וילנה, 31 באוקטובר 1939
מרלין היקר, שלום רב –
את מכתבך הראשון=האחרון מפאריז, קיבלתי בעצם ימי הרעש, בימים הראשונים של המלחמה. להשיב לך לא יכולתי, כי הדואר כבר לא פעל וצריך הייתי לדאוג, כיצד להחלץ מהמיצר. כל הזמן לא יכולתי לכתוב, כי לא היה קשר. עכשו נתחדש הקשר עם חו”ל (אני נמצא עכשו כבר במדינה נייטרלית – ליטא) ואני ממהר לכתוב לך ולהעמידך קצת על אשר קרה עם כל הידידים והמכרים.
ביום הראשון למלחמה – ב-1 לספטמבר – הופצצה אוטביצקה. פצצה אחת פגעה גם בביתו של אבא. לאשרם – ניצלו כולם. ביום א’ ארז אבא את חפציו וביחד עם אשתו ובנו יצא בכיוון הגבול הרומני. כפי שנודע לי אחר-כך – הצליח לעבור במועד את הגבול הרומני, לאחר שנפצע פצע קל בלובלין. יתכן שיש לך ידיעות ממנו.
אורי צבי עזב את וורשה ביום ג’ (5 בספטמבר). בדרך הפציצו את הרכבת, שבה נסע. בהסתתרו פעם בשדה, נפלה פצצה על-ידו והעפר כסה כמעט את כולו. בהגיעו ללבוב היה חצי מת. מבולבל. שם שכרו כמה בחורים (והוא ביניהם) אוטו אשר הוביל אותו עד שניאטין (תחנת הגבול) ושם הוא עבר לרומניה. זה היה, בערך, במחצית ספטמבר. כנראה שגם עליו יש לך ידיעות.
עקיבא נסע יחד עם אורי-צבי עד לבוב. שם הוא מסר לא”צ את כספו, כדי שיוכל לשלם את חלקו באוטו ובעצמו נסע לגבול בנגלה. גם הוא הצליח לעבור את הגבול.
יהודה=ליב עזב את וורשה ביום ב’ בערב. לא שמעתי ולא כלום. כפי המשוער הצליח לעבור את הגבול.
ביום ג’ (5 בספטמבר) התחתנתי (עם פרידה, כמובן) וביום ד’ בערב יצאנו למסע=החתונה שלנו – עזבנו את וורשה: אני ואשתי ומנחם ואשתו. יצאנו ברכבת=משא, בכיוון מזרח. במשך שתי יממות עברנו 67 ק”מ. האווירונים הפציצו את הרכבת שלנו ולא זו בלבד: כשברחנו לשדה, ירדו האווירונים לגובה של 100 מטר והתחילו להרביץ בנו פצצות וכדורים ממכונות-יריה. כמה אנשים נהרגו ונפצעו. אנחנו יצאנו בריאים בגוף וברוח. החלטנו להתרחק ממסילת הברזל ומכבישים, התחלנו ללכת ברגל ולנסוע בעגלות. (את פרשת-הדרך אשאיר להזדמנות יותר טובה). ב-17 בספטמבר הגענו לעיירה קרובה לקובֶל. שם הגיעתנו הידיעה על כניסתו של הצבא האדום לתוך שטחה של פולין. בקובל מצאנו את זקס ועוד כמה בחורים ארץ ישראלים. משם לא יכולנו לזוז. לא היו רכבות.
בתחילת אוקטובר הגענו ללבוב. חשבנו, שמשם נוכל באיזה שהוא אופן להגיע לרומניה. כדי לבדוק את הקרקע יצאתי לשניאטין. שם נאסרתי ע”י שומרי-הגבול הרומנים, ישבתי 24 שעות במאסר ואח”כ קבלתי פקודה ברכבת הראשונה לעזוב את אזור הגבול. בינתים הגיעה הידיעה על וילנה. ארזנו, אפוא את חפצינו (מועטים במספרם…) ונסענו הנה. הגענו לווילנה ב-17.
זקס יצא ביום ד’ (6 בספטמבר) עם הגברת לקונְסְטַנְצִ’ין, כדי להביא את הילדים לוורשה. בלילה באו אליהם באי=כוח השלטונות ופקדו על הגברים לעזוב את המקום. זקס השאיר את הגברת ויעץ לה להשאר שם בקונסטנצ’ין, עם הילדים. בעצמו רצה לשוב לוורשה, כדי לקחת כמה חפצים שלו. אולם הדרך לוורשה כבר היתה סגורה. מוכרח היה ללכת מזרחה. הוא עבר רגלי מוורשה עד קובל (מרחק של למעלה מ-400 ק”מ). עכשו הוא נמצא בווילנה. אנשים, שברחו מוורשה והגיעו הנה, מספרים, כי הגברת עם הילדים נמצאת בוורשה, בריאה.
את הדוקטור ראה חכַּל ביום השני של ראש השנה בקובל, בשעת “ביקור” של אווירונים גרמנים, בחצר אחת. הוא בקשו, אם יוכל, להודיע לגברת, שראה אותו בריא. הוא היה ב”שְטַב ההגנה”. אנו משערים שעלה בידה, יחד עם כל הקצינים הגבוהים, לעבור לרומניה ושלא נפל בשבי הבולשביקים. אם יש לך איזה ידיעות עליו – כתוב.
לַנְגמַן – פגשנו אותו בקובֶל. אח”כ נפרדנו. בווילנה נפגשנו שוב. הוא נמצא פה יחד עם אשתו, בתו והוריו.
בווילנה נמצאים עוד: מנחם ואשתו, קלַרְמַן, שופמַן, מובשוביץ’, לֶרְנֶר, גְרַפְמַן, ווירניק, אֶפְשְטֵיין, יוטאַן כְרוסְט ומשפחתו, שרגא חוטין, הלבורט, משה שטיין (שלשתם מא”י) העו”ד פייגנברג. מלבד זה באו כ-200 בית”רים, אשר לא רצו להשאר ברוסיה.
יונגסטה ומשפחתו נשארו בוורשה. בּוּקִימֶר ברח לרובנה (עיר הולדתו). שמעתי, שהוא ‘כל ולך’ אצל האדומים. גם כהן (העו”ד) נשאר ברוסיה אע”פ ששופמַן הבריק אליו ובקשו לבוא לווילנה. שמעתי אומרים, שגם הוא קבל כבר עבודה, אצל האדומים. את רודל השארתי בלבוב. על קְרֶלְמַן לא שמעתי כלום.
את 10 הלירות, שהפקדת בידי, השארתי לפני צאתי בידי הגברת, כבקשתך. חבל מאד. הייתי משתמש בהם לפי שעה. נשארתי כמעט בלי פרוטה. אני מתהלך גם במעיל-הקיץ שלי, למרות שכבר קר מאד: את מעיל החורף השארתי בוורשה ולקנות מעיל אחר אינני יכול לחלום אפילו. המחירים גבוהים מאד.
מה יהיה הלאה עוד לא ידוע לי. שמענו פה על איזה ועד ליטאי=יהודי, אשר יעזור לפליטים להגר. הקונסול הליטאי אמר עוד בטרם נכנסו הליטאים לעיר, כי יבוא הנה הקונסול הבריטי, אשר יטפל בפליטים. עד כמה אמת יש בידיעות הללו נווכח בימים הקרובים. כמובן, שמטרתו – לעלות. לא ידוע לנו כלום על המצב בארץ ועל הענינים שם. מעתון קובנאי, שהתחיל להגיע הנה, נודע לי על פסק=הדין של מאסר=עולם ו-10 שנים כנגד 42 בחורים, שהשתתפו בהפגנה עם נשק ביד, ב-5 באוקטובר. מי הם הבחורים ומה היה טיבה של ההפגנה – לא ידוע לנו. כתוב חדשות, אם אתה יודע. כנראה שבארץ חם. ואנו צריכים לשבת בחוסר=עבודה. חבל.
אם יש לך קשר עם הלל, הודיע לו על כל מה שכתבתי לך ביחס לאנשים. וגם לארץ תודיע, אע”פ שזקס, בטוחני, כתב לחוד. על=כל=פנים לא יזיק עכשו מכתב נוסף. מי יודע איזה מכתב יתקבל.
אם יש ביכולתך לעשות משהו בשבילי – כדי להוציאני מפה, מה טוב. ואולי תוכל לקבל בשבילי באיזה מקום הלוואה קטנה. כשנתראה – נעשה את החשבונות.
אגב: בשעת הפצצות והסכנות עלו תמיד במוחי דבריך: אנו נפרדים ומי יודע – אולי כבר לא נתראה יותר. אני מקווה שבכל=זאת נתראה. עכשו – לאחר מה שעבר עלינו בזמן הקצר הזה – יש יסוד לתקווה זו.
אני מבקש אותך, שמיד בקבלתך את מכתבי תבריק אלי כדי שאדע, שמכתבי הגיעך. להבא אכתוב לך יותר. כתוב הכל מה שידוע לך על המכרים. איפה הלל? איפה אברשה? היש לך ידיעות מהארץ?
כן, שכחתי להוסיף: מקס נסע מהתחלת המלחמה ללודז’. מה שקרה אתו – לא ידוע לנו.
אני מחכה לתשובתך המהירה. ענה באותו יום: במברק ובמכתב. פרידה דורשת בשלומך. ד”ש לכל המכרים.
שלך נתן
כתבתי למכתבים ולמברקים:
- Amdurska
Wilnius (Lithuania)
Teatralna 8/9