18 בדצמבר 1939

מרלין היקר,

את מכתבך מיום 29 בנובמבר קבלתי ב=13 לח.ז. בינתים קיבלת כנראה את מכתבי מיום 30 בנובמבר ואולי גם את מכתבי מסוף אוקטובר, אשר שלחתי לך לפי כתובת קרדינל לימואן מס' 2. במכתב הראשון כתבתי לך על גורל כל המכרים ובמכתב השני הוספתי אי=אלה פרטים.

אינני צריך לתאר לך, כמה שמחתי בקבלי את מכתבך בעצם "כתב מכונתך". במשך כל זמן הנדודים שלי, שאגב לא נגמר עדין, היו חוזרות למוחי המלים שלך בטרם נפרדנו: "מי יודע – אנו נפרדים ויתכן שלא נתראה שנית". ובאמת לא חסר הרבה, שגופי ישאר אי=שם באדמת=פולין, כפגר מובס, מבלי שידע איש את מקום קבורתו. הצטערתי מאד, אע"פ שהייתי שקט לגמרי. לא פחדתי מפני המוות, שהיה כה קרוב ושארב מן=השמים בימות השמש הברוכים של שלהי=הקיץ הפולני. פשוט – לא רציתי למות מיתה ללא טעם, בשעה שהחיים לא היו לגמרי חסרי=טעם. וניצלתי. עכשו – זה למעלה מחדשיים – אני יושב בליטא. אין לי שום עבודה. אני משתדל "להרוג" את הזמן בקריאה ובטיולים ללא כל מטרה. אתה מבין בעצמך, עד כמה זה קשה לאחר שלא הייתי רגיל לזה במשך כל ימי חיי, וביחוד לאחר תקופת העבודה האינטנסיבית, שעברה עלינו באחרונה בוורשה. לפיכך תוקפים אותי מידי פעם געגועים לתקופה ההיא, לימים שישבנו יחד בטְבַרְדַה 15, בטְבַרְדַה 36 או באירנובסַקה 2. למרות הצרות והסבל הפרטיים, ראינו בכל=זאת את פרי עבודתנו ודבר זה השביענו רצון והוסיף לנו אומץ להמשיך.

היינו מבודדים בוורשה בתוך חוגי הצה"ר ובית"ר – משמע: בחוגי העסקנים. והבדידות נעמה. התיחסנו  אליהם כאל אנשים לא=פוריים. היינו שנים וזה הספיק בשבילנו. עכשו אני מבודד גם כן בתוך חוגי העסקנים האלה. הם לא שכחו עוד את האמביציות הקטנוניות שלהם והעבירו אותן לשטח הגלות הליטאית. הם רבים בלי=סוף על סרטיפיקט ועל צל של סרטיפיקט. האחד רוצה לרמות את השני ומוכן לרצחו נפש. לעולם כבר לא אסתגל יותר לאנשים אלה. ומפני שאני פה יחידי לפיכך אני מרגיש את בדידותי ומצר עליה מאוד. לו היינו שוב שנינו יחד, היה יותר טוב לשנינו. וזהו כנראה הסוד של הגעגועים ההדדיים.

את המברק שלך מסוף אוגוסט קבלתי. ימים אחדים אחרי המברק קבלתי גם את מכתבך מפריז. הודעתני אז, שכתבתך היא "רי לימואן 2". המכתב היה אתי בדרך בברחי מוורשה. שרפתי אותו רק בשעה שנודע לי שהבולשביקים נכנסים. לאחר שנכנסו הנה הליטאים הברקתי וגם כתבתי לך לפי כתובת זו. על המברק קיבלתי תשובה שאין מכירים אותך במקום זה ולפיכך הייתי בטוח, שנתגייסת לצבא. רק אחרי זמן קבלתי את כתובתך החדשה באמצעותם של הלל וזקס והתקשרתי אתך שנית. הפעם בהצלחה. בתוך המכתב ההוא, מ=28 באוגוסט נודע לי על דרכך רבת ההרפתקאות והייתי במשך כל הזמן מאושר, שאני הייתי בין אלה שיעצו לך והכריחוך ממש לעזוב את פולין. חזרתי על זה בכל הזדמנות בפני חרמוני.

כל מה שעבר מני אז, כל=כך בלתי=מובן עכשו, אע"פ שאיש לא פילל להתפתחות כזאת מקודם. ראיתי מקרוב על כל פרשת המלחמה. יש הרבה מה לספר. הצבא הפולני – יותר נכון החייל הפולני – היה מן המשובחים. הוא היה נכון לכל קרבן. אבל אי=אפשר לדרש שיעמוד בהתלהבות בלבד וברובה לעומת מכונות אדירות. וגם הבגידה עשתה את שלה. ועוד הרבה סיבות אחרות. את כל זה לא ידענו ולא הבאנו בחשבון. חשבנו שהצבא הפולני הוא לכל הפחות מְמוּכָּן בפרופורציה של 50% לעומת הצבא הגרמני. אילו היה כך באמת, היו יכולים להכות את הגרמנים שוק על ירך. בכל מקום שהפולנים נפגשו עם הגרמנים פנים אל פנים, בקרב=חניתות, ברחו האחרונים מנוסת=פחד ובהלה שאין דוגמתה. אבל באותו רגע היו מופיעים כמה עשרות אוירונים גרמנים, שאילצו את הפולנים לסגת אחור. והאוירונים הפולנים לא זכו אפילו להתרומם מעל פני האדמה. כבר ב-1 בספטמבר, השכם בבוקר, הפציצו הגרמנים את כל שדות=התעופה הצבאיים בפולין, בכל מקום שנמצאו. התברר, שהריגול הגרמני ידע את הנעשה בפולין יותר טוב מאתנו.

על גורל העם היהודי והציונות בשעה זו יש אמנם להניד ראש. מצב היהודים בחבל הגרמני והסוביטי  הוא נורא. בחבל הגרמני הם תלויים בחסדו של כל חייל גרמני ואלפים רבים נהרגו, נורו, נקברו חיים מאז פרוץ המלחמה. בחבל הסוביטי הם נידונים לכליה כלכלית. הידיעות, המגיעות משם הן, מבחינה לאומית, לא יותר טובות מהידיעות מהחבל הגרמני. אולם בכל זאת אין להתיאש. המלחמה, שהתחילה ב-1 בספטמבר עוד תביא לנו הפתעות שלא צפינו להן מראש ושעוד עכשו קשה לנחשן. אני מביא בחשבון את האפשרות של תחית יהדות רוסיה ושיבתה למקור היהדות. מתוך מה שראיתי במשך חודש הימים ששהיתי בחבל ההוא, נוכחתי לדעת, כי הענק הזה נשען על רגלי=גולם וצריך להמצא מי שיקצץ את הרגלים האלה והענק יפול ולא יוסיף קום. ופרשת פינלנד תוכיח. אני מניח, שהדיפלומטיה הרוסית תסתבך עוד יותר בחדשים הקרובים עד שלא יהיה לה מוצא. ואשר לארץ=ישראל, הרי גם שם תווצר בשבילנו קוניונקטורה נוחה, בשעה ששני השותפים המנצחים לא יוכלו לבוא לידי הסכם בחלוקת שלל המלחמה במזרח הקרוב. כבר עכשו נראים הקונטורים של הקונפליקט העתיד (כשם שהיה אחרי מלחמת 1914-18) ואז יבוא גם תורנו.  מובן, שאנו צריכים להתכונן למומנט הזה. אני נמצא רחוק ואינני יודע מה שמתחולל שם. אבל נדמה לי שההצעות על יצירת גדודים עברים ברגע זה איננה על המקום ואין בה מן התועלת. עוד יבוא הרגע המתאים להגיש את מכסת=הדם שלנו בתוך המערבולת הכללית. צריך לחכות לרגע הזה ויש להתכונן. אסור לבזבז דם עברי בחזיתות רחוקות, שאין להן קשר ישר עם הצרכים החיוניים של האומה. מצב היהודים בפולין לא יוטב, אם גדודים יהודים ילחמו לצדה של אנגליה, המתנכרת גם עכשו לסבל הגדול והנורא של העם בשעה זו. להפך, יש להדגיש בכל מקום וקודם=כל באמריקה, שהאינטרסים שלנו אינם מזדהים עם האינטרסים של אנגליה. כל זמן שהיא אינה מכירה בזה ואינה נותנת ערבוית – לא בצורת הצהרות, כמובן. את חוסר=התכנית בחוגים שלנו בלונדון אני יודע. אין להתפלא עליה. גם מקודם לא היה להם מצפן ולא יפלא שזה מתנקם בהם עכשו, בימי הרעש.

מאברשה היו לי מכתבים מרומניה. במכתב האחרון מ=9 דנא הוא כותב לי, שהעביר 30 לירות בשביל קלרמן, בשביל בגין ובשבילי. את הכסף הוא העביר ע"י בנק אמריקאי. יעבור, כנראה, זמן רב עד שנקבלו. וחבל שהוא עשה כך, כי נקבל פה לפי הקורס הרשמי שהוא בערך שליש לפי הקורס הבלתי-רשמי. הוא מבטיח לי לעזור ביציאה מפה. לפי=שעה אנו יושבים, מבלי שתהיה לנו היכולת לזוז מפה. עד כה נתקבלו 27 סרטיפיקטים. הצה"ר ובית"ר קיבלו 2. בגלל שני הסרטיפיקטים האלה פרצו מריבות בין ב"כ הצה"ר וב"כ בית"ר. הלכו אל הרב. הענין נגמר בפשרה: סרטיפיקט אחד יקבל שופמן והשני – בית"ר, מנחם. כמובן, שאלה שקבלו כבר את הסרטיפיקטים אינם יכולים לנסוע לא דרך גרמניה ואף לא דרך רוסיה. הם מוכרחים לטוס באוירון דרך שוודיה, דנמרק, בלגיה, צרפת, איטליה. נסיעה כזו עולה כאוצרות קורח. את ההוצאות של העסקנים הציונים מכסה הסוכנות. שופמן יש לו כסף משלו. מה יעשה בגין – עוד לא ידוע. הממשלה הליטאית מנהלת מו"מ עם רוסיה בדבר ויזות=טרנזיט. לפי=שעה אין כל תוצאות. אם אפילו יגיע תורי בקבלת סרטיפיקט (מה שברגע זה פרובלמטי מאוד), תעמוד על הפרק שאלת ההוצאות והדרך.

מהמכתבים הקודמים ידוע לך כבר מי שנמצא בווילנה. בכל יום באים עוד. עכשו עשרות בית"רים מהחבל הרוסי וגם יחידים מהחבל הגרמני. קלרמן יושב בקובנה. הוא עורך את השבועון הרביזיוניסטי. לרנר עובד בקת"ח. אשתו וילדו באו לפני חודש מוורשה. בגין יושב ע"פ רוב בווילנה ויוצא גם להרצאות לערי=השדה. זקס יושב אצל קרוביו בליטא. הוא קבל כבר את הוויזה הרוסית וכרגע יש לו קשיים בקבלת רשיון לדוויזים. דורשים מאתו ערבון גדול שבבואו ארצה יחזיר את הלירות. יש תקווה, שבימים הקרובים יסודר הענין והוא יצא ב=4 בינואר ארצה.

את אמא שלי ראיתי בווילנה בטרם נכנסו הליטאים. בדרך כלל יצאו כל בני משפחתי חיים. פרידה נמצאת אתי, בווילנה. את 10 הלירות השארתי לפני עזבי את וורשה, כבקשתך אצל גב' סטרסמן. קרלמן, שחזר מוורשה לפני 3 ימים, מספר שהיא אינה זוכרת איפה שמה אותם. אני מצטער מאד, כי אם יעשו במקרה חיפוש בביתה וימצאו את הכסף, זה יכול לגרום לה הרבה אי-נעימויות.

לפי דבריו של קרלמן אצל הגברת הכל בסדר. אצלה גר עכשו מכס. מהדוקטור היתה גלויה ממחנה-הריכוז בשֶפְּיֶטובְקָה (רוסיה). בינתים בא השוער של גב' סטרסמן וסיפר שהוא שמע במו אזניו ברדיו לונדון (השעה הפולנית, 9-915 בערב), כי הדוקטור נמצא בהונגריה ומברך את משפחתו. כתוב בענין זה מיד אל הלל, שאל אם הידיעה נכונה. אז אוכל מפה להודיע לגברת [המשך השורה חתוך במקור המצולם]

[חסר דף נוסף למכתב]