בתקופת פעילותה של מחתרת לח”י נידונו 61 חברי לח”י לתקופות מאסר שונות בבתי הכלא הבריטיים בארץ, ביניהם גם נשים אסירות ועצורות שהוחזקו בבית הסוהר לנשים בבית לחם. כמו כן, 134 חברי לח”י נעצרו והוחזקו בבתי הכלא או במחנות המעצר בארץ ובאפריקה.

25 מאסירי לח”י נידונו לעונש מוות, אולם מלבד שלושה, הומר עונשם של השאר למאסר עולם.

ד”ר ישראל אורון (אוסטרי) ערך מחקר במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית על נידונים למוות ובחן את התנהגותם באמצעות שיטות הלימוד הפסיכולוגיות. לצורך המחקר הוא ליקט חומרים שנכתבו על ידי נידונים למוות וראיין 13 לוחמים שנחונו. בעקבות מחקר זה הוציא ד”ר אורון ספר המסכם את מחקרו “מוות אלמוות ואידיאולוגיה – מדוע הסכימו נידוני אצ”ל ולח”י לעלות לגרדום”.

לחצו כאן להאזנה לכל הראיונות 

אין ביכולתנו לפרוס את כל היבטי המחקר בפני הקוראים. לכן, מובאים כאן עיקרי הדברים הנוגעים ישירות ללוחמי מחתרת לח”י, הנועזים שעמדו בגבורה בפני גורלם והיו מוכנים להקריב עצמם למען הקמת מדינה יהודית משוחררת וחופשית.

הנידונים למוות, חברי מחתרות, סירבו לקבל הגנה משפטית, סרבו להתנהגות התואמת את כללי בית המשפט הבריטי והדגישו בדבריהם בבתי המשפט שהם אינם מכירים בחוקיות השלטון הזר. לאחר קבלת גזר הדין הם סרבו לבקש חנינה והיו מוכנים להקריב חייהם ולעלות לגרדום. אף אחד מהנידונים לא הפנה עורף לקבוצתו ולא ניסה למלט את נפשו וזה לדעתו של ד”ר אורון עומד בסתירה לטבע האנושי שגורם לכל אדם באשר הוא לעשות הכל כדי להמשיך לחיות.

ד”ר אורון ראיין 13 לוחמי לח”י שנידונו למוות ועונשם הומר במאסר עולם. הוא שאל אותם שאלות זהות. הוא חקר מה הניע אותם להצטרף למחתרת? איך היו חייהם לאחר גיוסם למחתרת? הוא מקשה ושואל את כולם מדוע לא ביקשו הגנה משפטית? ומדוע לא ביקשו חנינה?

תשובות הנידונים דומות. בדומה לעמדת המחתרת, הם טוענים שאינם מכירים בשלטון הזר, הבריטי, אינם מכירים בסמכותו של בית הדין הבריטי לשפוט אותם ומסיבה זו גם לא יבקשו חנינה. רבים מהם טוענים שבקשת חנינה מהכובש הזר משפילה בעיניהם ועומדת בסתירה לעמדת המחתרת.

הראיונות מגלים, אמנם כעבור 40 שנים, את הלך רוחם של הלוחמים בינם לבין עצמם, את עמדתם לגבי המוות שהתקרב אליהם, לגבי נכונותם לעלות לגרדום, את היענותם לצו התנועה והוראות המרכז. הם עומדים על דעתם גם בחלוף 4 עשורים.

בהמשך, ד”ר אורון מנתח גם את מכתביהם של הנידונים מבית הסוהר ואת דבריהם במהלך המשפט, כולל מכתביו ויומנו של חיים אפלבוים “אלימלך”.

במחקרו, מציג ד”ר אורון יסודות תיאורטיים הקשורים במוות, אלמוות ואידיאולוגיה. הוא משווה את התנהגות הנידונים לניצולים מאירועים היסטוריים אותם הוא מכנה אנדרלמוסיה פסיכו-היסטורית. פוגרומים, אירועי מלחמת העולם השנייה וגורלם של היהודים שהושמדו, הצרת צעדיהם של היהודים בארצות המוצא הם דוגמאות לאירועים אשר טבעו בהם חותם מוות. חותם המוות הוא כפצע שאינו מגליד והוא זה שמוביל את הניצולים, לבחור בהשקפת עולם ואידיאולוגיה טוטלית והם מוכנים להקריב עצמם למען המטרה. הלוחמים משתייכים לקבוצה לוחמת והם נכונים למלא אחר הוראותיה בדבקות אידיאולוגית.

בהשתתפותם הפעילה של הלוחמים וקבלה מרצון את דרך הקבוצה המחתרתית בה בחרו, על פי השערתו של ד”ר אורון, הפחיתו הלוחמים את חרדת המוות שהייתה טבועה בהם והם מצאו לעצמם זהות של אדם חי ופעיל שמוגן על ידי הקבוצה אליה השתייך. זהו קשר של תלות הדדית בינם לבין הקבוצה.

מניתוח דבריהם של הנידונים, ד”ר אורון סבור שהחלטתם של הנידונים לסור למשמעת המחתרת ולפעול לפי הוראותיה נשענה על תהליכים נפשיים עמוקים שמרכזם מספר מנגנוני הגנה של ניכור וניכור עצמי, מעין הינתקות מרגשות החרדה המציפות אותם והכחשת המציאות. כמו כן, כמנגנון הגנה נוסף הם השתמשו בפעולות של שגרה כגון, לימודים וקריאת ספרים, שירה וצחוק המחזקים אצלם את תחושת הבטחון ואת תחושת ההמשכיות.

לקראת סיום הניתוח הפסיכולוגי אומר ד”ר אורון: “בשולי הניתוח של התנהגות הנידונים אעיר, כי הייתה זו התנהגות נדירה בקרב הכוח הלוחם דאז.” וממשיך ואומר: “אכן, נדירותה של התנהגות אינה מלמדת ממילא ובהכרח על נפסדותה, כי יש שדרכו של מיעוט או של יחיד היא הנכונה, והיא אף עשויה להיות בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה”.

ואנו מוסיפים שזו הייתה דרכה של מחתרת לח”י – כחלוץ לפני המחנה.