במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות, חלק מחייליה של פלוגה א’ של גדוד הקומנדו 89 בחטיבה 8, חטיבת השריון הראשונה של צה”ל, שהיו רובם ככולם אנשי לח”י, החליטו להקים נקודת התיישבות כחלק משליחות חלוצית, ציונית ובטחונית שחשו שעליהם למלא. מפלגת הלוחמים, שהורכבה מיוצאי לח”י, תמכה ברעיון ובוועידתה הראשונה הוחלט כי “הועידה רואה ביישוב שטחי הארץ השוממים והעזובים תפקיד חלוצי וקוראת למוסדות התנועה להקדיש מאמצים לפעולה זו”. המח”ט, יצחק שדה, ומשרד הבטחון תמכו ביוזמה והעניקו סיוע רב. הוקם ועד וחברי לח”י מפלוגות נוספות הצטרפו לגרעין. עם זאת, היו בלח”י שהתנגדו לכך. ישראל (שייב) אלדד, למשל, התנגד לרעיון הקמת ההתיישבות משום ששייך זאת לאידיאולוגיית השמאל.

גרעין ההתיישבות “יאיר” פרסם חוזר רשמי בתחילת פברואר 1949, בו נכתב: “תוך להט הקרבות האחרונים… נולד ולובן רעיון הקמת הגרעין. כבר מזמן נשאוהו רבים מחברינו בלבם ורבה היתה הכמיהה ליצירת המסגרת הנאותה לביטוי חלוצי בשדה לא חורש על ידינו עד כה… להנצחת רוחם של חברים אחרים שנפלו, להגשמת רעיונם-רעיוננו, לטיפוח הווי לוחמים רצוף, הוקם הגרעין”. בנוסף, הוחלט גם לערוך אסיפות בסניפים על מנת למשוך חברים נוספים להתיישבות.

כחלק מההכנות, עוד בזמן השירות הצבאי ובמהלך ההפוגות, החלו חברי הגרעין העתידי להיפגש עם אנשי קיבוץ נירים וקיבוץ גבולות על מנת ללמוד מהם. חיים שלם כותב על כך בספרו: “שם במפגשים, נרקמו היחסים הטובים בין אנשי המחתרת הלוחמת לבין אנשי השומר הצעיר. כל קבוצה למדה להכיר ולהוקיר את רעותה למרות ההבדלים והניגודים, נקשרו כבר אז קשרים אמיצים שיניבו את פירותיהם עת יעלה נווה יאיר על הקרקע” (“לנגב! נווה יאיר – סיפורה של התיישבות”, עמ’ 14). שולמית לבנת כותבת בספרה, “השמיים קרובים יותר”, כי “עוד בימי ההפוגות בין הקרבות, נפגשים החברים עם אנשי קיבוץ נירים וקיבוץ גבולות, על מנת ללמוד מהם פרק בנושא ההתיישבות. למרות הניגודים בין ‘השטרניסטים’ לבין אנשי ‘השומר הצעיר’, למדו שני הצדדים לכבד זה את זה והאווירה ביניהם היתה טובה וחברית, מה שהקל על אנשי הגרעין לאחר שעלו על הקרקע (עמ’ 143).

הקיבוץ קיבל את השם “נווה יאיר” ונודע כ”קיבוץ הלוחמים”. חברי הגרעין היו נחושים להתיישב במקום חלוצי שיתרום לבטחון המדינה. לאחר התלבטויות רבות הוחלט להקימו בנגב הצפון-מערבי, באיזור שלפני מספר חודשים נכבש על ידי לוחמים שכעת שבים אליו על מנת ליישבו. ועד הגרעין מנה חמישה חברים – הרצל (ורהפטיג) עמיקם – “עמיקם”, גרשון פוגץ’ – “אקדוחי”, יוסף לונץ – “יעקב”, שמעון נחמני – “אליעזר” ואברהם בן־הר – “אליעזר”, שמונה לאחראי על בני הנוער. מתניה גינוסר – “מנשה”, שהיה מבוני תחנת השידור של לח”י, לקח על עצמו את בניית מערכת החשמל.

מכיוון שלרוב חברי הגרעין לא היה כל רקע חקלאי, בפסח 1949 יצאה קבוצה של כ-40 איש לקיבוץ אפיקים, על מנת לקבל הכשרה חקלאית לקראת העלייה אל הקרקע. חברי הקיבוץ הוותיק העניקו לחברי לח”י יחס חם ובסופה של ההכשרה, שנמשכה כחודשיים וחצי, אף סייעו להם בהעברת ציוד ואף העניקו להם שי –עגלה ופרדה, כהתחלה למשק החי של נווה יאיר וכן שני אוהלים צבאיים. בנוסף, כעבור מספר חודשים, חבר משק אפיקים נשלח לנווה יאיר על מנת להדריך את חבריו ולסייע להם.

יתרון נוסף של תקופת ההכשרה היה שזו סייעה לחברים להתגבש מבחינה חברתית ולהפוך לקבוצה מלוכדת, שהרי תנאי המחתרת מנעו מהחברים להכיר איש את רעהו היטב, ולמרות שהיו כאלה שהכירו במהלך השירות הצבאי, בגרעין היו אנשים מגדודים שונים בצבא, כמו גם אנשים שהגיעו מחוץ לחטיבה 8.

ביוני 1949 עלו חברי גרעין “יאיר” לקרקע. הצטרפו אליהם מתנדבים ובני נוער, שעזרו להעמיס (ולאחר מכן – לפרוק) ציוד על משאיות – חלקי צריפים, מיטות ברזל של הסוכנות, ריהוט בסיסי וכלי מטבח. בימים הראשונים עסקו החברים בהשלמת הביצורים ובהקמת צריפי המגורים. לאחר שהשלימו את אלה, החלו חברי הקיבוץ הטריים לעבד את הקרקע – לחרוש ולזרוע. בנווה יאיר גידלו דגנים, אבטיחים, תירס ובהמשך – בצלים ושומים. בנוסף, נקנה עדר צאן בן 100 ראש והוקמה מחלבה, בה גובנו שלל גבינות בולגריות.

לאחר מספר שבועות, נערכה חגיגת העלייה לקרקע של הקיבוץ, בה נכחו כ-300 איש. בין הנואמים היו יצחק שדה, נתן ילין-מור ויצחק שמיר. אורחים נוספים היו ותיקי המחתרת, משפחתו של “יאיר”, משפחתו של יעקב גרנק – “דב הבלונדיני”, שהיה אחד מהוגי רעיון ההתיישבות, חברי קיבוצים שכנים, ונציגי הסוכנות, קק”ל ומשרד הבטחון. בהמשך היום התרחשה החתונה הראשונה בנווה יאיר – דוד יאיר ודינה סימן-טוב באו בברית הנישואים וחגיגת נישואיהם המשיכה את חגיגות העליה לקרקע ונמשכה עד שעות הלילה המאוחרות.

האתגרים בחייו של הקיבוץ הצעיר היו רבים. היה עליהם לסייע בשמירה על הגבול הפרוץ תוך שהם בונים משק חקלאי מאפס כאשר רוב חברי הקיבוץ הם עירוניים וחסרי ניסיון בחקלאות ובארגון. קשייהם היו רבים – מיקום מבודד, חורף קשה ושטפונות, חוסר תקציב, מחסור במים, מכת עכברים, גניבת יבולים ומצוקת כוח אדם, בייחוד מיעוט הבנות. לכך התלווה לחץ שהפעילו המשפחות.

בנוסף, שלושה מחברי הקיבוץ נפלו בהיתקלויות עם מסתננים ערבים, שחדרו מרצועת עזה ושהסתובבו ברחבי הנגב המערבי. הם גנבו, ירו באזרחים והניחו מוקשים בדרכים. חברי המשק חיו במתח, כשהם עומדים בשמירה בלילות ויוצאים לסיורי אבטחה בשטח. באחד מהסיורים הללו, באוגוסט 1949 נפל מאיר ניידיץ בהתנגשות עם האויב. מספר חודשים לאחר מכן, ב-21 דצמבר, ביום הולדתו ה- 17, נפל פנחס כהן כשהטרקטור בו נהג בשדות הקיבוץ עלה על מוקש שהטמינו המסתננים. החלל השלישי של הקיבוץ, יצחק בלאושטיין – “יוסי”, נפל ב-19 בינואר 1950, כאשר שב אל הקיבוץ בחשכת הערב ונרצח בשדות. 

לעמוד הלוחם של יצחק בלאושטיין – “יוסי”, הקליקו כאן.

לעמוד הלוחם של פנחס כהן, הקליקו כאן.

לעמוד הלוחם של מאיר ניידיץ, הקליקו כאן.

המצב הלך והדרדר וחברים החלו עוזבים. לעזיבות היו סיבות שונות: ההידרדרות במצב הבטחוני, הקשיים שבחיי הקיבוץ או חילוקי דעות אידיאולוגיים בנושאים שונים. מפלגת הלוחמים עזרה ככל שיכלה לקיבוץ הצעיר, אולם גם היא הלכה ונקרעה על ידי מריבות פנימיות ותוך זמן קצר כבר לא יכלה לסייע לחברי נווה יאיר. כעבור כשנה הבינו חברי הקיבוץ שלא יוכלו להחזיק שם מעמד וביוני 1950 הודיעו על פירוק הקיבוץ.

משה גילפיקס – “יהושע” מעיד: “החלטנו שאם אנחנו עוזבים אסור שהנקודה תיעזב לחלוטין, יש למצוא גוף אחר שיבוא ויתיישב במקום. פנינו לגורמים המיישבים והודענו להם על החלטתנו תוך שאנחנו מבקשים שיבוא גוף אחר במקומנו… לאחר שסוכם עם הסוכנות על גוף אחר שיחליפנו – עזבנו את המקום. לא יכולנו לעשות זאת לפני כן, כי ידענו כי פירושו של דבר יהיה כי אנו מפקירים את הנקודה ואת חסימת הגבול באיזורנו. זאת לא יכולנו לסבול ולכן חיכינו לבוא המחליפים” (“לנגב!”, עמ’ 115).

מכיוון שלמיקומו של נווה יאיר היתה חשיבות ביטחונית רבה, הובאו במקומם חברי גרעין של תנועת “הנוער הציוני” מדרום אמריקה שהתיישבו בנווה יאיר. הם שהו שם מספר חודשים עד שעלו לנקודתם והחלו להקים את יישוב הקבע שלהם, קיבוץ עין השלושה, דרומית לנווה יאיר.

בסרטון נדיר שצולם במסגרת “יומני כרמל” ונמצא לאחרונה בידי חוקר תולדות הקולנוע העברי יעקב גרוס ניתן לראות את חגיגת העליה לקרקע בנווה יאיר. על מנת לצפות בסרט, הקליקו כאן.