Search
Close this search box.

גרא על סטבסקי

חלק א’

 

רישומם של הדברים ניכרו היטב ברחוב היהודי, בייחוד בקרב הנוער. מספר הנרשמים לעליה שלא לפי חוקי הבריטים הגיע לרבבות. המשלוחים הלכו ותכפו, הלכו וגדלו. אחד מהם ליוויתי לקונסטנצה, נמלה של רומניה לחוף היום השחור. באישון לילה עלו מאות על האוניה הקטנה יחסית, כל אחד ותרמילו איתו. תאים לא היו. באולמות שהיו מיועדים להעמסת סחורה או בקר נעשו סידורים לשכיבה ואצטבאות להניח עליהן את התרמילים מלוחות עץ לא מהוקצע. סדרנים מטעם האצ”ל קיבלו את פני העולים בכבש הספינה וכיוונו אותם לאולמות השונים. הם נדחסו כאילו במדחס. הצפיפות בכל סיפון הייתה רבה. ברור היה לכל מסתכל כי על הספינה עלו כפליים מן המספר שהיה מאפשר לעולים לעשות את דרכם בים בתנאים סניטאריים והיגייניים מינימאליים. איש לא התלונן. הייתה לכולם הרגשה של בריחה ממקום שריפה, מבית אחוז להבות. כל אחד רצה להיות באוניה. עינו לא הייתה צרה בחברו על שגם הוא מבקש לברוח ולהציל את עצמו, גם אם בא הדבר על חשבון הנוחות האלמנטארית. אין בודקים בשעת הסכנה.

היה חשש ששלטונות הנמל בקונסטנצה לא יאשרו את הפלגת האוניה בגלל היותה צפופה מידיי. אברהם סטאווסקי דאג שדבר כזה לא יקרה. היה לו כישרון יוצא מן הרגיל לאתר את האנשים הדרושים, להתיידד איתם ולקנות את ליבם ואם היה נחוץ הדבר, הוא ידע לקנות לא את ליבם בלבד. נוכחתי בזאת כאשר הופיע לפתע מפקד משטרת הנמל. “הופיע” איננה המילה המתאימה בהקשר זה. הוא הובא לרציף שעגנה בו אונית המעפילים בכרכרה רתומה לסוס. גופו מילא את הכרכרה מקצה לקצה, והעודף עוד בלט בעד שני פתחיה מן הצדדים. היה זה האדם השמן ביותר שראיתי בחיי, לפני אותו יום ואחריו. כמה שומרים סייעו בידו לרדת מן הכרכרה. שניים אחזו בשתי זרועותיו. השלישי נחפז לשים ספסל רחב מאחוריו סמוך לרגליו. משהרגיש המפקח בספסל, הוא הושיב עליו את עכוזו הענק. הובא ספסל ולא כיסא, כי ספק אם בכל קונסטנצה נמצא היה כיסא שיהיה מסוגל להכיל את מלוא גופו של המפקח בלי שרגלי הכיסא יתמוטטו תחת כובדו, אלא אם כן הוזמן כיסא מיוחד בממדיו למטרה זו. גם לספסל חוברו זוגות רגליים רבות כדי שהעומס יתחלק בצורה נאותה ושהספסל לא יכרע בשבת המפקח עליו. פניו של המפקח מופנות היו אל אונית המעפילים. הוא עקב אחריה בעניין, שאל את השוטרים אם היו על סיפונה, אם בדקו את מספר האנשים המצויים בה, אם ראו את הסידורים הסניטאריים, אם מספר הנוסעים אינו גדול מידיי לפי מעמס האוניה. הוא שאל ברצינות גמורה כאילו היה מנהל חקירה ומבקש לדעת את הפרטים לאשורם כדי להסיק מסקנות. השוטרים ענו לו על כל שאלותיו. מן המספרים שהם מסרו לו בתשובותיהם היה לי רושם שהם מפחיתים לא מעט מן העובדות שהיו חמורות למדיי. לא ידעתי אם הם לא ידעו את העובדות האמיתיות ומסרו מספרים סתם מתוך הנחה שהמפקח לא יעלה על האוניה במדרגות הכבש הצר והחלש כדי לבדוק בעצמו ולאמת את מספריהם, או שהם ביקשו להונותו מטעמים השמורים עימם. הייתה אפשרות שהמפקח ישלח שוטרים אחרים, כדי לבדוק את המספרים שנמסרו לו. לפתע ראיתי את סטאווסקי צץ במקום, מתקרב אל המפקח. הוא עבר על פניי.

“מה יהיה עכשיו, אברשה?” שאלתי את סטאווסקי.

“יהיה טוב, הכול יהיה בסדר”.

הוא ניגש אל המפקח, הושיט לו את ידו ומייד התפתחה ביניהם שיחה שהיה בה יותר חילופי העוויות ותנועות ידיים מדיבור של ממש, שכן לא הייתה להם כמעט שפה משותפת. מלבד רומנית ידע המפקח מילים אחדות ברוסית, ובהן הוא נעזר בשיחה עם סטאווסקי.

השיחה ארכה למדיי. לא הקשבתי לה. משנסתיימה ניגש אליי שוב סטאווסקי ואמר: “ברומניה אומרים שבמיליון ליי אפשר לקנות אפילו את המלך הרומני. אינני יודע, לקנות את המלך לא ניסיתי, לא היה לי צורך”.

מכלל לאו שמעתי את ההן ביחס למפקח. הכול היה באמת בסדר. לאוניה הותר להפליג.

בשבילי הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי ים. גם לפולין היה מוצא אל הים צפונה, לחוף הים הבלטי אך מעולם לא הגעתי לשם. התיור עוד לא היה שכיח כמו היום, והפרוטה לא הייתה מצויה בכיס, ואם נמצאה צריך היה לשמור אותה לארוחה לפחות פעם אחת ביום.

התאהבתי בים ממבט ראשון. אהבתי את המרחב הרב, עד קצה האופק, אהבתי את כוח האיתנים הגלום בו, את משחק הגלים שנהפך לעיתים למאבק סוער בין גל לגל. מראהו ריתק אותי עד כי מסוגל הייתי לעמוד שעה ארוכה ולהסתכל בצורתו המשתנה, בדכי גליו המתדפקים אל הרציף או אל החוף. בחדר המלון, לחוף הים, הקשבתי ארוכות להמיית הגלים, למנגינה האחת שכה רבגונית היא בצליליה. חשבתי לשמוע בה הדים מן הארץ הרחוקה אשר אליה נשואות העיניים, ואשר אליה התקרבתי במאות קילומטרים. רק לעלות על הספינה שפניה לארץ וכעבור זמן אני שם. מי יעכב בעדי? מי יבדוק? מי לא יאמין שקיבלתי לפתע הוראה להצטרף למשלוח? לא עשיתי זאת. מצווה הייתי לחזור אל המשמרת אשר בה הוצבתי, ושאין אני רשאי להשתחרר ממנה ככל שארצה. עליי לחזור לווארשה. אבל אוסיף ואחזור לעיתים קרובות יותר באוזני יאיר על בקשתי להתיר לי לעלות. בדרך חזרה עוד ביקרתי בבוקרסט, בירתה של רומניה. נסעתי לשם ברכב עם סטאווסקי. לא היינו לבדנו, לפי הזמנתו באה גם קבוצת בעלי אוניות יווניים. ישבנו בקרון המסעדה וסטאווסקי נכנס איתם במשא ומתן על חכירת אוניות נוספות להסעת מעפילים. לא היתה לשון משותפת ביניהם. בעלי האוניות ידעו קצת גרמנית. סטאווסקי דיבר אליהם יידיש של בריסק דליטא עיר מולדתו. זה כדי שהם יבינו. כדי שלא יבינו הוא נעזר גם בשפה הרוסית, בה הוא קילל נמרצות בתגובה על דרישותיהם שנראו לו מוגזמות, קללות עסיסיות מן האוצר העשיר של השפה הרוסית בשטח זה. משהתקרבנו לבוקרסט הייתה העסקה גמורה, התנאים הוגדרו והובנו משני הצדדים. צריך היה רק להיכנס אל עורך דין כדי לנסח את הכול בכתב. זה עתיד היה להיעשות בפגישתם הקרובה באתונה.

משהגעתי לווארשה חזרתי מייד לעבודה בהחלטה נחושה להמשיך, בקצב מהיר יותר, בקול גובר יותר, כי אין זמן. יש לנצל את כל האפשרויות ואת הזמן שנותר עדיין. להציל יותר ככל האפשר, ללא בדיקות וללא סלקציה. על רקע זה נתונים היינו במאבק חריף ביותר עם המנהיגים הרשמיים של יהודי פולין. הם היו נגד זריעת בהלה, שנקראה בפיהם “פאניקה”, נגד זאב ז’בוטינסקי, שקרא לפינוי (אוואקואציה) של יהודי פולין לארץ ישראל, נוהלה….

חסר ההמשך  



























חלק ב’

(נראה כי מדובר בקובץ חדש)

…….לא הזכיר שמות ופרטים, שלא היה הכרח כי אדע אותם.

באחת הפגישות הללו הטיל עליי יאיר תפקיד ראשון: לייצג את אצ”ל בפעולת העלייה הבלתי חוקית שאירגן אברהם סטאווסקי. דורי עודנו זוכר כי סטאווסקי היה הנאשם השני ברצח חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הנאשם הראשון היה צבי רוזנבלאט והנאשם השלישי אב”א אחימאיר. הרצח והמשפט פילגו עמוקות את היישוב, את התנועה הציונית ואת הציבור היהודי בכללו. עוד היום נמצאים אנשים המאמינים בלהט כי רוויזיוניסטים הם שרצחו את האישיות רבת הכישרונות ביותר בצמרת הציונית. לתדהמתי נוכחתי לדעת בעת פגישה בנובמבר 1970 כי דוד בן גוריון הוא אחד מהם. בשנות השלושים הם היו רבים. המחנה השני, גדול אף הוא, היה משוכנע כי מתנגדיו ויריביו רקחו עלילת שקר לצרכיהם הפוליטיים. בן גוריון הואשם על ידי מחנה ז’בוטינסקי כי הוא היה יוזם העלילה ומתכננה. עד היום לא פוענח סוד הרצח בשפת ימה של תל אביב בקיץ 1933 ולא נתגלו הרוצחים. לא צריך להיתלות רק במשפט הבריטי הקולוניאלי שזיכה את הנאשמים שהובאו בפניו מחוסר הוכחות. יש עובדות משכנעות יותר, נסיבתיות והגיוניות. החשובה בהן, לדעתי, שמפלגה המונית שרבים מחבריה עברו ברבות הימים למפלגות אחרות לא הייתה יכולה לשמור בסוד מעשה רצח שבוצע על ידי חבריה, אילו בוצע באמת על ידיהם. ההנחה כי ההתנקשות בארלוזורוב לא נעשתה על ידי המפלגה הרוויזיוניסטית במישרין, אלא על ידי ארגון סודי שקם בתוכה, “ברית הבריונים”, איננה עומדת בפני ביקורת. “ברית הבריונים” הייתה רחוקה מלהיות ארגון קונספירטיבי ולא הייתה תנועה שלא ידעו עליה חברים רבים. אין לשער שלא היה נמצא לפחות אחד מן החברים בחוג זה שיגלה את הסוד שלא יכול היה להיות סוד מלכתחילה. לעומת זאת, היו בקרב ראשי המאשימים שרמזו, לאחר קום המדינה, כי יש בידיהם גילויים שעשויים היו לשפוך אור על הפרשה שנשארה אפלה. לדאבון הלב הם מסתלקים מן העולם בלי שיעמוד בהם האומץ לגלות לציבור את כל הידוע להם באותה פרשה. חבל, כי חיידקי השנאה מאז עדיין מקננים בלב הציבור והם עלולים להרעיל בארות רבות גם בעתיד.

אחרי שחרורו מן הכלא הארץ-ישראלי בעקבות הזיכוי של בית המשפט הבריטי, הגיע אברהם סטאווסקי לווארשה. גבה קומה היה, בעל גוף כבד אך זריז בתנועותיו כנער. פניו העניקו לו מראה של ילד מגודל. התרוצצו בהן שתי עיניים פקחיות, שצילמו במבט אחד את כל המתרחש ברדיוס רחב מסביב. כמעט אפשר היה להאמין שיש לו זוג עיניים גם מאחוריו.

סטאווסקי קיבל את ההצעה של מוסדות התנועה: להיות אחראי למינהלה של השבועון הרשמי ביידיש “אונזער וועלט” (עולמנו). עד מהרה הוא הכניס סדר מופתי בניהול השבועון, שככל הביטאונים המפלגתיים סבל מאי סדר כרוני. אבל היה ברור למי שהספיק להכיר את אברשה, כי תפקיד זה לא יניח לו למצות את מלוא מרצו. היוזמה והמרץ שפעו מכל תנועה שלו ותבעו פורקן. לא היה ספק, שהוא עצמו יחשל את הכלים בשביל לתת פורקן לייצר העשייה שלו, וכך היה. אברשה לא שכח אף לרגע כי הוא לא עזב את הארץ כדי לחיות חיים נוחים יותר בווארשה. הוא ראה את עצמו שליח של ארץ ישראל, לעשות בשבילה את הדבר החשוב ביותר, את מה שהוא עיקר. בעיניו הייתה זו עלייה. הוא ראה את מאות הצעירים הדופקים ממש על כל דלת סבירה בשאיפתם לעלות לארץ ישראל והחליט לעזור להם להגיע. תחילה הביא רווקים מן הארץ והשיא להם בנות יהודיות מפולין. החתונות היו לרוב פיקטיביות אך התעודות שהושגו מן הרבנים נתנו זכות לבעלי הדרכון הארץ ישראלי להעלות את נשיהם מחוץ למסגרת של מכסת הסרטיפיקטים הקצובה. משרבו נשואי-חו”ל החלה ממשלת פלשתינה להערים מכשולים על דרך זו. אברשה החליט כי הוא ייענה לאתגר. הוא ראה חובת כבוד לעצמו להגביר את הזרם. במקום עשרות בנות הוא יעלה מאות ואלפי גברים ונשים, כל מי שצר לו המקום בפולין והוא נושא את עיניו לארץ. כך קם ליד המינהלה של “אונזער וועלט” “משרד נסיעות”, שהחל לפרסם מודעות על רישום מועמדים לנסיעה לארץ ישראל. הנהירה הייתה גדולה.

היה בכוחו של סטאווסקי לרכז מועמדים, לטפל בדרכוניהם, לשכור אוניות ולשלחן אל עבר חופי הארץ עמוסות מעפילים. לא הייתה לו אפשרות לדאוג להורדתם מן האוניה אל החוף בביטחון ולשלח את העולים בדרך זו אל כל מקום שירצו. ברור היה שאם ייתפסו האנשים על ידי המשטרה הבריטית או אם יקרה אסון, יירתעו המועמדים המחכים בתור ורק מעטים יסתכנו בהרפתקה. אברשה הציע ליאיר שאצ”ל יהיה שותף לארגון ההעפלה, הוא ומשרדו יהיו אחראים לכל הפעולות עד נמל היציאה באחת הארצות השכנות, כולל שכירת האוניה. משיועלו העולים על האוניה היא תועבר מייד לפיקודו של שליח אצ”ל, שיהיה גם אחראי להורדת המעפילים אל החוף. המשרד ישלם לאצ”ל 8 לא”י למעפיל בעד ההורדה, בנוסף להיותו שותף במחצית רווחיו של המשרד. נתבקשתי על-ידי יאיר לייצג את האינטרסים של אצ”ל ב”משרד הנסיעות”. ניתנה לי עוד סמכות שהייתה קשורה בתפקיד השני שהטיל עליי יאיר. תפקיד זה היה מאמץ ראשון למימוש תוכניתו הגדולה להקמת הצבא הגדול של רבבות שיכריע את גורל הארץ בבוא היום. כהתחלה יש לארגן תאים של אצ”ל בכל עיר ועיירה שיש בהם יהודים. הם יהיו שלד הצבא. חברי התאים יקבלו חינוך לקונספירציה וגם יתאמנו בנשק, בקורסים שיודרכו על ידי שליחי הארגון בארץ. אבל לא כולם יחכו עד השלב האחרון של התוכנית. הטובים שבהם, המוכנים ביותר, יישלחו לארץ עם המשלוחים שמארגן אברהם סטאווסקי. לי ניתנה הסמכות לצרף אל כל משלוח מכסה מסוימת של חברי תאים, לפי בחירתי, בלא שעלייתם בדרך זו תותנה בתשלום כלשהו.

הייתי אז סטודנט של הפוליטכניקה הוורשאית. להתקבל לבית הספר הגבוה הזה היה חלומם של הרבה צעירים יהודים. כדי להעמיד את מספר הסטודנטים היהודים על אחוז מינימאלי הונהגו בחינות כניסה חמורות, שנהפכו לסיוט. היו מועמדים שהתייצבו לבחינות שנים רבות בזו אחר זו. בשנת 1935, שלוש שנים לאחר בחינת הבגרות, ניצלתי שבועיים של חופשה כדי להתכונן לבחינות הכניסה. היה זה בעיניי ובעיני רבים מחבריי ניסיון חסר תוחלת. גמרתי את הבחינות בהרגשת כישלון. האחרונה שבהן הייתה בחינה בציור חופשי, שמעולם לא הצטיינתי בו. על כן הופתעתי מאוד כששמי נתפרסם ברשימת המועמדים שעברו את הבחינות בהצלחה. התברר שבשאר המקצועות שבהם נבחנתי: אלגברה, הנדסה, טריגונומטריה סטיריאומטריה ופיסיקה קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר, שאיזנו את הציון הדל בציור והעמידו את הסיכום שלי במקום גבוה. הלכתי ללמוד הנדסה, כי ביקשתי להכין לעצמי מקצוע הדרוש בארץ, אך לא התנזרתי גם מפעילות פוליטית. לאחר הפגישה עם יאיר, איבדו הלימודים בעיניי חלק ממשמעותם. התפקידים שהטיל עליי יאיר היו אמורים לתבוע את רוב זמני בפולין ותיארתי לעצמי כי גם בבואי ארצה לא אהיה פנוי להתפרנס בשקט ממקצוע חופשי. המאבק למען החופש יבלע ללא ספק את כל כולי. גם כאשר יבוא היום המקווה ועצמאות עברית תהיה עובדה קיימת, גם אז, יש לשער, לא תהיה הנדסה עיסוקי הנבחר. אך את המקצוע אהבתי יותר מכל שאר המקצועות –  כנראה בירושה: אבי היה בנאי בעץ, על כן עשיתי מאמץ שלא להזניח את הלימודים. ניגשתי אל הבחינות השנתיות. הפעם, שלא כבשנים קודמות, לא תקף אותי לאחר הבחינות חום גבוה, לא זקוק הייתי לרופא שממנו שמעתי מידי שנה “אדוני, אתה סחוט ממאמץ יתר. אם לא תצא לנופש של חודשיים לפחות, תיפול באחד הימים ולא תקום עוד”. ידעתי שיאיר מחכה לי, שהתפקיד מחכה לי. זה רענן אותי, גם את גופי. הייתי מסוגל לעמוד במאמץ נוסף, מסוג אחר.

בתקציב דל שהעמיד יאיר לרשותי, רכשתי כרטיס רכבת דו שבועי לכל הקווים. יכולתי לנוע בו כרצוני, ללא הגבלה, במחלקה שלישית. במשך חודשי הקיץ ההוא עשיתי חלק גדול מזמני בקרונות ובתחנות הרכבת של פולין. עברתי מקצה אחד של המדינה אל קצה אחר. נדדתי מעיר לעיירה ומעיירה לעיר. ניצלתי את היכרותי וקשריי עם חברי בית”ר. בכל עיר ועיירה שהגעתי אליה, פניתי אל מי שנראה בעיניי הבשל ביותר מבחינה רעיונית והנכון ביותר מבחינה מעשית. לרוב לא היה זה מפקד הסניף דווקא. קיימתי איתו שיחה ראשונה, שהחלה בגישוש זהיר של עמדותיו. משעמדותיו בטוחות היו בעיניי ללא ספק, גיליתי לו את מטרת שליחותי, והצעתי לו לאסוף את הקבוצה הראשונה של נבחרים מקרב חבריו ומכריו, לפי שיפוטו. הופעתי לפני הקבוצה ושכנעתי את הנאספים כי הגיעה השעה לעלות לשלב גבוה יותר בהגשמת המטרה אשר למענה התגייסנו משחר נעורינו. לא היה קשה לי להוכיח כי בית”ר נתקעה בשרטון ואין היא ממלאת עוד את יעודה.

רבים בעריה ועיירותיה של פולין הרגישו זאת על בשרם. שנים אחדות –  מי רבות יותר ומי פחות – עשה כל אחד מהם כאשר צווה, עסק בכל פעולה שהוטלה עליו, עשה למען הקרן הקיימת כשנדרש וחדל משנדרש, למד תרגילי סדר, עשה חודשים ….

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?