שיתוף

נידונים למוות במחתרת לח”י

בתקופת פעילותה של מחתרת לח”י נידונו 61 חברי לח”י לתקופות מאסר שונות בבתי הכלא הבריטיים בארץ, ביניהם גם נשים אסירות ועצורות שהוחזקו בבית הסוהר לנשים בבית לחם. כמו כן, 134 חברי לח”י נעצרו והוחזקו בבתי הכלא או במחנות המעצר בארץ ובאפריקה.

25 מאסירי לח”י נידונו לעונש מוות, אולם מלבד שלושה, הומר עונשם של השאר למאסר עולם.

ד”ר ישראל אורון (אוסטרי) ערך מחקר במסגרת המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית על נידונים למוות ובחן את התנהגותם באמצעות שיטות הלימוד הפסיכולוגיות. לצורך המחקר הוא ליקט חומרים שנכתבו על ידי נידונים למוות וראיין 13 לוחמים שנחונו. בעקבות מחקר זה הוציא ד”ר אורון ספר המסכם את מחקרו “מוות אלמוות ואידיאולוגיה – מדוע הסכימו נידוני אצ”ל ולח”י לעלות לגרדום”.

לחצו כאן להאזנה לכל הראיונות 

אין ביכולתנו לפרוס את כל היבטי המחקר בפני הקוראים. לכן, מובאים כאן עיקרי הדברים הנוגעים ישירות ללוחמי מחתרת לח”י, הנועזים שעמדו בגבורה בפני גורלם והיו מוכנים להקריב עצמם למען הקמת מדינה יהודית משוחררת וחופשית.

הנידונים למוות, חברי מחתרות, סירבו לקבל הגנה משפטית, סרבו להתנהגות התואמת את כללי בית המשפט הבריטי והדגישו בדבריהם בבתי המשפט שהם אינם מכירים בחוקיות השלטון הזר. לאחר קבלת גזר הדין הם סרבו לבקש חנינה והיו מוכנים להקריב חייהם ולעלות לגרדום. אף אחד מהנידונים לא הפנה עורף לקבוצתו ולא ניסה למלט את נפשו וזה לדעתו של ד”ר אורון עומד בסתירה לטבע האנושי שגורם לכל אדם באשר הוא לעשות הכל כדי להמשיך לחיות.

ד”ר אורון ראיין 13 לוחמי לח”י שנידונו למוות ועונשם הומר במאסר עולם. הוא שאל אותם שאלות זהות. הוא חקר מה הניע אותם להצטרף למחתרת? איך היו חייהם לאחר גיוסם למחתרת? הוא מקשה ושואל את כולם מדוע לא ביקשו הגנה משפטית? ומדוע לא ביקשו חנינה?

תשובות הנידונים דומות. בדומה לעמדת המחתרת, הם טוענים שאינם מכירים בשלטון הזר, הבריטי, אינם מכירים בסמכותו של בית הדין הבריטי לשפוט אותם ומסיבה זו גם לא יבקשו חנינה. רבים מהם טוענים שבקשת חנינה מהכובש הזר משפילה בעיניהם ועומדת בסתירה לעמדת המחתרת.

הראיונות מגלים, אמנם כעבור 40 שנים, את הלך רוחם של הלוחמים בינם לבין עצמם, את עמדתם לגבי המוות שהתקרב אליהם, לגבי נכונותם לעלות לגרדום, את היענותם לצו התנועה והוראות המרכז. הם עומדים על דעתם גם בחלוף 4 עשורים.

בהמשך, ד”ר אורון מנתח גם את מכתביהם של הנידונים מבית הסוהר ואת דבריהם במהלך המשפט, כולל מכתביו ויומנו של חיים אפלבוים “אלימלך”.

במחקרו, מציג ד”ר אורון יסודות תיאורטיים הקשורים במוות, אלמוות ואידיאולוגיה. הוא משווה את התנהגות הנידונים לניצולים מאירועים היסטוריים אותם הוא מכנה אנדרלמוסיה פסיכו-היסטורית. פוגרומים, אירועי מלחמת העולם השנייה וגורלם של היהודים שהושמדו, הצרת צעדיהם של היהודים בארצות המוצא הם דוגמאות לאירועים אשר טבעו בהם חותם מוות. חותם המוות הוא כפצע שאינו מגליד והוא זה שמוביל את הניצולים, לבחור בהשקפת עולם ואידיאולוגיה טוטלית והם מוכנים להקריב עצמם למען המטרה. הלוחמים משתייכים לקבוצה לוחמת והם נכונים למלא אחר הוראותיה בדבקות אידיאולוגית.

בהשתתפותם הפעילה של הלוחמים וקבלה מרצון את דרך הקבוצה המחתרתית בה בחרו, על פי השערתו של ד”ר אורון, הפחיתו הלוחמים את חרדת המוות שהייתה טבועה בהם והם מצאו לעצמם זהות של אדם חי ופעיל שמוגן על ידי הקבוצה אליה השתייך. זהו קשר של תלות הדדית בינם לבין הקבוצה.

מניתוח דבריהם של הנידונים, ד”ר אורון סבור שהחלטתם של הנידונים לסור למשמעת המחתרת ולפעול לפי הוראותיה נשענה על תהליכים נפשיים עמוקים שמרכזם מספר מנגנוני הגנה של ניכור וניכור עצמי, מעין הינתקות מרגשות החרדה המציפות אותם והכחשת המציאות. כמו כן, כמנגנון הגנה נוסף הם השתמשו בפעולות של שגרה כגון, לימודים וקריאת ספרים, שירה וצחוק המחזקים אצלם את תחושת הבטחון ואת תחושת ההמשכיות.

לקראת סיום הניתוח הפסיכולוגי אומר ד”ר אורון: “בשולי הניתוח של התנהגות הנידונים אעיר, כי הייתה זו התנהגות נדירה בקרב הכוח הלוחם דאז.” וממשיך ואומר: “אכן, נדירותה של התנהגות אינה מלמדת ממילא ובהכרח על נפסדותה, כי יש שדרכו של מיעוט או של יחיד היא הנכונה, והיא אף עשויה להיות בבחינת החלוץ ההולך לפני המחנה”.

ואנו מוסיפים שזו הייתה דרכה של מחתרת לח”י – כחלוץ לפני המחנה.

ואלה סיפוריהם של הנידונים למוות במחתרת לח"י:

יעקב קוטיק – “שרגא

יעקב קוטיק נתפס עוד בזמן חברותו באצ”ל. ביום 20 באוגוסט 1938 הטיל עליו מפקדו בארגון להעביר מזוודה שהכילה אקדחים, רימונים, תחמושת וחומרי נפץ ממשרד הסתדרות העובדים הלאומית ברחוב גאולה בתל־אביב למקום אחר בעיר. מודיע יהודי של הבולשת מסר על כך, וחוליית בלשים המתינה בקרבת מקום והקיפה את הבניין. יעקב הלך למלא את ההוראה, ומבלי לחשוד בדבר, לקח את המזוודה ויצא מהמשרד. עוד בהיותו בחדר המדרגות, זינקו עליו הבלשים ואסרוהו.

משפטו החל ביום 29 בספטמבר 1938. למרות שהיה ברור לו למה הוא צפוי, שמר על זקיפות קומה ועל מורל גבוה. הוא סרב לקבל הגנה משפטית ותבע שיכירו בו כבשבוי מלחמה. למרות זאת מוּנה עורך־הדין זליגמן להגן עליו. כצפוי, לאחר התייעצות קצרה, גזרו השופטים את דינו למוות ביום 3 באוקטובר 1938. לאחר קריאת גזר־הדין, שר יעקב את התקווה. הוא הרגיע את חבריו למאסר באומרו: “אל תדאגו. אקבל את המוות בכבוד הראוי”. כעבור 10 ימים המיר מפקד הצבא את עונשו למאסר עולם. הוא ישב בבית־הסוהר בירושלים ובעכו שבע שנים, מתוכן ששה חודשים בצינוק. בעת שבתו במאסר, פרצה מלחמת העולם השנייה. כשהתרחש הפילוג באצ”ל, הצטרף אל אנשי יאיר והיה לאיש לח”י.

יהושע ישראל (בקר) – “חנניה”

בשנת 1942 השתתף יהושע ישראלי בתל אביב בפעולת החרמת כספים עבור המחתרת. התפתח מרדף מלוּוה ביריות. יהושע נתפס, נשפט ונידון למוות. בעת חקירותיו הוכה קשות על ידי החוקרים הבריטים. 45 ימים ישב יהושע בתא הנידונים למוות, עד אשר עונשו הומר במאסר עולם. בתחילה נכלא בבית הסוהר המרכזי בירושלים וכעבור זמן הועבר למצודת עכו.

הוא השתתף בפריצת כלא עכו ביום 4 במאי 1947 בפעולה שאורגנה על ידי האצ”ל, ויצא לחופשי לאחר שהיה אסור חמש וחצי שנים. יהושע חזר מיד לפעילות המחתרת.

מתתיהו שמואלביץ – “צור”

באפריל 1944, בחילופי יריות עם שוטרים בריטים ברחוב, פצע מתתיהו שמואלביץ את אחד השוטרים, נפצע בעצמו, ונתפס. את משפטו הפך לבמת מאבק הסברתי נגד הכובש הבריטי, שזכה לכיסוי תקשורתי נרחב. הוא נידון למוות אך גזר דינו הומר למאסר עולם.

בכלא עכו, אליו הועבר, שימש מתתיהו ”מוכתר” – נציג האסירים בפני שלטונות בית־הכלא. היה בין יוזמי חפירת מנהרה לבריחה שלא יצאה לפועל.

השתתף בפריצה הגדולה מעכו שביצע האצ”ל במאי 1947, אבל נפצע ונתפס. שוב ניסה לברוח, הפעם מבית־החולים, בתחפושת אשה, אך נכשל.

משהועבר לבית־הסוהר בירושלים, הצליח מתתיהו לברוח בפברואר 1948, עם 11 אסירים, דרך מנהרה שהוליכה אל פתח הביוב מחוץ לבית־הסוהר. הוא חזר לפעילות ולהקמת מפלגת “הלוחמים”.

עולי הגרדום אליהו חכים – “בני” ואליהו בית צורי – “זבולון”.

כשמרכז לח”י החליט על פעולת ההתנקשות בלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, שמפקדתו הייתה בקהיר, הוקם בקהיר תא מחתרת של לח”י, אליהו חכים ואליהו בית-צורי נבחרו לביצוע ההתנקשות. חכים ובית צורי קיבלו הוראה מפורשת להתנקש בלורד מוין ללא פגיעה באזרחים.

לאחר סיורים מקדימים, השניים המתינו ליד ביתו של מוין. בהתקרב הרכב בו נסע, אליהו חכים ירה דרך חלון הרכב שלוש פעמים כשאליהו בית-צורי מחפה עליו.

הלורד מוין נפצע ומאוחר יותר מת מפצעיו בבית החולים, נהגו שניסה לסייע לו נורה ונהרג. השניים נמלטו שהם רכובים על אופניים. הם נתפסו לאחר מרדף וחילופי יריות. חכים ובית-צורי הועמדו למשפט. בית המשפט המצרי העמיד לנאשמים סניגורים, אבל השניים נשאו משא האשמה על בריטניה שהדיו נשמעו בעולם כולו.

השניים נידונו למוות. למרות הפגנות האהדה של העם המצרי כלפי הנאשמים ולמרות מחאות אישים רבים בעולם כנגד גזר הדין, הועלו חכים ובית-צורי לגרדום בקהיר, ביום ח’ בניסן תש”ה, 22 במרץ 1945, כשהם שרים את התקווה. הם נקברו בבית העלמין היהודי בקהיר. בשנת 1975 במסגרת עסקת חילופי שבויים הועלו עצמותיהם למדינת ישראל והם הובאו לקבורה בטקס צבאי בהר הרצל בירושלים.

19 נידונים למוות ממשתתפי ההתקפה על בתי המלאכה של הרכבת בחיפה

ביום י”ט בסיוון, 17 ביוני 1946, יצאו 44 לוחמים ולוחמות להתקיף את בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, לפגוע בצומת העצבים של קווי התחבורה של הבריטים במזרח התיכון ולהרוס את הקטרים החונים שם. ההתקפה, שהשיגה את יעדיה בהצלחה רבה, אך בה בעת המחיר ששולם עבורה היה גבוה מאוד – 11 הרוגים בפעולה עצמה ו-23 לוחמים ולוחמות שנתפסו על ידי הבריטים (שניים מהם נפלו מאוחר יותר בפריצה מכלא עכו) – מחלקה שלמה מטובי הלוחמים שיצאה מכלל פעולה. 10 לוחמים הצליחו להימלט.

ב־12 באוגוסט 1946, כמעט חודשיים לאחר הפעולה, נפתח המשפט. העצורים הובלו אליו במשאיות תחת שמירה כבדה, פן ימלט אחד מהם. שם גם נפגשו העצורים והעצורות לראשונה מאז היום שאחרי הפעולה.

הלוחמים החליטו להפריע למהלך הדיונים ועם תחילת המשפט קם אחד אפלבוים והצהיר: “אנו לוחמים שנפלנו בשבי. משפט של שבויים הוא התעללות או הצגה. אין אנו רוצים להיות קרבנות להתעללות – ולא משתתפים בהצגה. אנו דורשים לבטל את המשפט, ולהעניק לנו זכויות של שבויי מלחמה!”

לאחר מכן, משניסו השופטים להמשיך במשפט, קמו הלוחמים והלוחמות ופצחו בהמנון לח”י – “חיילים אלמונים” – וכך המשיכו ושרו בכל פעם שהבריטים ניסו לנהל את המשפט.

 למחרת תיקן הנציב העליון את תקנות החירום בארץ כדי לאפשר לשפוט אדם בבית דין צבאי שלא בפניו, והמשפט התנהל מאז ללא נוכחות הנאשמים.

19 הגברים נידונו למוות, ולאחר כשבועיים הומר עונשם למאסר עולם, וארבע הנשים נידונו מלכתחילה למאסר עולם. עשרה מהלוחמים והלוחמות שהשתתפו בפעולה הצליחו להימלט מבלי להיאסר. 4 לוחמות נידונו למאסר עולם 19 לוחמים נידונו למוות. לאחר שבועיים בו לבשו מדים אדומים וישבו בצינוק התלייה, הומר עונשם למאסר עולם.

עולי הגרדום משה ברזני – “בן-ציון” ומאיר פיינשטיין

משה ברזני התגורר עם משפחתו בירושלים העתיקה. הבריטים הטילו מצב צבאי על ירושלים. באחד מלילות, יצא משה מביתו לסמטאות ירושלים ורימון בכיסו. בעזרתו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית, שנהג לעבור באותן סמטאות.

משמר בריטי שסייר בסביבה הפתיע את משה. הוא נאסר, הועמד למשפט צבאי, כפר בסמכות בית הדין לשופטו. במהלך המשפט מהדיונים, קרא בתנ”ך כשכיפה על ראשו.

לאחר שנגזר דינו למוות בתלייה, קרא לעבר השופטים: “בתליות לא תפחידנו” והחל לשיר את התקווה.

בבית הסוהר המרכזי בירושלים, בצינוק התלייה, ישב משה ברזני עם מאיר פיינשטיין, לוחם אצ”ל שנידון אף הוא למוות.

משה ומאיר ביקשו מחבריהם שיעבירו להם שני רימוני־יד, כדי להשליכם על תלייניהם. ואכן הוברחו אליהם בחשאי שני רימונים מוסווים בתוך תפוזים. ואולם מאחר שהרב גולדמן הודיע שיתלווה אליהם ויהיה נוכח בעת תלייתם, שינו את תכניתם, הצמידו את הרימונים בין ליבותיהם, התחבקו ופוצצו את עצמם, ביום ב’ באייר תש”ז, 22 באפריל 1947.

השניים נטמנו בחלקת קדושי המאורעות בבית העלמין בהר הזיתים.

מאי 2024
יום ראשוןיום שנייום שלישייום רביעייום חמישייום שישישבת
28
29
30
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
ההצגה “שלוש יריות במזרחי ב” עולה מחדש במוזיאון לח”י!
11
12
טקס יום הזיכרון באנדרטת לח"י
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31
1

הצטרפו לרשימת התפוצה

האם מכיר / קשור לחבר לח"י?