מיום ההתקפה, יזמו חברי לח״י, ממשתתפי ההתקפה את הקמת האנדרטה לנופלים באזור שבו נפלו רובם והקימו קרן למימונה. האנדרטה הוקמה במבואות כפר אתא בשיתוף עם מועצת קריית אתא אשר לקחה את האנדרטה תחת חסותה. היום האנדרטה ניצבת בתחום המוניציפלי של עיריית קריית אתא.
מתכנן האנדרטה היה האדריכל יעקב שלגי שעבד בהתנדבות. האנדרטה נבנתה על פי תכנונו משיש וצורתה היא יד האוחזת בחרב. ברחבת האנדרטה הוצבו קוביות לזכר הנופלים אשר מזכירות פסי רכבת.
הסרת הלוט מהאנדרטה לזכר לוחמי חרות ישראל שנפלו בקרב על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה התקיימה ביום השנה ה-24 לנפילתם בי״ט בסיון, תש״ל, 23 ביוני 1970.
ביום חנוכת האנדרטה עמדו חלק מהלוחמים, נרגשים, ליד שמות חבריהם הנופלים, כמסדר כבוד לזכרם והלוט הוסר מעל האנדרטה. זו הייתה בשעתו האנדרטה הראשונה שהוקמה במדינת ישראל לזכר חללי מחתרת לח״י.
מיום הקמת האנדרטה מתקיים מדי שנה, בי״ט בסיון, טקס זיכרון ללוחמי חרות ישראל שנפלו בהתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה ובמאבק על הקמת המדינה. הטקסים המרשימים הינם פרי שיתוף פעולה רב שנים בין העמותה להנצחת מורשת לוחמי חרות ישראל (לח״י) ועיריית קריית אתא. בטקסים משתתפים המשפחות השכולות, הלוחמים ובני משפחותיהם, תלמידים ואנשי ציבור.
מקורות מידע נבחרים על ההתקפה ועל מחתרת לח״י
הסרט “לא חזרנו לבסיס״. לצפייה בערוץ Youtube של העמותה להנצחת מורשת לח״י.
“…ובכל מאודם״, חיים אפלבוים “אלימלך״, הוצאת יאיר.
“ההתקפה על בתי המלאכה של רכבת פלשתינה (א״י) במפרץ חיפה״, גרשון ניסים “צדקיהו״.
״חיילים אלמונים״, יעקב בנאי ״מזל״, הוצאת יאיר.
“בימים אדומים״, מתי שמואלביץ, משרד הבטחון – ההוצאה לאור.
“לח״י בעין המצלמה״, הוצאה משותפת – העמותה להנצחת מורשת לח״י, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, הוצאת מודן.
“בבגדים אדומים״, יהושע ישראלי.
מאמר “ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה״ באתר העמותה להנצחת מורשת לח״י.
קטעי עיתונות מאתר עיתונות יהודית היסטורית מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב.
המנון לוחמי חרות ישראל
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים / אברהם שטרן "יאיר", 1932
חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים,
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,
בַּלֵּילוֹת הַשְׁחֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ.
בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ.
לֹא גֻּיַּסְנוּ בַּשּׁוֹט כַּהֲמוֹן עֲבָדִים
כְּדֵי לִשְׁפֹּךְ בַּנֵּכָר אֶת דָּמֵנוּ.
רְצוֹנֵנוּ – לִהְיוֹת לְעוֹלָם בְּנֵי חוֹרִין;
חֲלוֹמֵנוּ – לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
וּמִכָּל עֲבָרִים רִבְבוֹת מִכְשׁוֹלִים
שָׂם גּוֹרָל אַכְזָרִי אֶת דַּרְכֵּנוּ,
אַךְ אוֹיְבִים, מְרַגְּלִים וּבָתֵּי אֲסוּרִים
לֹא יוּכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדֵנוּ.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
אִם אֲנַחְנוּ נִפֹּל בָּרְחוֹבוֹת, בַּבָּתִּים,
יִקְבְּרוּנוּ בַּלַּיְלָה בַּלָּאט;
בִּמְקוֹמֵנוּ יָבוֹאוּ אַלְפֵי אֲחֵרִים
לִלְחֹם וְלִכְבֹּשׁ עֲדֵי עַד.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…
בְּדִמְעוֹת אִמָּהוֹת שַׁכּוּלוֹת מִבָּנִים
וּבְדַם תִּינוֹקוֹת טְהוֹרִים
כִּבְמֶלֶט נַדְבִּיק הַגּוּפוֹת לִלְבֵנִים
וּבִנְיַן הַמּוֹלֶדֶת נָקִים.
בְּיָמִים אֲדֻמִּים…