צ’חנוביץ, ג’ בשבט תרצ”ג 19/1/1934
יעקב יקר –
תל חי
ביום ב’ בבוקר באתי לצ’יחנוביץ וכאן מסרו לי את מכתבך ויתר המכתבים עבורי שנתקבלו בביאליסטוק. קראתי את מכתבך בנשימה אחת, כי אינך יכול לתאר לעצמך כמה צמא הייתי לידיעות מגרודנה. מכתבך והידיעות הנמצאות בו ריוו במקצת את צמאוני זה ואני מודה לך עליו מאד מאד. רציתי לענות לך באותו יום אולם תיכף באו אלי והעסיקוני וחוץ מזה יצחק הייתי לכתב רפורטים למפקדת הגליל מביקורי האחרונים וזה גוזל הרבה עמל וזמן. רק היום אני פנוי קצת ומשתמש בהזדמנות הראשונה שנתנה, כדי לענות לך על מכתבך.
הידיעות מגרודנה, מהקן והצה”ר הן מענינות מאד. על המצב בקן יש לי להוסיף רק זה: כשהייתי בגרודנה חשבתי שקננו יורד בכל המובנים מקננים אחרים. עכשו נוכחתי לדעת שהמצב בקננו הוא אידיאלי לעומת זה שאני פוגש בקננים אחרים. אולם זה יתברר לך עוד מהמשך מכתבי.
בצה”ר. נדמה לי שהמצב שנוצר עכשו הוא הבריא ביותר והטוב ביותר שאפשר היה ליצור. אני שמח שענין זה נגמר באופן כזה. תכתב לי רק במכתב הבא אם גביית-העדות שהשארתי לפני נסעי גרמה במקצת לסיום הפרק.
על המיטינג והענין בסקידל קראתי ב”פרימארגן”, קורספונדנציה של אריה ב.
ועכשו עלי ועל חיי. בביאליסוק הייתי עד סוף שנת 1933. ביום 1.I.34 ב-8 בבוקר עזבתי את ביאליסטוק ויצאתי לבקורים. אני נמצא כבר בדרך כמעט שלשה שבועות ויכל לסקור על התקופה הזאת בקצרה. אם ארצה לציין את חיי במלים מועטות אומר: “חיים מענינים אולם קשים מאד”. “חיים מענינים” – משום שכמעט בכל יום אני נמצא בעירה אחרת, בסביבה אחרת, מכיר לדעת טפוסים ואנשים חדשים ו”קשים מאד” – משום שכמעט בכל לילה צריך לישון על מצע אחר ובעיקר – הנסיעה. בסביבה הזאת, שאני נמצא כעת אין לא מסע ולא אוטובוסים ואני מוכרח להטלטל בעגלות. בימים האחרונים היה הקר גדול והרוח עז מאד ואני נוסע במעיל שלי ואפילו בלי כסיות וכמעט שקפאתי מקר.
וכשאנשים רואים כיצד אני נוסע בימים שכאלה הם מביטים עלי כעל משוגע. ובאמת אני חושב, כי לו היה אחר במקומי הוא היה שוכב כבר חולה באחת העירות. אולם אני אינני משגיח על זה ועל אף כל הקשיים אני נוסע הלאה…
עד היום בקרתי כבר 6 קננים ועלי לבקר עוד בזמן הקרוב 10 קננים. ב-13 לחודש הבא עלי כבר להיות בביאליסטוק כי תהיה לי שם עבודה בקשר עם הקורס למנהלים. אחרי גמר הקורס אצא שוב לביקורים.
איזה רושם עשו עלי הקננים עד כה? מצאתי אנשים שקוראים לעצמם בית”רים, אולם אין זו עדיין בית”ר. יש בחורים רבים המתמסרים לעבודה, יש התמסרות אולם אין עבודה. חסרה הרוח הבית”רית, חסר החנוך הבית”רי. ובשעה שאני זוכר שכבר עשר שנים מתנהלת עבודה בית”רית, אני מרגיש שעוד הרבה הרבה שנים של עמל וכחות, של עבודת פרך יש להשקיע באנשים אלה, כדי שתוצר בית”ר האמיתית, זו, שעליה חולם ראש בית”ר. על יסוד הבקורים שלי אני אומר: בית”ר נמצאת עדין בחתוליה ועוד הרבה שנים תעברנה עד שתתבגר. העבודה התרבותית וההגנתית עומדת על מדרגה נמוכה (המצב בגרודנה הוא אידיאלי!). לפעמים קרובות מגיעות הידיעות של האחים-ות עד הפרזה: “מדינה עברית משני עברי הירדן” ולא יותר. חסרים המנהלים המתאימים. ומכאן נובעת החשיבות של הקורס למנהלים העתיד להתקיים בביאליסטוק. אולם: חבל רק שאת ההמצאה הזאת המציאו רק עכשו ולא לפני שנתים… וחוץ מזה יש גם חסרון בזה. לא רבים יוכלו להשתתף בו משום שהנסיעה לשם מהעירות הרחוקות עולה ביוקר. אם רוצים לתקן את המצב צריכות לפי דעתי להתנהל בקיץ מושבות למנהלים במקומות אחדים בגליל, כדי שבית”רים רבים יוכלו להשתתף בהם.
ולא יותר טוב מהעבודה התרבותית הוא מצב ההכשרה ההגותית. הקננים אינם יודעים אפילו את המשטר האנגלי כי אין בהם “סמלים” וגם בשדה-פעולה זה יש עוד להשקיע הרבה עמל.
עכשו, אכתוב לך בפרוטרוט איזה קננים בקרתי. כפי שהזכרתי יצאתי מביאליסוק ביום ה’ 1 לינואר 1934 ב 8 בבוקר. ב-930 הייתי כבר בסוקולי. זאת היא עירה יהודית טיפוסית, בתיה כמעט כולם מעץ. עקומים ובנויים בסגנון בית המדרש הישן בפרור בגרודנה. הקן שם מונה 60 אחים. יש לקן מעון שקבל מאת הקהלה אולם צריך לתקן אותו. כל העבודה התרבותית מנהל מפקד הקן, כי אין שם אח אחר. הכנסתי שם שנוי בהרכב המפקדה ובערב הרציתי הרצאה פומבית על ה”פטיציה”. היו למעלה מ-100 אנשים ביניהם הרבה מ”החלוץ”. התקפתי כהגן את ה”שמאל”, אולם שום איש לא הפסיקני אף בשלה. נהלתי אספת הקן ולמחרת בערב (2.I.34) יצאתי לויסוקי= מזוביצק, עיר מחוזית לא גדולה. הקן כאן חלש מאד. בן 33 אחים (אין אף אחות אחת!). הורדתי את מפקד הקן מכהונתו ומיניתי מפקד ומפקדה חדשה. המפקד הוא בעצמו מזַלֶשְצִ’יקִי (ע”י הגבול הרומני) והוא מורה ב”תלמוד תורה”. בחור הגון מאד. הוא היה שם מפקד המחוז. חושבני שהוא יכניס שם סדר. עד כה לא התנהלה שום עבודה. הדבר היחידי שראוי לתשומת לב – היא התזמרת של הקן (עם כלי נגינה במחיר של מאות זהובים אחדות השיכים לקן).
ביום ד’ (3.I.34) בערב יצאתי לצ’יז’ב. זוהי עירה קטנה שמדברים בה כבר בסגנון הורשאי (אני כבר מדבר ג”כ בסגנון הזה, “התבוללתי” במהרה…). הקן כאן כבר יותר יפה הודות למפקד הקן שמשקיע בו הרבה מרץ. בצ’יז’ב הייתי עד יום שבת (6.I.34) בכלל. היו לי שתי אסיפות הקן, שיחות הדרגאות הבודדות ובמוצאי שבת – הרצאה. הייתי בית פרטי ואכלתי בשבת עם כל המשפחה ע”י השולחן. כאן שרים “זמירות” יפות ובין כל “זמר” ו”זמר” שרים שיר בית”רי, גגם האבות וגם הבנים. כך מתמזגת המסרת של העבר עם רוח ההוה…
ביום א (7.I.34) באתי לנוּר ע”י הבוּג. זוהי עיירה קטנטנה. הסביבה כאן מצוינה. טילתי על הבוג והוא הזכיר לי במקצת את סביבת הנימן ע”י קולוז’ה. הקן כאן יכול להיות יפה, כי אין שום הסתדרות אחרת, אולם הוא נמצא בידי בטלנים. היתה לי כאן עבודה מרובה. רציתי כבר לפזר אותו, אולם אחי דרגא א’, ילדים, מוכשרים ומסורים לתנועה באו לבקש אותי לבל אעשה זאת ושמעתי בקולם. גם כאן, שניתי את המפקד והמפקדה.
ביום ב’ (8.I.34) בערב באתי לקוסוב-לצקי, עירה בגליל לובלין. הקן נוסד כאן רק לפני חצי שנה ובאמת איננו עדיין קן. אין כאן בכלל מי שינהל. ישבתי שם 6 ימים ועלה בידי להכניס לקן בחור אחד מ”החלוץ”, בחור מוכשר ורציני שיסע לקורס-למנהלים ואח”כ ינהל את הקן. בכלל העירה היא “שמאלית”. הרצאתי הרצאה פומבית על הנושא: “במלחמה למען המדינה העברית” באולם ה”בונד” (דבר כזה יכול לארע בעירה קטנה…), היו הרבה “שמאלים” שהפריעו “קצת”. היו מפריעים יותר, אלא שבבית”ר ישנם בחורים “גבורים” שיראים מפניהם. ניהלתי אסיפות עם כל הדרגאות והשתדלתי לתת להם את הידיעות הבית”ריות היסודיות.
ביום א’ (14.I.34) בערב עזבתי את קוסוב ובאתי עוד הפעם לנור. למחרת בבוקר, ביום ב’, באתי לצ’חנוביץ וכאן אשאר עד יום א’ בבוקר. מכאן אני נוסע לברנסק בילסוק וכו’. העירות שאני צריך לבקר ידועות לך כנראה מהחוזר האחרון של “מפקדת הגליל”.
עוד ענין אחד: שאלת העברית. הפקודה האחרונה של ראש-בית”ר נותנת פרות. כל האחים בכל הקננים התחילו ללמד עברית. העבודה במקצוע זה היא דוקא קדחתנית ומענין מהו המצב בגרודנה.
זוהי כל פרשת חיי בשבועות האחרונים.
עכשו אליך, יעקב! כנראה, אין עוד איש שיבין את מצבך כמוני, אני שעברתי כל שבעת מדורי גיהינום. אמנם, מצבך קשה – הוא קשה מאד. אולם העיקר, יעקב, אל יאוש. כל החיים הם מלחמה בקושיים ובמעצורים. ולפי דעתי חיים של עושר והצלחה, בשעה שהכל מוכן בשבילך ואינך מרגיש שום חסר אינם מענינים כל עיקר. נקוה שיבואו עוד ימים יותר טובים. שנשיג אותם לא בירושת אבות ולא בזכותם, אלא הודות לעבודה עצמית, התגברות על המעצורים ועקשנות ללא-סוף וללא-גבול… נקוה ונלחם!
אני מודה לך על תמונתך והכתבת החמה. תודה. התחלתי לכתוב בשביל “חזיתנו” אולם אין לי פנאי לגמר, כי השמש שוקעת ובעירה אי-אפשר לכתב בשבת. בשביל “חזיתנו” אשלח בשבוע הבא הרבה דברים. את כל הזמן הפנוי בשבוע הבא אקדיש בשביל חזיתנו. לעת עתה אתה יכול, אם ברצונך, להכניס בעיתון פרקים ידועים ממכתבי זה, לפי ראות עיניך.
אני דורש בשלום כל האחים והאחיות. יכתבו לי כל אחד לחוד, לכל הפחות מלים אחדות. בשבילי יקרה כל מלה.
“מונוגרמה” על הקופסה אעשה כשאשוב לביאליסטוק.
מי נוסע מגרודנה לקורס מנהלים?
כתב לי את כל החדשות!
ודרישת שלום לבבית להוריך ובני הקטן.
בנוגע פ.ש.צ. מתשובתו של קצה”ש הלפרין אינני מצטער ביותר, כי לפני הפסח יתקיים עוד קורס לסמ ואני אשתתף בו כך שפ.ש.צ. יהיה מיותר בשבילי.
תל-חי!
שלך נתן